בג”צ 1447/03 פנים להתחדשות יהודית בישראל ואח’ נ’ שרת החינוך ואח’ (14/12/2004)

בג”צ 1447/03 פנים להתחדשות יהודית בישראל נ’ שרת החינוך, פ”ד נט(3) (2004) 942

 

בג”צ 1447/03

1. פנים להתחדשות יהודית בישראל

2. מית”ר – מכללה ליהדות כתרבות

3. התנועה ליהדות מתקדמת

4. התנועה המסורתית

5. אלול – אלו ואלו

6. בינה – המרכז לזהות יהודית

7. בית דניאל – המרכז ליהדות מתקדמת בתל-אביב

8. המדרשה באורנים

9. מליץ – מכונים לחינוך יהודי ציוני

10. מעגל טוב – מדרשה

11. עלמא – מכללה עברית

12. קהילה – לתיקון חברתי ותרבותי בישראל

13. קולות בנגב

14. שיטים – מכון החגים הקיבוצי

15. מכון שכטר למדעי היהדות

נגד

1. שרת החינוך

2. היועץ המשפטי לממשלה

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[14/12/2004]

לפני המשנה לנשיא א’ מצא והשופטים א’ א’ לוי, מ’ נאור

 

העתירה מופנית כנגד המבחנים לתמיכת משרד החינוך בשיעורי תורה ותרבות יהודית שלא במסגרת לימודים פורמאלית במפעלי תרבות יהודית. לטענת העותרים, המבחנים מפלים בין המגזר החרדי למגזר הלא אורתודוקסי.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) מותר למדינה לקבוע כי היא מבקשת להשקיע את משאביה המוגבלים באופן ישיר במסגרות בתי הספר ולא במסגרות חיצוניות לאור העובדה כי העלות של הפעילות במסגרות שבהן ניתנה בעבר הייתה גבוהה בהרבה מזו שקיימת בשיטה החדשה (949ו – ז).

(2) אשר-על-כן אין פסול בהחלטת המשיבים לבטל את התמיכות שניתנו למוסדות חיצוניים העוסקים בפעילות תרבותית יהודית בין כותלי בתי הספר תוך שמימון פעילות זו כיום נעשה על-ידי משרד החינוך (948ז – 949ב, ד).

ב.

(1) אכן, בנסיבות מסוימות מחייב עקרון השוויון מתן העדפה למגזר שקופח בעבר (953ב – ד).

(2) ואולם בעניין הנדון קבלת טענת ההפליה המתקנת שלה טוענים העותרים אינה במקומה ואיננה מעשית. גם בהנחה שהעותרים קופחו בעבר בכל הנוגע להקצאת תקציבים לפעילותם בתחום התרבות היהודית, הרי קבלת טענתם כעת פירושה המעשי הוא חזרה למנגנון תמיכות המבוסס על זהות הגוף הנתמך ולא על מנגנון של קריטריונים אחידים, ובכך תסוכל הכוונה לשנות בעניין זה את המצב ששרר בעבר (952ו – ז, 954ד – ה).

ג.

(1) גודלו של מוסד עשוי להיות שיקול ענייני ובעל משקל לצורך החלטות מדיניות בנוגע לתמיכות במוסדות תרבות. בייחוד אמור הדבר אם המדיניות מיועדת למנוע מצב שבו יהיה על המדינה לתמוך באין-ספור מוסדות בעלי גודל מזערי, שהכללתם בגדר הגופים הנתמכים עלולה למוטט את היכולת לנהל מדיניות אפקטיבית של מתן תמיכות ולהפוך את הפיקוח על המוסדות הנתמכים לבלתי אפשרי (955ב, 957א – ג).

(2) מכאן שאין חוסר סבירות קיצוני בקריטריון הגודל המינימלי של מוסד כתנאי לתמיכה במוסדות תרבות כפי שהונהג על-ידי המשיבים. וגם טענת העותרים שהמבחנים הקיימים יחייבו אותם לאגד את כל המוסדות העוסקים ביהדות פלורליסטית תחת קורת גג אחת באופן שיפגע בעקרון הפלורליזם התרבותי, אין בה כדי לשנות מסקנה זו (958ו, 959א – ג).

ד. ההחלה הרטרואקטיבית של המבחנים על פעילות שהעותרים כבר קיימו בעבר מהווה החלטה רטרואקטיבית בלתי סבירה של מדיניות, על-כן יש לקבוע הוראות מעבר להחלה עתידית של המבחנים החדשים (959ד – ז, 960ג).

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 1438/98 התנועה המסורתית נ’ השר לענייני דתות, פ”ד נג(5) 337.

[2] בג”צ 7142/97 מועצת תנועות-הנוער בישראל נ’ שר החינוך, התרבות והספורט, פ”ד נב(3) 433.

[3] בג”צ 528/88 אביטן נ’ מינהל מקרקעי ישראל, פ”ד מג(4) 297.

[4] בג”צ 5325/01 עמותת ל.כ.ן. לקידום כדורסל נשים נ’ המועצה המקומית רמת השרון, פ”ד נח(5) 79.

[5] בג”צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ’ ממשלת ישראל, פ”ד מח(5) 501.

[6] בג”צ 5290/97 עזרא – תנועת הנוער החרדי לאומי בא”י נ’ השר לענייני דתות, פ”ד נא(5) 410.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 07/09/2003. העתירה נתקבלה בחלקה.

 

אורי רגב, שרון טל, דן עברון – בשם העותרים;

איל ינון, סגן בכיר א (בפועל) בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים.

 

פסק-דין

 

השופטת מ’ נאור

 

1. עניינה של העתירה – המבחנים לחלוקת כספי תמיכות של משרד החינוך במוסדות ציבור בעבור “שיעורי תורה ותרבות יהודית שלא במסגרת לימודים פורמלית” ו”מפעלי תרבות יהודית” כפי שפורסמו ביום 21/11/2002 (י”פ תשס”ג 574). לטענת העותרים, אין במבחנים האמורים הכרה בערכו של פלורליזם יהודי דתי וחילוני, בניגוד לעקרונות שנקבעו בבית-משפט זה, בעוד הפעילות החרדית נתמכת ב”נדיבות חסרת גבולות”. המבחנים מבטלים, על-פי הטענה, ללא הצדקה, תחומי פעילות שלמים של המגזרים הלא אורתודוקסיים שנתמכו בעבר, והם פוגעים אנושות בעקרון השוויון המהותי. עוד נטען כי המבחנים קובעים תנאי סף של גודל ופריסה בלתי סבירים שלא ניתן לעמוד בהם.

