בג”צ 147/70 שטדרמן נ’ שר הפנים, פד”י כד(1) (1970) 766
בג”צ 147/70
זיגי שטדרמן
נגד
שר הפנים
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[04/06/1970, 02/07/1970]
לפני השופטים זוסמן, ח’ כהן, קיסטר
חוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965 [סה”ח 466, עמ’ 270], סעיפים 19ג (כפי שהוסף ב-ה’תשכ”ז-1967 [סה”ח 509, עמ’ 145]), 15, 16, 17, 3א, 3א(ג)(כפי שהוספו בחוק השבות (תיקון מס’ 2), ה’תש”ל-1970 [סה”ח 586, עמ’ 34]) – פקודת מרשם התושבים, ה’תש”ט-1949 [תוס”א 48, עמ’ 164].
לאחר שתוקן חוק מרשם האוכלוסין על-ידי חוק השבות (תיקון מס’ 2), ה’תש”ל-1970, פנו העותרים, הרשומים במרשם האוכלוסין כבני הלאום היהודי על-פי הודעתם, אל המשיב, בבקשה למחוק את הפרט “לאום – יהודי” מן הרישום.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק –
א.
(1) באין תעודה ציבורית המעידה על שינוי שחל בלאום העותרים, לא הייתה
חובה על המשיב להיענות לבקשתם.
(2) מחיקת לאום שנרשם, המשאירה את העמודה “לאום” ריקה, אף היא
שינוי בפרט רישום כאמור בסעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965.
(3) מי שנרשם לפני תחילת תקפו של חוק התיקון משנת 1970, רישומו עומד
אף.אם לא נתקיימה בו ההגדרה שבסעיף 3א לחוק זה, ואילו מי שייוולד או יתיישב בישראל אחרי תחילת תקפו של החוק, לא יירשם אלא על-פי הלכתו של סעיף 3א לחוק.
(4) החוק החדש מגדיר מיהו “יהודי” אך לצורך הפעלתם של חוק השבות
ושל חוק מרשם האוכלוסין, ואין לו ולא כלום לענין זכות ההגדרה העצמית של העותרים.
(5) המרשם אינו מכשיר המיועד לביטוי מורת-הרוח משינוי החיקוק.
פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 4/69 בן-מנשה נ’ שר הפנים, פד”י כד(1) (1970) 105.
[2] בג”צ 58/68 שליט נ’ שר הפנים, פד”י כג(2) (1970) 477
עתירה למתן צו-על-תנאי המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא
ימחוק את רישום הלאום של העותרים במרשם האוכלוסין, או מדוע לא תינתן בידם תעודת זהות ללא ציון לאום. העתירה נדחתה,
י’ בן-מנשה – בשם העותרים
צו
השופט זוסמן:
אלה הם הנימוקים להחלטתנו מיום 04/06/1970 שלא להיעתר לעתירה.
1. ארבעת העותרים רשומים במרשם האוכלוסין כבני הלאום היהודי על-פי הודעה שניתנה כדין בהתאם לחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, ופקודת מרשם התושבים, ה’תש”ט-1949.
לאחר שתוקן חוק מרשם האוכלוסין על-ידי חוק השבות (תיקון מס’ 2), ה’תש”ל-1970, הם פנו אל המשיב בבקשה למחוק את הפרט “לאום – יהודי” מן הרישום, ומשלא נענו, פנו אל בית-משפט זה וביקשו להוציא צו-על-תנאי.
