בג”צ 148/84 שמואל נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ”ד לט(4) 393 (1985)
בג”צ 148/84
קטי שמואל
נגד
1. בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב
2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
3. טל שמואל
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[31/01/1985, 01/12/1985]
לפני השופטים א’ ברק, ד’ לוין, ג’ בך
חוק לתקון דיני המשפחה (מזונות), ה’תשי”ט-1959, ס”ח 72, סעיף 2(ב) פקודת העדה הדתית (המרה), חא”י כרך ב, (ע) 1269, (א) 1294, סעיפים 2, 2(1), 4, 4(2) – חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, ס”ח 165, סעיף 1 – דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (תיקון), 1939, ע”ר תוס’ 2, (ע) 381, (א) 459, התוספת השניה.
העתירה נסבה על פסק-דינו של המשיב 2, שבו נידחה ערעורה של העותרת על פסק-דינו של המשיב 1, לפיו עליה לקבל גט פיטורין לחומרה מהמשיב 3. העותרת היא יהודייה ונישאה בהודו למשיבה 3 בנישואין אזרחיים. אותה עת היה המשיב 3 בן הדת ההינדית, אך הוא התגייר, לאחר שהמשפחה עלתה ארצה. בני הזוג לא נישאו מחדש לאחר הגיור. לטענת העותרת, לא קוימו הדרישות הקבועות בפקודת העדה הדתית (המרה), ומכיוון שכך, המשיב 3 אינו “יהודי” במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953. לטענת המשיב 3, אין להחיל את האמור בפקודת העדה הדתית (המרה), לרבות סעיף 4(2) שבה, שכן שני בני הזוג הפכו לחברים בעדה דתית מוכרת.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) אין הוראות פקודת העדות הדתיות (המרה) חלות, במקום שאדם ממיר את דתו אך אינו עוזב “עדה דתית” או אינו מצטרף ל”עדה דתית”.
(2) הביטוי ‘עדה דתית’ אינו מוגדר בפקודת העדות הדתיות (המרה), אך המשמעות שיש ליתן לו היא זו הקבועה בתוספת השנייה לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (תיקון), 1939, כלומר עדה דתית “מוכרת”.
(3) מטרתה של פקודת העדה הדתית (המרה) הייתה להסדיר, בין השאר, בעיות של סמכות בעניינים של מעמד אישי, ולכן הקובע מבחינתה הוא קיומו של בית-דין מוכר, אשר שאלת שיפוטו היא עיקר הבעיה.
(4) כאשר אדם עוזב עדה שאינה “מוכרת”, אין מתעוררת כל בעיה של סמכות שיפוט, שכן אין לאותה עדה בית-דין מוכר, אשר שאלת שיפוטו צריכה להיקבע; מאחר שאין קיים בארץ בית-דין הינדי מוכר, פקודת העדה הדתית [המרה] אינה חלה, ואין תחולה בעניין דנן להוראות סעיפים 2 ו- 4 של הפקודה.
ב.
(1) אין לראות בפקודת העדה הדתית (המרה) מסגרת בלעדית להמרת דת. גישה כזו הייתה שוללת את זכותו של היחיד בישראל להמיר דת, במקום שהעדה הישנה או החדשה אינה מוכרת, ותוצאה זו אין הדעת סובלתה.
(2) אם הדת החדשה מכירה בפלוני, ואילו הדת הישנה איננה אוחזת בו, אין כל קושי שלא להכיר בהמרת הדת, שבוצעה מחוץ לפקודת העדות הדתיות (המרה).
(3) שאלות קשות מתעוררות, במקום ששתי הדתות אוחזות באדם, ואלה נפתרות על-ידי פקודת העדות הדתיות (המרה), במקום שהיא חלה. אך כאשר הפקודה אינה חלה – אין מנוס מפתרון פסיקתי.
(4) בנסיבות דנן, משהוכרה המרתו של המשיב 3 לדת היהודית מהבחינה היהודית הדתית ובהעדר טענה שהדת ההינדית “אוחזת” בו, יש לראותו כ”יהודי” לעניין חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין).
ג.
(1) יהא מקום עריכתם של הנישואין אשר יהיה, בית הדין הרבני מוסמך לדון בשאלת הגירושין.
(2) לעניין זה אין נפקא מינה, שהנישואין היו נישואין אזרחיים.
פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע”א 98/47 הלו נ’ הלו, פ”ד ב 16
[2] בג”צ 85/47 שיבלי נ’ שיבלי, פ”ד ג 144
[3] בג”צ 72/62 רופאיזן נ’ שר-הפנים, פ”ד טז 2428
[4] בג”צ 3/73 כהנוף נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ”ד כט(1) 449
[5] בגצ 573/77 ז”ק בית הדין הרבני האזורי ת”א-יפו, פ”ד לב(1) 281
[6] בג”צ 51/80 כהן נ’ בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ”ד לה(2) 8
[7] ע”א 592/83 פורר נ’ פורר, פ”ד לח(3) 561
פסקי-דין ארצישראליים שאוזכרו:
[8] H.C. 51/45 Shomali v. Chief Execution Officer Jerusalem (1942) 12 P.L.R. 443
הערות: להשתייכות ל”עדה דתית מוכרת” לצורך קביעת סמכות השיפוט ראה: ב’ ברכה “מעמדם האישי של חסרי עדה דתית מוכרת” עיוני משפט א (תשל”א) 156.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 19/03/1984. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.
מ’ סיון – בשם העותרת;
ר’ עוזר – בשם המשיבים.
פסק-דין
השופט א’ ברק:
1. העותרת והמשיב 3 (להלן – המשיב) נישאו בנישואין אזרחיים בהודו ביום 18/10/1954. אותה עת היה הבעל נוכרי (בן הדת ההינדית), אזרח הודו ותושב בה. העותרת ייתה יהודייה, אזרחית הודו ותושבת בה. מנישואין אלה נולד בן. השלושה עלו לארץ ב- 1974 וקיבלו אזרחות ישראלית. ב- 1977 התגייר הבעל. הם לא נישאו מחדש. חיי בני הזוג לא עלו יפה, והמשיב פנה בתביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי. העותרת התנגדה לסמכותו של בית הדין. בית הדין נתן תחילה פסק-דין חלקי, בו קבע, כי “הואיל ולפי דברי שני הצדדים הם נישאו זל”ז בנשואים אזרחיים בלבד, בהיות התובע לא יהודי, ולא היתחתנו כדת משה וישראל, אחרי שהתגייר, ועל סמך יתר החומר שבתיק, פוסק ביה”ד: (א) על הנתבעת קטי שמואל לקבל גט פטורין לחומרא מהתובע טל שמואל”. פסק-דין זה נעשה לאחר זמן סופי. העותרת ערערה על פסק-דין זה לבית הדין הרבני הגדול, תוך שטענה חוסר סמכות. הערעור נדחה. בית הדין הרבני הגדול פסק: “כיון שהוכח בעליל שהמערער התגייר וכעת שניהם יהודים הסמכות היחידה לדון בתביעה היא בית-הדין הרבני האזורי. מכיון שלדעת שניהם לא התחתנו בחו”ק כדת וכדין, וטענת האשה שחיו ביחד לאחר הגירת לא הוכחה כלל, ואין בטענה אלא לדון שיש צורך לחומרא לסדור ג”פ, ונוסף לכך לא נראה שבמצב הפירוד שביניהם כיום יש מקום להמשך חיי שלום, או לשקם את חייהם בשותפות להבא, על כן החלטנו לדחות את עירעורה של האשה”. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו. יצוין, כי במקביל לדיון לפני בית הדין הרבני האזורי הוגשה על-ידי העותרת תביעת מזונות בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פסק מזונותיה על-פי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ה’תשי”ט-1959 (סעיף 2(ב)). על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע”א 566/81 *).
* פ”ד לט (4) 399
2. טענתו של בא-כוח העותרת היא, כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעת הגירושין, שהוגשה על-ידי המשיב. לטענתו, אין תוקף אזרחי לגיורו של המשיב, שכן לא קוימו הדרישות הקבועות לכך בפקודת העדה הדתית (המרה) (להלן – פקודת ההמרה), בעיקר משום שהמשיב לא דאג לרישום דבר גיורו על-ידי הממונה על המחוז. מכיוון שכך, המשיב אינו “יהודי”, ואין הוראת סעיף 1לחוק שיפוט בתי דין בניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, מעניקה סמכות לבית הדין הרבני. זאת ועוד: אפילו יש תוקף אזרחי לגיורו של המשיב, אין בכך כדי להעניק סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, וזאת לאור הוראת סעיף 4(2) לפקודת ההמרה, לפיה חרף המרת העדה, יוסיף השיפוט בענייני נישואין, גירושין ואלימוני להיות בידי אותה ערכאה, שהייתה מוסמכת לפני ההמרה. לעומתו טוען בא-כוח המשיב, כי התנאים הנדרשים בפקודת ההמרה קוימו, שכן דבר הגיור נרשם בתעודת הזהות של המשיב. אך יהא עניין זה כאשר יהא, לדעת בא-כוח המשיב אין פקודת ההמרה חלה כלל, וממילא אין גם תחולה להוראת סעיף 4(2) לפקודת ההמרה. על כל פנים, לטענתו, אפילו חלה הוראת סעיף 4(2) לפקודת ההמרה, הרי על-פי הסיפא שלה עצמה אין להוראה זו תחולה, אם שני בני הזוג הפכו חברים בעדה דתית מוכרת אחת, והוראת פטור זו צריך שתחול, במקום שאחד מבני הזוג המירר דתו לזו של חברו.