2. שאלת מבחני התמיכה בפעילות יהודית לא אורתודוקסית אינה יורדת מסדר יומו של בית-משפט זה כבר שנים אחדות. בתחילה ניתנה התמיכה במסגרת משרד הדתות ומשרד החינוך גם יחד. התנועה המסורתית הגישה עתירה נגד משרד הדתות בעניין מבחני התמיכה של משרד זה: בג”צ 1438/98 התנועה המסורתית נ’ השר לענייני דתות [1]. בית-המשפט קבע כי משרד הדתות פגע בעקרון השוויון. עוד עמד בית-המשפט, מפי השופט זמיר, על חשיבות הפלורליזם כשיקול “ענייני וחיובי”:

“מדינת ישראל היא, כפי שגם נקבע בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק, מדינה יהודית ודמוקרטית. ההיבט היהודי של המדינה בא לידי ביטוי, בעניין הנדון, במתן תמיכה לתרבות תורנית. אולם, לא בהכרח תרבות תורנית העשויה כולה בדפוס אחד. התרבות התורנית עשויה, הלכה למעשה, גוונים וגוני גוונים. המדינה נדרשת לאפשר ביטוי לאלה ואף לאלה. כך נדרש מן המדינה לא רק בשל עקרון השוויון; כך נדרש ממנה גם בשל תפיסת הפלורליזם. הפלורליזם הוא היבט של הדמוקרטיה, וישראל היא מדינה יהודית שהיא גם מדינה דמוקרטית.

על יסוד כל אלה, התנועה המסורתית הייתה זכאית, כטענתה, לקבל תמיכה ממשרד הדתות מתוך הכספים שהוקצו בחוק התקציב השנתי לתמיכה בארגונים ארציים של תרבות תורנית וחרדית” (שם, בעמ’ 377 בין אותיות השוליים ד-ה).

3. מבחינת הסעד האופרטיבי נקבע באותה עתירה כי התנועה המסורתית תקבל בעבור שנת 1997 את אותו הסכום שקיבלה בגין תרבות תורנית וחרדית בשנת 1996, וכן תקבל את אותו הסכום גם בעבור שנת 1998, וזאת מתקציב המשרד לשנים 1999 או 2000, וכי כך ייעשה גם לגבי שנת 1999 אם לא ישונו הקריטריונים. עוד נקבע כי היות שהמבחנים שנקבעו הם בלתי שוויוניים וגם בלתי חוקיים, חייב משרד הדתות לשנות את המבחנים בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה. פסק-הדין בבג”צ 1438/98 [1] ניתן ב-7/10/1999.

4. עד שנת 1998 נתמך נושא התרבות היהודית כאמור הן על-ידי המשרד לענייני דתות הן על ידי משרד החינוך; גופים שונים, ובהם גופים דוגמת העותרים, שעסקו בתרבות יהודית פלורליסטית קיבלו תמיכה משני המשרדים.

5. בשנת 1998, בעקבות פסק-הדין שניתן בבג”צ 7142/97 מועצת תנועות-הנוער בישראל נ’ שר החינוך, התרבות והספורט [2], הוחל, בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, תהליך לאיחוד מבחני התמיכה. בשנה זו עבר נושא התרבות היהודית לטיפולו הבלעדי של משרד החינוך, ובוטלו המבחנים המקבילים במשרד הדתות. באותה עת היו קיימות כמה תקנות תמיכה שעסקו בתרבות יהודית, חלקן יועדו לסקטור החרדי, חלקן לסקטור התורני-ציוני וחלקן כלליות. בשנת 2000 ו-2001 הוספו על-ידי משרד החינוך מבחני תמיכה שהוגדרו כמיועדים לסקטור החילוני ולסקטור הפלורליסטי. גופים שונים, הכוללים מוסדות ציבור דוגמת העותרים, נתמכו על ידי משרד החינוך הן במסגרת תקנות התמיכה שנועדו לסקטור ה”תורני-ציוני” הן במסגרת תקנות התמיכה שנועדו לסקטור החילוני-פלורליסטי. לדעת היועץ המשפטי לממשלה, הפרדת התמיכה בפעילויות תרבות יהודית לתקנות תקציביות שונות לפי אידאולוגיה פגעה בעקרון השוויון, ולכן סבר כי יש לאחד את התקנות למסגרת אחת שמתוכה יתמכו כל מוסדות הציבור העוסקים בתרבות יהודית, על גוניהם, באופן שוויוני. בעקבות עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה (שעליה הוצהר גם בפני בית-משפט זה) בוטלו, לקראת שנת התקציב 2002, מבחני התמיכות ה”סקטוריאליים”, והוחלט על גיבושם של מבחני תמיכה חדשים ואחידים, שיחולו על התרבות היהודית על גוניה, אם כי נותרו כמה תקנות תמיכה נוספות שגם במסגרתן מוסדות הציבור העוסקים בתרבות יהודית יכולים לקבל תמיכה. העותרים, ולא נעמוד על פרטי הדברים, החליטו לא לעתור בשנת 2001 והמתינו לשנת 2002. העותרים מספרים בעתירתם על אשר אירע בתחילת שנת 2002: בהצעת חוק התקציב לשנה זו נכללה הצעה לקבוע סכום כולל של 84 מיליון ש”ח לשם תמיכה בארגונים העוסקים בתרבות יהודית. אולם ערב אישור התקציב בכנסת ב-6/02/2002 “הועברו” לתכנית “פעילות תרבות לחרדים” מרבית הכספים (71 מיליון ש”ח מתוך 84 מיליון). לבד מזאת עלה גם חלקה של התכנית “תרבות תורנית-ציונית” ל-23 מיליון ש”ח. העותרים פנו שוב לבית-משפט זה בעתירה (בג”צ 1804/02) וטענו כי הייחוד הסקטוריאלי שנקבע מראש בחוק התקציב השיב את שיטת “הכספים הייחודיים” על כנה. בעקבות העתירה, כך מספרים העותרים בעתירתם, פורסמה באוגוסט 2002 טיוטת המבחנים נושא הדיון שבפנינו להערות הציבור. העותרים הגישו למשרד החינוך רשימה מפורטת של הערות לעניין מבחנים אלו, ולאחר פרסומם הרשמי של המבחנים נמחקה העתירה בבג”צ 1804/02. בית-משפט זה קבע בפסק-הדין מיום 29/12/2002:

“במרכז העתירה עמד הצורך להכין קריטריונים חדשים. לאחר זמן ניכר – הרבה מעבר לסביר – הוכנו קריטריונים חדשים. לדעת העותרים, קריטריונים אלה אינם ראויים. בנסיבות אלה, מן הראוי הוא להגיש עתירה חדשה, שתתקוף את הקריטריונים הללו (שזהותם כלל אינה ידועה לנו).

רשמנו לפנינו הצהרת ב”כ המשיב, כי הכספים שטרם חולקו, יחולקו לפי קריטריונים חדשים אלה. מי שקיבל שלא על פי הקריטריונים, הדבר יילקח בחשבון. אשר לאי הסדרים שהתגלו, הם בחקירה משמעתית.

צו הביניים [שניתן בעתירה האמורה – מ’ נ’] ישאר בעינו לעניין 3 מיליון ש”ח תוך 30 יום, כדי לאפשר לעותרים להגיש עתירה חדשה.

העתירה נדחית”.

6. רשם בית-משפט זה נתן לעותרים ארכה להגשת עתירה חדשה עד 28/02/2003. ביני לביני פורסמה בעיתונות ב-26/01/2003 הודעת משרד החינוך המזמין את הציבור להגיש עד 16/02/2003 בקשות לקבלת תמיכה לשנת התקציב 2003 על יסוד אותם מבחנים שנקבעו לשנת 2002 – המבחנים נושא עתירה זו.

7. וכך הגענו עד הלום, אל העתירה שלפנינו.