אומר בא-כוח העותרים, כי עומדת להם לעותרים זכותם שלא להשתייך לשום לאום, כמו שנקבעה לא מכבר בבג”צ 4/69 [1]. אין הנדון דומה לראיה. בבג”צ 4/69 [1], לא הודיעו הורי העותרים הקטינים לפקיד הרישום על כך שהם בני הלאום היהודי, אלא ביקשו לרשמם כחסרי לאום, אך פקיד הרישום כפה עליהם את הרישום כיהודים לפי לאומם, על אפם ועל חמתם, ולא עוד אלא בלא שתהא לפניו כל ראיה כשרה המאשרת יהדותם. ואילו בענין דנא נעשה הרישום כדין והוא תואם את ההודעה שנמסרה לפקיד הרישום עת נעשה הרישום. שם, בבג”צ 4/69 [1], קבלו העותרים בצדק על רישום לא-חוקי שנעשה על-ידי פקיד הרישום, ואילו כאן הם מבקשים לשנות רישום שנעשה כחוק.
2. לגבי שינוי של פרט רישום קובע סעיף 19 ג לחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, לאמור:
“שינוי בפרט רישום של תושב יירשם על-פי מסמך שנמסר לפי הסעיפים 15 או 16, או על-פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי; ואולם שינוי של מען יירשם גם על-פי הודעה בלבד.”
הודעה לפי סעיף 17 יש כאן, אך תעודה ציבורית כאמור בסעיף 19ג הנ”ל אין כאן, ובאין תעודה ציבורית המעידה על שינוי שחל בלאום העותרים, לא הייתה חובה על המשיב להיעתר לבקשת העותרים. אין בכך ולא כלום שהעותרים מבקשים רק למחוק את הרישום “לאום – יהודי”, בלא לרשום תחתיו לאום אחר. מחיקת לאום שנרשם המשאירה את העמודה “לאום” ריקה, אף הוא שינוי בפרט רישום כאמור בסעיף 19ג הנ”ל.
3. למעשה אף אין טענה בפי העותרים שחל אמנם שינוי בהשתייכותם הלאומית. המניע לבקשתם הוא כי בשנת 1970 הוגדרה סמכות רישום מחדש בסעיף 3א לחוק הנ”ל; החידוש הוא שבעתיד יירשם כיהודי – “מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת”. בצדק אומרים העותרים כי דבר חקיקה זה בא לשנות מהלכתו של בית-המשפט כמו שנפסקה ב-בג”צ 56/68 (פרשת שליט) [2], וחפצם הוא שלא להינתק “מיתר בני הלאום המשותף עמהם נמנים הם על-פי הרישום של החוק המקורי”.
נעלמה מעיני העותרים הוראת סעיף 3א(ג) לחוק האומרת וזו לשונה:
“אין בסעיף זה כדי לגרוע מרישום שנעשה לפני תחילתו.”
משמע, במידה שרישום הלאום מבטא הזדהותו והשתייכותו של אדם ללאום, יש להבחין: מי שנרשם לפני תחילת תקפו של החוק בשנת 1970 – נרשם, ורישומו עומד אף אם לא נתקיימה בו ההגדרה שבסעיף 3א החדש; מי שייוולד או יתיישב בישראל אחרי תחילת תוקפו של החוק, לא יירשם אלא על-פי הלכתו של סעיף 3א. רישום העותרים שנעשה לפני 1970 אינו מנתק אותם איפוא מאותו קיבוץ אנשים שנרשמו כמוהם בעבר. טרוניית העותרים היא אחרת: הם קובלים על כך שמי שהיו רושמים אותו בעבר כבן הלאום היהודי – ועדיין לא נרשם – לא יירשם בעתיד אלא על-פי הלכתו של סעיף 3א החדש, ועם קיבוץ אנשים זה חפצים העותרים להזדהות. להזדהות – כיצד? על-ידי כך שהם עצמם מוותרים
על רישום הלאום שלהם, וכאלה יהיו גם הם לא רשומים כבני הלאום היהודי.