3. פקודת ההמרה קובעת בסעיף 2(1) לאמר:
“(1) A person who has changed his religious community and desires legal effect to be given to such change, shall obtain from the head of the religious community which he entered…. A certificate to the effect that he has been received into such religious community, and shall notify the fact to the district commissioner of the district in which he resides
(2) The district commissioner, on being satisfied as to the identity of the application and on the production of the certificate … shall register the change …”
סעיף 4(2) לפקודת ההמרה קובע:
“Notwithstanding any change of community, jurisdiction in matters of marriage, divorce and alimony shall continue to be exrcised by the court which, before such change, had jurisdiction, unless both parties to the marriage have become members of another religious community”
עיון בלשונן של הוראות אלה מצביע על כך, כי הן חלות במקום שאדם עוזב “עדה דתית” אחת ומחליף אותה ב”עדה דתית” אחרת. אין הוראות פקודת ההמרה חלות, במקום שאדם ממיר את דתו אך אינו עוזב “עדה דתית” או אינו מצטרף ל”עדה דתית” (ראה: בג”צ 51/45 [8]; ע”א 98/47 [1] בעמ’ 31; בג”צ 85/47 [2] בעמ’ 149). הביטוי “עדה דתית” אינו מוגדר בפקודת ההמרה, אך המשמעות שיש ליתן לו היא זו הקבועה בתוספת השנייה לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (תיקון), 1939, כלומר עדה דתית “מוכרת” (ראה פ’ שיפמן דיני המשפחה בישראל (המכון למחקרי חקיקה למשפט השוואתי ע”ש הרי סאקר, תשמ”ד) 64). אכן, מטרתה של פקודת ההמרה הייתה להסדיר, בין השאר, בעיות של סמכות בעניינים של מעמד אישי, “ולכן הקובע מבחינתה הוא יומו של בית דין מוכר, אשר שאלת שיפוטו היא עיקר הבעיה” (שיפמן, בספרו הנ”ל, בעמ’ 66). כאשר אדם עוזב עדה שאינה “מוכרת”, אין מתעוררת כל בעיה של סמכות שיפוט, שכן אין לאותה עדה בית-דין מוכר, אשר שאלת שיפוטו צריכה להיקבע. התוצאה היא איפוא, כי מאחר שאין קיים בארץ בית דין הינדי מוכר, פקודת ההמרה אינה חלה בענייננו, ואין תחולה להוראות סעיפים 1ו- 4לפקודה.
4. משקבענו, כי פקודת ההמרה אינה חלה, קמה ועומדת השאלה, אם ניתן להכיר בהמרת הדת שעשה המשיב ? המוכרת אצלנו המרה “מחוץ לפקודת ההמרה” ? ומה דינו של אדם, אשר המיר דתו, אך שתי הדתות, הישנה והחדשה גם יחד, אוחזות בו ? טול את העניין שלפנינו: על-פי דין תורה, המשיב הוא יהודי. אך יתכן שהדת ההינדית רואה בו הינדי. האם בנסיבות אלה מוכרת סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים ? פשיטא, שמי שאינו “יהודי” על-פי דין תורה, אינו “יהודי” לעניין סעיף 1 לחוק שיפוט בטי דין רבניים. (נישואין וגירושין) (ראה מ’ שאוה, “השפעת המרת דת על סמכויות השיפוטבעניני המעמד האישי” עיוני משפט י (תשמ”ד-מ”ה), 177, 178; מ’ זילברג המעמד האישי בישראל (מפעל השכפול, תשכ”א) 352; בג”צ 72/62[3], בעמ’ 2437). אך האם כל מי שהוא “יהודי” על-פי תורה הוא גם “יהודי” לעניין חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) כאשר המרת הדת נעשית במסגרת פקודת ההמרה, פותרת פקודה זו את “סכסוך הדתות”. אך מה הדין, כאשר ההמרה נעשית מחוץ לפקודה ?
5. הגישה העקרונית היא, כי תיתכן המרת דת “מחוץ” לפקודת ההמרה.
“במקרה כזה אין פירוש הדבר שמבחינת משפט המדינה אין כל חשיבות להמרת הדת
“de facto”
שלו. שאלת השתייכותו הדתית של אותו מומר תיקבע מעתה בהתאם למבחן הכללי החל בארץ, היינו על פי הדין של אותה עדה דתית, הטוענת להשתייכותו אליה” (שאוה, במאמרו הנ”ל, בעמ’ 180).