8. עמדתי על הרקע לעתירה. עם זאת איני רואה צורך לעמוד על פרטי הדיונים הרבים שהתקיימו בה. בקצרה אציין כי במהלך הדיון בעתירה הורינו על קבלת נתונים, והמשיבים הגישו נתונים בדבר פירוט השינויים שחלו בהקצבות על-פי המבחנים נושא העתירה תוך פירוט הסכומים שקיבלו הגופים השונים לפני השינוי ולאחריו. הנתונים נמסרו לפי שנים. בעיקרי הטיעון מטעמם מסתמכים העותרים על נתוני המשיבים כדי להראות כי שיעור התמיכה בתרבות יהודית לעמותות חילוניות ופלורליסטיות ירד בשנת 2003 ל-0.5% בלבד, ולעומת זאת שיעור התמיכה בתרבות יהודית לעמותות חרדיות ותורניות עמד בשנת 2003 על 99.5%. העותרים מסכמים את מערכת התמיכה לשנים 2003-2001 בטבלה דלהלן:

 

2001

2002

2003

הסקטור

סה”כ תמיכות לסקטור ב-2001 בש”ח

אחוז מסה”כ תקציב לאותה שנה

סה”כ תמיכות לסקטור ב-2002 בש”ח

אחוז מסה”כ תקציב לאותה שנה

סה”כ תמיכות לסקטור ב-2003 בש”ח

אחוז מסה”כ תקציב לאותה שנה

עמותות חילוניות ופלורליסטיות

4,133,227

4.4%

711,335

1.3%

217,637

0.5%

עמותות חרדיות

64,101,073

68.9%

40,421,936

76.1%

30,640,777

68%

עמותות תורניות

24,773,724

26.6%

11,997,055

22.6%

14,285,218

31.5%

סה”כ

93,008,024 ש”ח

100.0%

53,130,326 ש”ח

100.0%

45,143,631 ש”ח

100.0%

לא שמענו טענה מפי המשיבים שהטבלה אינה מסכמת כראוי את הנתונים שהובאו על-ידיהם.

9. לגבי שנת 2002 עוכבה חלוקה של 3 מיליון ש”ח (החלטת השופט גרוניס מיום 12/02/2003); לגבי שנת 2003 עוכב סכום של 5 מיליון ש”ח (החלטת ההרכב מיום 27/04/2003); לגבי 2004 נרשמה הצהרת בא-כוחה של המדינה כי המדינה תקיים את פסק-הדין אם יזכו בו העותרים ולא יהיה קושי תקציבי, על-כן לא תוקן צו-הביניים (החלטת ההרכב מיום 25/12/2003).

 

דיון

10. העתירות מלאות בפרטי פרטים. ארכז את הדיון לפי נושאים הטעונים הכרעה, כפי שהשכילו הצדדים לעשות במסגרת עיקרי הטיעון מטעמם.

תחומי פעילות שנתמכו בעבר ושאינם מופיעים עוד במבחני התמיכה

11. העותרים קובלים על שעניינים שנתמכו בעבר אינם נתמכים עוד לפי המבחנים שפורסמו.

לעניין תמיכות שהופסקו כליל יש להבחין בין שני עניינים:

א. ביטול פעילויות בבתי הספר

ב. ביטול פעילויות אחרות

(א) ביטול פעילויות בבתי הספר

12. העותרים מציינים בעתירתם כי בשנת 2000, בתקופת כהונתו של השר שריד, נעשה בלשונם “ניסיון ראשון לתקן במעט את המצב, לפיו במשך שנים רבות הופלו לרעה ארגונים העוסקים בתרבות יהודית ואינם מזוהים כ’חרדים’ או כ’תורניים’. לראשונה גובשו בשנה זאת תקנות תקציביות מפורשות לתמיכה בפעילות פלורליסטית”.

13. כותרת התקנה התקציבית 31-20-55 (י”פ תש”ס 4194) הייתה “החינוך החילוני ליהדות כתרבות”, והיא תמכה בגופים העוסקים “בלימוד היהדות ברוח חילונית, פלורליסטית והומניסטית וברוח החינוך הממלכתי-הכללי…, כמוגדר בדוח הועדה לבדיקת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי – ‘עם ועולם: תרבות יהודית בעולם משתנה’ (להלן דוח ועדת שנהר)”. עוד נאמר בדברי המבוא לתקנה כי “המשרד מעוניין לתמוך במוסדות ציבור הפועלים לקידום ולהעמקת הפלורליזם התרבותי במערכת החינוך הממלכתי-כללי, באמצעות לימוד היהדות מתוך גישה חילונית, הנותנת מקום של כבוד לפרשנויות שונות של המסורת והתרבות היהודית” (ההדגשה שלי – מ’ נ’).

בתקנות שבמחלוקת ביטל משרד החינוך את התמיכה שניתנה לפעילות בין כותלי בית הספר, ועל כך מלינים העותרים. המשיבים הסבירו בתגובה כי אנשי משרד החינוך הגיעו למסקנה כי במקום להפנות משאבים לתמיכה במוסדות ציבור יהיה נכון יותר להפנותם, באופן ישיר, לעבר מסגרת בית הספר, אל המורים ואל התלמידים. לפיכך הוחלט כי כספי התמיכות שהוענקו במשך שנתיים בלבד למוסדות ציבור חיצוניים בעבור לימודי יהדות יוקצו להגדלת שעות ההוראה בפועל ולהגברת ההשתלמויות המוענקות למורים בתחום. המטרה היא כי לימודי יהדות בבית הספר הכללי, ברוח דוח ועדת שנהר, יינתנו על-ידי המורים בבתי הספר, עם זאת לגבי חלק מהפעילות שנתמכה בעבר, כגון השתלמויות מורים, ימשיך משרד החינוך, כך הובהר, להיעזר בגופים חיצוניים, ובהם העותרים, בדרך של רכישת שירותים.

14. המשיבים מסבירים כי ביטול הפעילות שנתמכה בעבר בין כותלי בתי הספר מקורה בהפקת לקחים שנעשתה לאחר שנצבר ניסיון בתחום זה, ולאחר שהוסקה מסקנה שלפיה פעילות המיועדת למסגרת החינוך הפורמאלי צריכה להיעשות בדרך-כלל על-ידי משרד החינוך ומוריו, ולא באמצעות גופים חיצוניים. בדרך זו ינוצלו באופן מיטבי המשאבים המוקצים לשם כך. המשיבים מוסיפים ומציינים כי ביטול התמיכה בתוך המסגרת הפורמאלית של בית הספר פגע לא רק במוסדות ציבור פלורליסטיים חילוניים אלא גם במוסדות ציבור המוגדרים תורניים-ציוניים, שנהנו אף הם מתמיכות מסוג זה. גם פעילויות אחרות שמשרד החינוך נהג לרכוש מגורמים חיצוניים צומצמו על רקע הקיצוץ.