4. על מטרתו של מרשם האוכלוסין כבר חיוויתי דעתי פעמים אחדות, והדברים ידועים. העותרים דנא חפצים להביע מורת רוחם משינוי החיקוק, אך המרשם אינו מכשיר המיועד למטרה זו. שינוי בפרט רישום חייב רישום, בהתאם לסעיף 19ג הנ”ל, אך שינוי כזה לא היה. לא לאום העותרים השתנה, אלא הלכות הרישום השתנו, ושינויין אינו נוגע לעותרים. כאן כן עתה, מוסיפים העותרים, על-אף סעיף 3א, להשתייך לאותם בני הלאום אליו הם הצטרפו לפי רצונם, ושנרשמו כמוהם לפני שינוי החוק. מה טעם הבעת הזדהות עם אלה שלא יירשמו בעתיד, לעומת ניתוק מאלה שכבר נרשמו, ושהעותרים ממשיכים לראותם
כבני לאומם
לפיכך לא היה צידוק להוציא את הצו-על-תנאי.
השופט ח’ כהן:
אני מסכים.
טענת העותרים – אם הבינותיה אל נכון – היא שזכות ההגדרה העצמית הקנויה
להם כאחת מזכויות היסוד של האדם, נפגעה על-ידי החוק לתיקון חוק השבות, שנתקבל בכנסת לא מכבר, והמגדיר “יהודי”, גם לעניין חוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה- 195, כמי שנולד לאם יהודייה או נתגייר והוא אינו בן דת אחרת: המה, העותרים, בתוקף זכותם להגדרה עצמית, לא כך היו מגדירים את הלאום אליו הם משתייכים או רוצים היו להשתייך! ובתוקף זכות זאת דורשים הם לשחררם כביכול מכבלי הלאום המוגדר כך, על-ידי שיימחק רישומם במרשם האוכלוסין כבני הלאום היהודי. שאלתי את בא-כוח העותרים אם שעה שרשמו עצמם כבני הלאום היהודי, עשו כן בטעות או מתוך “הגדרה עצמית”, והוא
ענה לי לאמור: זאת הייתה הגדרתם העצמית בדעה צלולה ומיושבת. ושאלתיו עוד, אם שינו בינתיים את הגדרתם העצמית ההיא, ואולי בחרו להצטרף עתה אל לאום אחר – והוא ענה לי בשלילה: לפי הגדרתם העצמית עודם בני הלאום היהודי הם, כמאז כן כיום; אלא רואים הם:כבני אותו הלאום היהודי, חוץ מאשר את עצמם, עוד אנשים ונשים אשר כפי הנראה להם או כפי חששם, אינם בגדר ההגדרה אשר החוק החדש קבעה.
אין לענין החוק החדש ולענין זכות ההגדרה העצמית של העותרים ולא כלום. אין הם טוענים שהם בני הלאום היהודי, מכוח הגדרה עצמית, אם כי נולדו מאם לא-יהודייה, או אם כי הם בני דת אחרת: ואילו טענו כך, חייבים היינו להשיב להם שזכות הגדרתם העצמית מתבטלת ונדחית מפני ההוראה המפורשת של החוק, אבל העותרים יהודים הם, הכשרים למהדרין: נולדו לאמהות יהודיות ואינם בני דתות אחרות – והגדרתם העצמית כבני הלאום היהודי באה על תיקונה המלא אף לאחר חקיקת החוק החדש. הגדרתם ה”עצמית” אינה יכולה להתפשט ולהשתרע גם על הגדרת אחרים זולתם! אלא הרשות נתונה להם לראות את כל מי שחפצים הם ביקרו, כבן הלאום היהודי כמותם, בין אם הוא נכנס בגדר ההגדרה החוקית ובין אם לאו: החוק מגדיר מיהו “יהודי” אך לצורך הפעלתם של חוק השבות ושל חוק מרשם האוכלוסין בלבד, ואין לאל ידי החוק – ואין הוא מתיימר – לשנות ממושגיו או אמונותיו של כל אדם בדבר מיהו יהודי ומהו הלאום היהודי. לעניין זה
רווחו דעות שונות ומרובות ומגוונות לפני חקיקת החוק, ויוסיפו לדווח אחרי חקיקתו – וכבודה של דעת העותרים ושל אמונתם בהרכב שונה של הלאום היהודי מזה העולה מהגדרת החוק, במקומו מונח, ואין איש שישלול מהם זכותם לדעה ואמונה משלהם.