אכן, אין לראות בפקודת ההמרה מסגרת בלעדית להמרת דת. גישה כזו הייתה שוללת את זכותו של היחיד בישראל להמיר דת, במקום שהעדה הישנה או החדשה אינה מוכרת, ותוצאה זו אין הדת סובלתה. על כן, אם הדת החדשה מכירה בו, ואילו הדת הישנה אינה אוחזת בו, אין כל קושי שלא להכיר בהמרת הדת, שבוצעה “מחוץ” לפקודת ההמרה. שאלות קשות מתעוררות, במקום ששתי הדתות אוחזות באדם. שאלות אלה נפתרות על-ידי הפקודה, במקום שהיא חלה. אך כאשר הפקודה אינה חלה – אין מנוס מפתרון הלכתי. הדעות בעניין זה מגוונות הן ושונות (ראה שאוה, במאמרו הנ”ל. בעמ’ 180, המחיל על סוגיה זו את דיני “כפל הדת”; שיפמן בספרו הנ”ל, בעמ’ 67, 75, 76, הנותן משקל לרצונו של המומר). אין לנו צורך להכריע בשאלות אלה, שכן לא נטען לפנינו כלל, כי הדת ההינדית “אוחזת” במשיב, ואין אנו סבורים, שמן הראוי הוא שנעורר שאלה זו – בהעדר טיעון – מיוזמתנו שלנו. נמצא, כי במסגרת עתירה זו, משהוכרה המרתו של המשיב לדת היהודית מהבחינה הדתית היהודית ובהעדר טענה שהדת ההינדית “אוחזת” בו, יש ליראותו כ’יהודי’ לעניין חוק שיפוט בתי דין רבניים (נשואין וגירושין), ועל-כן פעל בית הדין הרבני במסגרת סמכותו.
6. ממשי בא-כוח העותרת וטוען, כי סמכותו של בית הדין הרבני נשללת, שכן הנישואין נערכו מחוץ לישראל, והיו אלה נישואין אזרחיים, המוכרים בבית-משפט אזרחי אך אינם מוכרים בבית-דין דתי. טיעון זה אין בידי לקבלו. כידוע, חלוקות הדעות בבית-משפט זה בשאלה, אם בית-דין רבני מוסמך לדון בתוקף נשואין שנערכו מחוץ לישראל (ראה: בג”צ 3/73 [4]; בג”צ 573/77 [5]; בג”צ 51/80 [6]. לשאלה זו, ראה גם: מ’ שאוה, “תנאי הסמכות של בית-הדין הרבני בעניני נישואין וגירושין” הפרקליט לב (תשל”ז-תשל”ח) 39; שיפמן, בספרו הנ”ל, בעמ’ 258; י’ בן מנשה, “נישואים אזרחיים – הלכות כהנוף וסול מזרחי (קלאיציאוגלו) תוקפן ומשמעותן” הפרקליט לה (תשמ”ג-תשמ”ד) 262; מ’ שאוה, “תגובה לרשימה: נישואין אזרחיים – הלכות כהנוף וסול מזרחי (קלאיציאוגלו) – תוקפן ומשמעותן'” הפרקליט לה (תשמ”ג-תשמ”ד) 275)). אך אין כל חילוקי דעות, והכול מסכימים, כי יהא מקום עריכתם של הנישואין אשר יהיה, בית הדין הרבני מוסמך לדון בשאלת הגירושין (בג”צ 3/73[4] הנ”ל; בג”צ 51/80 [6] הנ”ל). לעניין זה אין נפקא מינה, שהנישואין היו נישואין אזרחיים (ע”א 592/83 [7]). שאלה אחרת היא, אם בגדר סמכותו רשאי בית הדין לצוות על גירושין, רק מהטעם שהנישואין מחוץ לישראל לא נערכו לפי דין תורה (השווה: בג”צ 3/73 [4] הנ”ל; בן מנשה, במאמרו הנ”ל, בעמ’ 262; שאוה במאמר התגובה הנ”ל; א’ מעוז,= “נישואין וגירושין בין יהודים שנערכו מחוץ לישראל” עיוני משפט ה (תשל”ו-תשל”ז) 186). בשאלה זו אין לנו צורך להכריע, שכן עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים בעניין שלפנינו מעלה, כי היותם של הנישואין אזרחיים לא שימש עילה יחידה לחובתה של העותרת לקבל גט. בית הדין האזורי מציין, כי צו הגירושין ניתן, בין השאר, “על סמך יתר החומר שבתיק”, שעניינו היחסים בין הצדדים; ובית הדין הרבני הגדול ציין במפורש, כי “בנוסף לכך לא נראה שבמצב הפירוד שביניהם כיום יש מקום להמשך חיי שלום, או לשקם את חייהם בשותפות להבא”.
התוצאה היא, כי דין העתירה להידחות.
השופט ד’ לוין:
אני מסכים .
השופט ג’ בך:
אני מסכים .
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ברק.
ניתן היום, י”ח כסלו ה’תשמ”ו (01/12/85).