15. לדעתי, אין מקום להתערבותנו בהחלטה זו של משרד החינוך (למעט הוראות מעבר, נושא שאליו אתייחס בהמשך הדברים). יש לציין כי במקביל לעתירה הנוכחית התנהלה עמה עתירה נוספת – בג”צ 6048/03. עתירה זו עסקה אף היא בביטול התמיכה בפעילות בין כותלי בתי הספר, ובישיבה מיום 23/09/2004 חזרו בהם העותרים, בהמלצתנו, מעתירה זו. לשום עושה פעילות אין זכות קנויה בתמיכה של המדינה. כדברי השופט מ’ חשין בבג”צ 1438/98 הנ”ל [1], בעמ’ 384:

“המדינה רשאית להעניק או שלא להעניק מענקי-תמיכה; המדינה מוסמכת לזכות – או שלא לזכות – פעילויות אלו ואחרות במענקי תמיכה, וּבְזַכּוֹתָה פעילות פלונית במענק-תמיכה – באילו סכומי-כסף תזכה”.

מותר למדינה לקבוע כי היא מבקשת להשקיע את משאביה המוגבלים באופן ישיר במסגרות בתי הספר ולא במסגרות חיצוניות. הוסבר כי העלות של הפעילות במסגרות שבהן ניתנה בעבר הייתה גבוהה. העלות הגיעה לעתים, לפי בדיקת המזכירות הפדגוגית, ל-10,000 ש”ח לשנה לכל ילד שנטל חלק בתכנית, כאשר סכום זה מאפשר תוספת של שתי שעות שבועיות למשך שנה לכיתה שלמה. בכפוף למה שייאמר להלן בעניין הוראות מעבר אין כאמור מקום להתערבותנו בעניין זה.

 

(ב) קיצוץ בפעילויות מחוץ לכותלי בתי הספר

16. במהלך הדיונים בעתירה הערנו הערות שונות והעלינו רעיונות שונים להסדר. בהודעה שהוגשה מטעם המשיבים ב-1/04/2004 הודיעו המשיבים כי לאחר ששקלו את הצעותיו של בית-המשפט החליטו על קביעת כמה הקלות ותיקונים במבחנים. כך הוספו תחומי פעילות בעקבות טענות העותרים כי פעילויות המאפיינות את עיסוקיהם כמוסדות ציבור פלורליסטיים אינן נכללות במבחנים. לאחר שנועצו המשיבים בעותרים הם החליטו להוסיף למבחנים בנושא “מפעלי תרבות יהודית” את תחומי הפעילות האלה: בתי מדרש קהילתיים, קהילות לומדות, סדנאות וטקסים. המשיבים הצהירו כי בדעתם לגבש טיוטת מבחנים מתאימים לפעילויות אלה, לפרסמה להערות הציבור ולפעול להחלתה כדין – מוקדם ככל האפשר. כמובן, כך מדגישים המשיבים, תוענק האפשרות לכל מוסד ציבור, יהא אשר יהא, להגיש בקשה לתמיכה בגין פעילויות אלה. העותרים מציינים בתגובתם מיום 4/04/2004 להודעת המשיבים כי בעמדת המשיבים יש רק אמירה כללית בדבר כתיבה עתידית של מבחנים לפעילויות נוספות. “העותרים מברכים על ההכרה (הגם שזו הכרה מאוחרת מאוד) בכך שאכן נמחקו פעילויות פלורליסטיות שלמות שנתמכו בעבר, ובכך שראוי לשוב ולתמוך גם בהן ולא רק בפעילויות חרדיות ותורניות”. הם מזכירים כי פעילויות אלה נתמכו בשנים 2000 ו-2001 אך נמחקו מהמבחנים החדשים שפורסמו ב-21/11/2002 חרף התרעות העותרים. בטיעון ובטיעון בעל-פה חזרו העותרים והצביעו על כך שטרם נעשה דבר.

17. בתשובת המשיבים נכלל כאמור הסבר מפורט, שהניח את דעתנו בשאלה מדוע הושמטו המבחנים הנוגעים לפעילויות בין כותלי בתי הספר. לא נכלל הסבר לעניין שאר הפעילויות שהושמטו. אכן, כמבואר, אין לשום איש זכות קנויה לכך שמה שהיה בתחום התמיכות הוא שיהיה. אולם בענייננו לא הוצג כל שיקול להשמטת המבחנים האחרים שהמשיבים מסכימים, בסופו של יום, להכללתם מחדש.

18. אציע לחבריי לעשות בעניין זה צו החלטי, המורה למשיבים לפרסם בתוך 60 יום את התוספת למבחנים להערות הציבור. להוראת המעבר אתייחס בפרק בנושא זה.

 

אי-הכרה ברבנים קונסרבטיביים ורפורמיים

19. אחת המחלוקות שבין הצדדים נוגעת לכאורה לסוגיה מי הוא רב: התמיכה נקבעת על-פי ניקוד, ואחד הפריטים המזכה בניקוד הוא “שיעור מורכב”. הניקוד בגין שיעור כזה הוא פי שלושה משיעור “רגיל”. אחד התנאים לקיומו של “שיעור מורכב” נוגע לזהותו של נותן השיעור. נדרשת השכלה אקדמית בתחום רלוונטי ל”הפעילות הנתמכת” או התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: “שתי סמיכות לרבנות מרבני עיר מוכרים על-ידי הרבנות הראשית, אישור לימודים של חמש שנים בישיבה גבוהה ומעבר שלוש בחינות הסמיכה לרבנות הראשית”. העותרים קובלים על שבאופן זה מי שבידו הסמכה קונסרבטיבית או רפורמית לרבנות לא יוכר (או תוכר) כרב לצורך סוגיית השיעור המורכב.

20. אציע לחבריי שלא להיכנס במסגרת עתירה זו למחלוקת ה”אידאולוגית” בשאלה אם יש מקום להכרה ברבנים קונסרבטיביים או רפורמיים לצורך חלוקת התמיכות. התשובה המעשית לטענות העותרים מצויה עוד בעתירה המקורית: בסעיף 90 מציינים העותרים כי בפועל, לכל הרבנים הקונסרבטיביים או הרפורמיים יש השכלה אקדמית. השכלה זו תזכה אותם ממילא בכישורים הנדרשים להעברת שיעור מורכב, ובייחוד משהמשיבים הודיעו כי הם מוכנים להכיר בכל השכלה אקדמית, בין שהיא רלוונטית להוראה ובין שלאו. העותרים טוענים כי ההפליה בין רב לרב אינה נרפאת על-ידי העובדה שלרבנים במחנה “שלהם” יש השכלה אקדמית. לדעתי, במסגרת עתירה זו אין מקום לעסוק בשאלות שאין להן נפקות כספית. מסיבה זו איני רואה מקום להתערבותנו בשאלת אי-ההכרה ברבנים קונסרבטיביים או רפורמיים לצורך חלוקת התמיכות.

 

אורך השיעורים, רצף השיעורים וכיוצא באלו

21. לעותרים טענות בעניין שינויים שונים שהוכנסו במבחנים כגון שינוי משך הזמן של שיעור מ-45 דקות, כמקובל באקדמיה, לשעה; שינוי הזכאות ממקסימום ארבעה שיעורים ברצף למקסימום שני שיעורים ברצף; הגדלת מספר השעות המינימלי ללימוד תורני בסמינרים וטענות דומות. על דרך העיקרון איני סבורה שעלינו להתערב בפרטים כאלה. על מבקש התמיכה לנהוג באופן שיתאם את הוראות הרשות, מחלקת התמיכה. בעניין ההחלה הרטרואקטיבית לשנת 2002 אדון כאמור בנפרד.