ברם, מטבע הדברים הוא שהלאום – כל לאום – משתנה מיום ליום מבחינת הרכבו: מתים בני הלאום ונולדים חדשים, ומתקבלים לתוכו בדרך גיור או בדרך אחרת המסתפחים אליו. ואולם אין הלאום כשלעצמו משתנה עם השינויים בהרכבו: הלאום נשאר אותו הלאום גם בהרכבו השונה, והמשתנה מדי יום ביומו. אפילו נאמר – מה שרחוק ממני לומר – שהגדרת החוק החדש הביאה שינוי בהרכב הלאום, אין בכך בלבד כדי לשנות את הלאום עצמו. גם אחרי הגדרת החוק החדש, נשאר הלאום היהודי אותו הלאום אשר העותרים הצהירו בשעתם שהם משתייכים אליו – יהיו אשר יהיו השינויים אשר החוק הביא – אם הביא – בהרכבו האישי של לאום זה. אין הדעת סובלת שמפאת השתייכותו של פלוני ואי-השתייכותו של פלמוני, יכול אדם לנער חצנו מלאומו שלו ולומר: לא על-מנת כך שאהיה בן לאום אחד עם פלמוני ולא אהיה בן לאום אחד עם פלוני, הצהרתי על השתייכותי ללאום זה.
לא היה לא טעם ולא ריח בעתירה זו, ואחת דינה להידחות.
השופט קיסטר:
אינני חושב כי התיקון שנעשה בחוק מרשם האוכלוסין על-ידי חוק השבות (תיקון מס’ 2), ה’תש”ל-1970, הוא בעל אופי כזה כפי שרואה זאת בא-כוח העותרים.
קשה לומר כי חוק מרשם האוכלוסין לשנת ה’תשכ”ה-1965, על תיקונו משנת ה’תשכ”ז-1967, כפי שפורש על-ידי הרוב ב-בג”צ 58/68 [2] ובבג”צ 4/69 [1], נתן לאזרח זכות “הגדרה עצמית” ביחס להשתייכותו ללאום ודת. נראה לי שכתוצאה משני פסקי- הדין הנ”ל ניתן לומר כי בית-המשפט קבע שכוחם של פקידי המרשם מוגבל בבקרתם על הודעת האזרח ביחס לרישום הראשון של שני הפרטים הנ”ל. לא רצה אזרח יהודי לרשום את ילדיו כיהודים, הרי אפילו ברור לפקיד כי יהודים הם, אין בידו לרשום אותם כיהודים, אבל העדר רישום אינו הוכחה שהילדים הם ללא לאום. מאידך גיסא, ביקש אדם לרשום ילדו כיהודי, הרי אפילו משוכנע היה הפקיד שהילד אינו יהודי, לא היה יכול לסרב, אם היה מקום לומד שהאזרח פועל בתום-לב בהודיעו כי הילדים הם יהודים; אוסיף כי לפי
החוק, הרישום אינו הוכחה שהילד הוא יהודי. לגבי תיקון הרישום, המצב היה שונה הודות לתיקון משנת ה’תשכ”ז-1967, ולא תספיק הודעה בתום-לב.
על כן אינני רואה יסוד לטענותיו של בא-כוח העותרים בדבר שינוי של מהות הלאום היהודי על-ידי התיקון משנת ה’תש”ל. בא-כוח העותרים אינו מכחיש כי הרישום הוא נכון ועל-כן יש לדחות את עתירתו. בכלל, לגבי כל שינוי רישום קיימת הוראה בסעיף 19ג לחוק, כפי שתוקן בשנת ה’תשכ”ז-1967 כנ”ל, שאותה הביא חברי הנכבד השופט זוסמן, ואדם הרוצה ברישום שינוי כל שהוא, עליו לנקוט בדרך האמורה שם.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט זוסמן.
ניתן היום, כח סיוון ה’תש”ל (02/07/1970)