 

איחוד מבחני התמיכה

22. עמדתי על ההיסטוריה של מבחני התמיכה שחולקו בעבר על-פי השתייכות אידאולוגית, ועל כך שעל-פי דרישת היועץ המשפטי לממשלה אוחדו המבחנים. עדיין, כפי שמציינים גם המשיבים, ההאחדה איננה מלאה. מבחן אחד כותרתו היא “שיעורי תורה”, והאחר “מפעלי תרבות”. במסגרת המבחן הראשון חולקו בשנת 2002 48 מיליון ש”ח, ועליו מופקדת המחלקה לתרבות חרדית במשרד החינוך. במסגרת המבחן השני חולקו בשנה זו כ-6 מיליון ש”ח, ועל החלוקה הופקדה המחלקה לתרבות תורנית. לכל אחד מהמבחנים יש צורך בתנאי סף נפרדים. לטענת העותרים, החלוקה לשני מבחנים נפרדים נועדה להנציח מצב קיים ורב שנים של “תפירת” מבחן המתאים בעיקרו לתרבות החרדית. העותרים מבקשים כי נורה על איחוד שני המבחנים למבחן אחד שתעסוק בו מחלקה אחת שאין בזהותה או בשמה כל אינדיקציה מגזרית.

23. אומר כבר בפתח הדברים – איני סבורה שיש מקום להתערבותנו בשאלה מי הגוף במשרד החינוך העוסק ביישום המבחנים. אם בפי העותרים טענה קונקרטית בדבר יישום המבחנים שלא כהלכה זכאים הם להעלותה, אך שאלת הגוף העוסק הלכה למעשה בחלוקה אינה מעניינם. לגוף העניין הראו המשיבים בתגובתם שתנאי הסף לכל אחד מסוגי הפעילויות שונים הם. עוד מסרו כי התנאים המתייחסים למבחן התמיכה השני, האופייני יחסית למגזר שעליו נמנים העותרים, הינם מקלים הרבה יותר מתנאי הסף הנדרשים במבחן התמיכה הראשון, והפעילויות הכלולות בו מזכות במספר רב יותר של נקודות. על-מנת לקבל תמיכה במסגרת המבחן השני המבקש נדרש לעמוד רק בתנאי הסף של מבחן זה. בשנת 2003 עמד ערך נקודה במבחן השני על פי ארבעה מערך נקודה במבחן הראשון. טכנית, כך מוסיפים המשיבים ומבהירים, ניתן לאחד את המבחנים למבחן אחד ובו תת-מבחנים, אך זהו עניין טכני בלבד. זאת ועוד, אם ייקבע ניקוד אחיד לשתי התקנות, הדבר יפגע דווקא בעותרים. נוכח הסברים אלה איני סבורה כאמור שיש מקום להתערבותנו בשאלת האחדת המבחנים.

 

העדפה מתקנת

24. העותרים מבקשים שהמבחנים “יקחו בחשבון את ההפלייה ההסטורית הגורפת נגד פעילות יהודית לא-אורתודוכסית ואת תוצאותיה, ויתנו לה משקל הולם בגיבוש המבחנים השוויוניים החדשים”. העותרים מצביעים על נתונים מעבודת מחקר, שצורפו לעתירה, בדבר כספים שקיבלו עמותות אורתודוקסיות החל בשנת 1981. העותרים מבקשים בעתירתם כי ייקבע מנגנון זמני להקלה לתקופה של חמש שנים בדרישות הסף השונות, ובייחוד בניקוד הפעילות ובדרישות הכמותיות והגאוגרפיות עבור פעילות בתחום התרבות היהודית החילונית והדתית-פלורליסטית. בלשון אחרת, הדרישה למנגנון זמני של הקלה משמעותה היא תיקון הפליה היסטורית, הקיימת לטענתם. העותרים מסבירים כי הם נמצאים מאחור מבחינת “קו ההתחלה” של היקפי הפעילות, קו הנובע מפערים שיצרו “הכספים הייחודיים”. היקף הפעילות הקיימת משפיע הן על עמידה בתנאי הסף הן על היקפי התמיכה. ללא העדפה מתקנת לכמה שנים לא ייווצר לטענתם שוויון אמיתי.

25. אין אני מקלה ראש בתחושת העותרים כי הופלו לרעה משך שנים רבות בחלוקת תקציבים, עם זאת סבורה אני כי בהקשר שלפנינו אין מנוס ממתיחת קו על העבר, ויש לצאת לדרך חדשה בהתעלם מהפליה שאפשר שהייתה.

מהנתונים שצירפו העותרים בנספח ה’ לעתירה המתוקנת עולה כי ארגונים מסוגם של העותרים החלו לקבל מענקי תמיכה רק בשנת 1996. פעילות חרדית ואחרת זכתה ל”כספים ייחודיים” משך שנים רבות. המשיבים חולקים על חלק מהנתונים במחקר שנערך על-פי הזמנת העותרים, אך אין אני רואה צורך לעמוד על הפרטים. אני מוכנה להניח, לאור הנתונים שהובאו, כי העותרים ואחרים קופחו משך שנים רבות, וכי חלוקת הכספים הייתה בעבר סקטוריאלית. בית-משפט זה הכשיר בהקשרים מסוימים העדפה מתקנת כגון מתן עדיפות בהקצאת קרקעות לבדואים שחיו בעבר חיי נוודים (בג”צ 528/88 אביטן נ’ מינהל מקרקעי ישראל [3]); הורינו גם, לאחרונה, על העדפה מתקנת בחלוקת תקציבי ספורט לקבוצת נשים במועצה מקומית: בג”צ 5325/01 עמותת ל.כ.ן. לקידום כדורסל נשים נ’ המועצה המקומית רמת השרון [4]. המשיבים שם התיימרו לאמץ קריטריונים שנקבעו על-ידי משרד המדע והספורט, קריטריונים שכללו בתוכם העדפה מתקנת. למעשה, לא הופעלו קריטריונים אלה, והורנו למשיבים ליישמם. לעקרון ההעדפה המתקנת ראו בהרחבה בפסק-דינו של חברי השופט מצא בבג”צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ’ ממשלת ישראל [5].

עם זאת סבורה אני כאמור שאין מקום כי נורה על מנגנון של הקלה זמנית לחמש שנים כפי שמבקשים העותרים (או על מנגנון אחר כדוגמתו). בצדק מצביעים המשיבים על כך שהמחקר אשר הגישו העותרים אינו מביא בחשבון את מספר הצרכנים של התמיכה במגזר החרדי לעומת צרכני התמיכה במגזר החילוני פלורליסטי. בין כתבי-הדין הרבים המונחים בפנינו יש, במקום אחד, טענה של העותרים, ולפיה פעילותם מתקיימת “בקרב קבוצה המהווה כ-70% לפחות מכלל הציבור היהודי בישראל!” (סעיף 4 לתגובת העותרים מיום 12/02/2004). לא ידעתי מניין נטלו העותרים נתון זה. ייתכן שכוונתם היא ש-70% מהאוכלוסיה אינם אורתודוסים, ואינם נמנים על הסקטור התורני-ציוני, אולם גם אם כך הוא, אין פירוש הדברים כי שיעור זה של האוכלוסיה צורך את שירותיהם הטובים של העותרים. המשיבים טוענים כי במגזר החרדי שיעורי תורה הינם חלק משיגרת יומם של בני המגזר. לעומת זאת הקהל החילוני פלורליסטי, ככלל, ניזון מפעולות תרבות בתחומים שונים ומגוונים, והפעילות בתחום התרבות היהודית הינה מנת חלקו של חלק מהציבור בלבד, וגם זאת כתחום פעילות אחד מני רבים. הנתונים שבפנינו אינם מאפשרים לקבוע, ולו באופן גס, מה היה חלקם ה”ראוי” של העותרים (או של גופים אחרים) בעוגה התקציבית שחולקה בשנים עברו. זאת ועוד, העדפה מתקנת לטובת העותרים פירושה, בהכרח, הקטנת הסכומים העומדים לחלוקה לעשרות מקבלי תמיכה אחרים, שחלקם יכולים להיות דומים בנתוניהם לעותרים דווקא. מתעוררות גם שאלות מעשיות: כמה שנים עלינו ללכת אחורה כדי להביא בחשבון העדפה מתקנת? עשר שנים? עשרים שנה? כל מספר יהיה שרירותי. ולא פחות חשוב מזה: מה חלקם היחסי של גופים אחרים שקופחו אף הם בעבר? העותרים מסתמכים על בג”צ 1438/98 [1] שהוזכר לעיל, שבו עמד בית-המשפט על חשיבות ההכרה בתפיסת הפלורליזם במדינה יהודית ודמוקרטית. המשיבים אינם חולקים היום על עניין זה, אולם גם באותה עתירה לא נעשה ניסיון לכמת את הדברים ולקבוע העדפה מתקנת לעבר – לעשרות שנות הקיפוח שלהן טוענים העותרים. כפי שציינתי, הסעד האופרטיבי שניתן באותה עתירה היה קביעה שחלקה של העותרת שם לא יפחת משיעור התמיכה שקיבלה בשנת 1996.

26. כדי להסיר כל ספק לגבי עמדתי אומר שאין בדבריי אלה משום “עידוד” לעותרים (או לאחרים) להעמיק את ה”מחקר” על-ידי איסוף נתונים, שאינו פשוט כשלעצמו, בדבר היקף הצריכה לשירותיהם ולשירותי אחרים בעבר. העותרים ניהלו מלחמת חורמה בתמיכות לפי אידאולוגיה, או בלשונם, “לפי צבע הכיפה”. מאבקם זה זכה לתמיכתו של היועץ המשפטי לממשלה. עתה הונהגו קריטריונים מורכבים שאולי אינם כליל השלמות, אך אין הם מותנים עוד בהיות הגוף הנתמך “חרדי” או “פלורליסטי” או אחר. הפעילות היא הנתמכת, ולא מבצע הפעילות. היעתרות לבקשת העותרים בדבר מנגנון הקלה זמני תחזיר, בדלת האחורית, את התמיכה לתלוית זהות בנתמך. על-כן, ואף שכנראה אין זה צדק היסטורי, איני רואה מנוס בענייננו אנו ממתיחת קו על העבר ומהתמקדות בקריטריונים שוויוניים מכאן ולהבא, והכול בכפוף למה שייאמר בעניין הוראות מעבר.

27. על-כן דעתי היא כאמור שאין מקום ואין אפשרות במקרה שלפנינו להורות על “מנגנון הקלה זמני” של העדפה מתקנת.

 

תנאי הסף ושאלת איחוד העמותות

28. העותרים קובלים על תנאי הסף שקובעים המבחנים. לטענתם, מרבית הפעילות הלא אורתודוקסית אינה עומדת בהם. כך לטענתם נמנעת תמיכה ממרביתם הגדולה של הגופים העוסקים בפעילות תרבות יהודית לא אורתודוקסית. במבחנים לחלוקת כספי תמיכות יש הוראת מעבר לשנת 2003, ולפיה תינתן לגוף שבמסגרתו אוחדו גופים שפעלו בעבר באופן עצמאי אפשרות להגיש בקשה. אולם לטענתם, אין בכך כדי לפתור את בעייתם כיוון שאפשרויות האיחוד מוגבלות בפעילות כגון זו של העותרים, שהינה בעלת ייחוד אידאולוגי, ושמספר הגופים הפועלים בה מוגבל ביותר משום שלא קיבלו עד היום תמיכה של ממש. העותרים סומכים טענותיהם על קביעתו של בית-משפט זה בבג”צ 1438/98 [1], שעליה עמדנו בפתח דברינו. הם מצטטים חלק מהאמור בעמ’ 365-364 לפסק-הדין ומבקשים ללמוד מהאמור שם כי מבחני הסף פסולים הם. נצטט את הדברים במלואם. הקטע שהושמט בציטוט שהביאו העותרים – יודגש.

“ומה לעניין הגודל של מוסד, כפי שנקבע במבחנים הקיימים? הגודל של מוסד (ובמיוחד היקף הפעילות של המוסד) יכול להיות שיקול ענייני, בעל משקל מסוים לצורך מסוים. לדוגמה, אפשר לדרוש, כתנאי לקבלת תמיכה, היקף מזערי של פעילות, כדי להבטיח שמדובר במוסד רציני שיש ביכולתו לפעול ברמה סבירה. כמובן, אפשר גם לקבוע, כפי שאכן נקבע במבחנים הקיימים, שגובה התמיכה יהיה יחסי להיקף הפעילות של המוסד. אולם, אי אפשר לקבוע, כתנאי לקבלת תמיכה, כפי שנקבע במבחנים הקיימים, שהמוסד יקיים פעילות לפחות בשלושים מקומות יישוב, שלפחות 10,000 איש ישתתפו בפעולותיו, ושהפעילות תכלול שיעורים בהיקף של לפחות 2,000 שעות בחודש. אין זה רק עניין של מספרים, שאפשר להגמיש אותם במידת מה. לכן, לא יהיה בכך כדי לשנות אם הגודל הנדרש יפחת במידה מסוימת, כגון: שהמבחנים יסתפקו, כתנאי לקבלת תמיכה, בפעילות של המוסד בעשרים וחמישה מקומות יישוב. זהו עניין של עיקרון: משרד הדתות אינו רשאי להגדיר את קבוצת המוסדות הזכאים לתמיכה בתרבות תורנית וחרדית לפי גודל המוסד. מבחנים המתבססים על שיקול הגודל, אינם מבחנים שוויוניים כנדרש בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב. ומדוע?

ראשית, כך נובע מן התכלית של חוק התקציב השנתי שהיא, בראש ובראשונה, קידום התרבות התורנית והחרדית. תכלית זאת אינה דורשת מוסדות גדולים ואינה שוללת מוסדות קטנים. נניח, לדוגמה, שמוסד מסוים מקיים פעילות רק בעשרה מקומות יישוב, ואין בהם אלא אלף משתתפים, אך אלה הם מקומות שבהם אף אחד מן המוסדות הגדולים אינו פועל כלל. האם יהיה בכך כדי לשרת את תכלית החוק אם תישלל תמיכה ממוסד כזה, וכתוצאה יהיה עליו להפסיק כליל את פעילותו? מבחינה זאת, המדדים הכמותיים במבחנים הקיימים אינם משרתים את תכלית החוק.

שנית, מכל מקום, תכלית החוק אינה יכולה להסתפק בשיקול של גודל. האם לא יהיה בכך כדי לשרת את תכלית החוק, אם תינתן תמיכה למוסד הפועל במספר קטן של מקומות יישוב, אך פעילותו מצטיינת ברמה גבוהה במיוחד או שהיא מספקת צרכים מיוחדים? אולם לפי המבחנים הקיימים, מוסד כזה לא יעבור את תנאי הסף. שיקול הגודל מונע התחשבות בכל שיקול אחר. כלומר, מצד אחד, שיקול הגודל, אף אם הוא שיקול ענייני, מקבל משקל בלתי סביר, ומצד אחר, שיקולים ענייניים אחרים אינם נשקלים כלל ועיקר.

שלישית, כידוע, ‘השוויון הינו אמצעי להשגת צדק…’: השופטת נתניהו בפרשת אליצור [בג”צ 720/82 אליצור אגוד ספורטיבי דתי סניף נהריה נ’ עיריית נהריה – מ’ נ’], בעמ’ 20. לכן ראוי לציין את טענת התנועה המסורתית, שהמדדים הכמותיים במבחנים הקיימים מובילים לתוצאה בלתי צודקת. לפי הטענה, המוסדות הגדולים הנחשבים ארגונים ארציים על-פי מדדים אלה, נעשו גדולים בעיקר בזכות תמיכה שקיבלו בעבר מקופת המדינה, ואין זה צודק שעכשיו הגודל של מוסדות אלה ישמש טעם לשלול תמיכה כזאת ממוסדות אחרים שלא נהנו מתמיכה כזאת ולכן לא יכלו להיעשות גדולים. הצדק מחייב לתת הזדמנות להתפתח גם למוסדות שעדיין אינם גדולים. השוו פרשת אליצור (לעיל), בעמ’ 22. מכל מקום, הגבלת התמיכה למספר קטן של מוסדות גדולים תגרום לכך שהמוסדות הגדולים יישארו גדולים ואולי אף יוסיפו לגדול, וימשיכו לקבל תמיכות גדולות ואולי אף גדולות יותר, שכן הם ייהנו גם מן התמיכות שהיו ניתנות למוסדות קטנים יותר, ואילו מוסדות קטנים יותר ייאלצו להתחסל או להתמזג במוסדות הגדולים, גם אם הם מיוחדים במינם או מצטיינים בפעילותם. כתוצאה מכך עלול להיווצר מעין מונופול מוסדי, ואולי אף מונופול רעיוני, של מספר קטן של מוסדות גדולים. לא זו בלבד שאין זה מצב צודק, ואף לא שוויוני, אלא אף אין זה מצב טוב לציבור, בין היתר משום שמוסדות הפועלים כמונופול נוטים להסתאב.

רביעית, התנאי של גודל, כפי שנקבע במבחנים הקיימים, מגביל את התמיכה, בפועל, למוסדות שיש להם מכנה משותף מבחינת התפיסה הדתית, היא התפיסה של היהדות האורתודוקסית. הוא מונע מתן ביטוי, באמצעות מוסדות קטנים יותר, לתפיסה דתית שונה. מבחינה זאת, המבחנים הקיימים פוגעים בפלורליזם, שהוא לא רק ביטוי לעקרון השוויון, אלא הוא גם אחד המאפיינים של חברה דמוקרטית”.

29. דברים אלו שנקבעו נקבעו לעניין מבחני התמיכה הספציפיים שעמדו שם על הפרק, הכול כפי שעולה מן הציטוט שהובא. לא עולה מן האמור כי לא ניתן להתחשב בגודל ולדרוש היקף שאינו מזערי כתנאי לתמיכה במוסד. המשיבים עמדו בכתב-תשובתם על כך שמבחן הסף הישן, שנועד לסקטור החרדי, קבע דרישת סף של 14,400 שיעורים, ואילו היום מדובר במבחן סף של 6,000 שיעורים בלבד. הפחתה נוספת בדרישות הסף, כדרישת העותרים, צפויה להביא למצב שבו מספר מוסדות הציבור שיהיו זכאים לתמיכה, ובייחוד כנראה בסקטור החרדי דווקא, יהיה גדול מאוד. כך למשל בתי כנסת רבים שמועברים בהם מדי יום שיעורים למספר מניינים יוכלו להגיש בקשה לתמיכה, ובאופן זה יגדל עד למאוד מספר מקבלי התמיכה, יקטנו סכומי התמיכה שכל גוף מקבל, והתמיכה תתפורר לפירורים. מבחני הסף הנוכחיים מקשים, לטענת המשיבים, דווקא על המוסדות התורניים ציוניים, ואין זה נכון שקביעת מבחני הסף מכוונת נגד העותרים. עוד מראים המשיבים בתגובתם כי לעניין “שעורים מורכבים” נקבע רף של 500 שיעורים. די לעניין השיעורים המורכבים בהפעלת 20 קבוצות ברחבי הארץ הנפגשות אחת לשבועיים. הגופים הפלורליסטיים הגדולים הגישו בקשה לכמה שיעורים מורכבים העולים בהרבה על דרישות הסף. התנועה המסורתית הגישה בקשה עבור 3,800 שיעורים מורכבים, והתנועה ליהדות מתקדמת הגישה בקשה עבור 3,600 שיעורים מורכבים. לעומת זאת העותרת 2 הגישה בקשה עבור 92 שיעורים מורכבים בשנה בלבד, והעותרת 7 הגישה בקשה עבור 147 שיעורים בלבד. היקף קטן זה של שיעורים מתיישב עם מתן שני שיעורים בשבוע לארבע קבוצות, והיקף זה מתאים לפעילות של כמעט כל בית כנסת בישראל, אפילו כזה הפותח שעריו בשבתות בלבד. המשיבים מזכירים כי הניקוד לשיעורים מורכבים הוא פי שלושה מהשיעורים הרגילים.

העותרים תוקפים מבחני סף נוספים, ולא אלאה בפרטי הפרטים. כפי שאראה – המפתח הוא בידי העותרים.

30. במסגרת המגעים שקוימו בין הצדדים בעקבות הערותינו נבחנה האפשרות של איחוד פעולות העותרים במסגרת עמותה אחת או עמותות אחדות לשם עמידה בדרישות הסף. העותרים מתנגדים לאיחוד הנדרש. לגישתם, כפי שפורטה בהרחבה בהתכתבויות עם המשיבים, די “באיחוד” הקיים של עמותת “אב” העומדת בדרישות הסף, ולה עמותות “בנות” המבצעות את הפעילות; דרישת המשיבים כי “עמותות הבת” הן שתגשנה את הבקשות (ותעמודנה בתנאי הסף) תעשה לפלסתר את המבנה הארגוני הארצי של התנועה ליהדות מתקדמת (העותרת 3 – “עמותת האב”) ותפגע בקשר הבלתי נפרד בין הקהילות השונות (“עמותות הבת”) המאוגדות במסגרתה. העותרים הוסיפו בהתכתבויות כי התנועה האמורה יוזמת פעילות עם הקהילות החברות בה ומתווה קווי מדיניות. הדיווח על הפעילות מתבטא הן בדוחות הכספיים של התנועה הן בדוחות של הקהילות. הקהילות הן שמעניקות לתנועה את קיומה, ואין להפריד בינן לבין התנועה רק על שום שאף הן מאוגדות כעמותות, כדי להבטיח את הניהול התקין והדמוקרטי במישור המקומי. לפיכך התנועה ליהדות מתקדמת מבקשת להכיר בפעילות המאוחדת של קהילותיה במסגרת ארגון הגג בלי איחוד של העותרים השונים. למעשה, הצעת העותרים היא כי המשיבים יכירו באשכול עמותות המהוות באופן אמיתי אורגן אחד על-אף קיומן של “עמותות אב” ו”עמותות בנות”. כך לעניין התנועה ליהדות מתקדמת (העותרת 3), וכך לעניין התנועה המסורתית (העותרת 4). כן הסכימו העותרים להקמת ארגון גג שלישי לגבי יתר העותרים. לדברי העותרים, הסיבות לצורת התאגדות שכזו הן ערכיות ומהותיות. הדבר נועד להבטיח נשיאה בנטל ואחריות משפטית וכספית של הקבוצה המקומית תוך שיתוף פעולה. הצעת העותרים היא כי על “עמותת האב” תוטל החובה לספק למדינה את כל המסמכים הדרושים, והיא שתדאג לקבל ולהעביר למדינה אישורי ניהול תקין של העמותות. העמותות יתחייבו בכתב להסכים לפיקוח של המדינה על ספריהן ועל הפעילות הנתמכת, ועוד יתחייבו לא להגיש בקשות תמיכה נפרדות.

31. העותרים טוענים כי אם לא תתקבל הצעתם בעניין אשכולי-עמותות, ובה בעת לא יוקלו תנאי הסף – תהפוך התחייבות המדינה לעקרונות הפלורליזם לאות מתה.

32. הצעת העותרים איננה מקובלת על המדינה. המדינה מדגישה כי תמיכתה ניתנת במסגרת מאות תקנות תמיכה לאלפי מוסדות בהיקף של מיליארדי שקלים בשנה. תמיכה זו צריכה להינתן רק עבור ביצוע פעילות הלכה למעשה. לא ניתן לחייב את המדינה לתמוך ב”עמותות צינור” – עמותות שאינן מבצעות את הפעילות אלא מעבירות את התמיכה לאותם מוסדות שמבצעים את הפעילות הנתמכת.

33. מובן שככל שארגון הגג יבצע את הפעילות “הלכה למעשה”, פתוחה בפניו הדרך לבקש את התמיכה, ועמדת המדינה סבירה היא בעיניי. לכן לדעתי אין מקום לכפות על המדינה לא הנמכה של דרישות הסף ולא הכרה בצורת ההתארגנות המוצעת על-ידי העותרים.

העותרים הגישו עתירה קולקטיבית של 15 גופים. הנתונים שבפנינו לגבי כל אחד ואחד מהם ועמידתם בתנאי הסף מועטים הם. בין מטעמים ארגוניים ובין מטעמים אידאולוגיים מבקשים העותרים לקיים מסגרות ארגוניות נפרדות באופן שנטל הפיקוח על עמותות קטנות יוטל על המדינה, אולם יש לראות לדעתי את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מאשר המבחנים נושא עתירה זו. אם נכיר בדרישות העותרים לעניין צורת ההתארגנות יהיה מקום לנהוג באופן זהה גם במסגרת תקנות תמיכה אחרות. ודוק, מבג”צ 1438/98 [1] שצוטט לעיל אין ללמוד כאמור שאין מקום במסגרת מבחני התמיכה לדרישת גודל. הכול עניין של מידה ושל סבירות, ולא השתכנעתי כי תנאי הסף שנקבעו חורגים מהמידה ומהסבירות. המפתח בידי העותרים: לרצון, הלגיטימי כשלעצמו, לשמור על צורת ההתארגנות הקיימת יש מחיר. לא שוכנעתי ממכלול הנתונים שהובאו בעתירה זו, לרבות “מבחן התוצאה” שמציעים לנו העותרים, כי מבחני התמיכה נכתבו כפי שנכתבו כדי לדחוק את רגליהם ולהעדיף על פניהם פעילות אורתודוקסית או תורנית. אכן, למדינה מחויבות לטיפוח הפלורליזם, אך מה שמבקשים העותרים הוא שמבחני התמיכה יותאמו לצורת ההתארגנות המועדפת עליהם.

34. על-כן אציע לחבריי לדחות את הטענות בעניין מבחני הסף וכן את דרישת העותרים לקבלת תמיכה מאוחדת בלי שינוי ארגוני הולם.

 

הוראות מעבר

35. המבחנים נושא הדיון פורסמו בסוף נובמבר 2002, לאחר שפורסמו להערות הציבור באוגוסט 2002. החלה רטרואקטיבית שלהם על פעילות שכבר התקיימה היא למצער בלתי סבירה (בג”צ 5290/97 עזרא – תנועת הנוער החרדי לאומי בא”י נ’ השר לענייני דתות [6]). אני סבורה כי לעניין שנת 2002 עלינו לפעול ברוח הצו ההחלטי שנעשה בבג”צ 5290/97 הנ”ל [6]. אציע לחבריי לקבוע כי מבחני התמיכה נושא הדיון לא יחולו על העותרים לגבי שנת 2002. כל אחד מן העותרים יקבל לגבי שנת 2002 תמיכה ממשרד החינוך בסכום שיחסו לכלל הסיוע הניתן בשנת 2002 הוא כשיעור התמיכה שקיבל בשנת 2001 ביחס לכלל התמיכות שניתנו בשנת 2001. לגבי שנה זו, שנת 2002, תובא בחשבון, לצורך החישוב, גם פעילות בין כותלי בתי הספר.

ההכרה בתואר אקדמי מכל סוג, ולאו דווקא תואר “רלוונטי”, תוחל אף היא משנת 2002, וייעשו במידת הצורך חישובי התאמה.

לעניין הפעילות שהושמטה, והמשיבים מוכנים להכיר בה (פעילות מחוץ לכותלי בתי הספר): העותרים יקבלו לשנים 2004-2003 הפרשים בגין פעילות זו, שוב, על-פי החלק היחסי של הסכומים שקיבלו עבור פעילויות אלה ב-2001 ביחס לכלל התקציב העומד לחלוקה בכל אחת מהשנים הנזכרות.

 

לסיכום

36. אציע לחבריי לקבל את העתירה בעניינים שיפורטו להלן ולדחותה בשאר העניינים, והכול בלא צו להוצאות:

(א) תוך 60 יום תפורסם התוספת למבחנים בעניין פעילות מחוץ לכותלי בתי הספר – להערות הציבור;

(ב) במסגרת השיעורים המורכבים יוכר כל תואר אקדמי כמזכה בקבלת תמיכה.

(ג) הוראות המעבר תהיינה כאמור בפיסקה 35 לעיל.

 

המשנה לנשיא א’ מצא

 

אני מסכים.

 

השופט א’ א’ לוי

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נאור.

 

ניתן היום, ב טבת ה’תשס”ה (14/12/2004).