בג”צ 135/58 שמואל-מרכוס קנול נ’ בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו ואח’ (27/11/1958)

בג”צ 135/58 קנול נ’ בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פד”י יב (1958) 1622

 

בג”צ 135/58

המ’ 299/58

שמואל-מרכוס קנול

נגד

בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו ואח’

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[22/08/1958, 03/09/1958, 17/09/1958, 03/10/1958, 27/11/1958]

לפני השופטים אגרנט, זילברג, גויטיין

 

חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [סה”ח 13, עמ’ 165], סעיפים 1, 4 – תקנות הדיון בבתי-הדין בארץ-ישראל, ה’תש”ג [הוצאת מועצת הרבנות הראשית לארץ-ישראל והועד הלאומי של כנסת ישראל, ירושלים, ה’תש”ג-1942], שער א, פרק א, תקנות ח-יא.

 

בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת מזונות, שלא אגב גירושין, אשר הגישה אשה יהודייה נגד בעלה היהודי, שאינו לא אזרח ישראלי ולא תושב קבוע בישראל, אך נשא את האשה כדת משה וישראל, בישראל – עקרון הריבונות הטריטוריאלית אינו אלא כלל של פרשנות, ואין להחילו על חוק ישראלי מובהק כחוק הנ”ל, שמגמתו הבולטת היא הרחבת סמכותם של בתי-הדין הרבניים.

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:

[1] בג”צ 279/51 אמסטרדם נ’ שר האוצר, פ”ד ו (1952) 945.

 

היתנגדות לצו-על-תנאי מיום ו אלול ה’תשי”ח (22/08/1958), המכוון למשיב מס’ 1 והדורש ממנו לבוא וליתן טעם: מדוע לא יימנע מלדון בתביעה ובבקשה של המשיבה מס’ 4 (ליליאן-לאה קנול), הכלולה בתיקי המשיבים מס’ 1 מס’ ה’תשי”ח/5010, ומדוע לא יבטל את הצו שנתן בתיק מס’ ה’תשי”ח/5011 הנ”ל לעקל את נכס המבקש הידוע בתור חלקה 905 בגוש 6902; ולמשיב מס’ 2 (יו”ר משרד ההוצאה-לפועל תל-אביב-יפו) לבוא וליתן טעם: מדוע לא יימנע מלהוציא לפועל את הצו של המשיבים מס’ 1 הנ”ל, ומדוע לא יימנע, לפיכך, מהמשיך בפעולות בתיק הוצל”פ 127/50; ומדוע לא יבטל את החלטותיו בתיק הנ”ל; ומדוע לא יורה לבטל את הערת רישום העיקול על הנכס הנ”ל, אשר נירשמה לפי הוראת המשיב מס’ 2 בספרי האחוזה בתל-אביב-יפו; ולמשיב מס’ 3 (מנהל משרד ספרי האחוזה בתל-אביב-יפו) לבוא וליתן טעם: מדוע לא ימחוק את רישום הערת העיקול אשר נרשמה לגבי החלקה 905 בגוש 6902 בספרי האחוזה; ולמשיבה מס’ 4 לבוא וליתן טעם, מדוע לא תימנע מלהמשיך בהליכים משפטיים נגד המבקש הכרוכים בשאלות אישות ומעמד אישי השנויים במחלוקת בינה לבין המבקש בפני המשיב מס’ 1, ובייחוד מדוע לא תבטל את תביעתה ואת בקשתה שבתיקי המשיב מס’ 1, מספרים ה’תשי”ח/5010 ו- ה’תשי”ח/5011 הנ”ל. הצו-על-תנאי בוטל.

 

פון-וייזל, פלר – בשם המבקש;

הוכמן, זמיר – בשם המשיבה מס’ 4;

אין הופעה בשם המשיבים מס’ 1, מס’ 2 ומס’ 3.

 

צו

השופט זילברג:

זוהי התנגדות לצו-על-תנאי שניתן על-ידי בית-משפט זה, וענינו: סמכות בית-הדין הרבני לדון בתביעת המזונות שהוגשה נגד המבקש על-ידי המשיבה הרביעית.

תוך מהלך הדיון נשרו רוב רובי טענותיו של המבקש ונותרה השאלה היחידה: אם בית-הדין הרבני מוסמך, או אינו מוסמך, לדון בתביעת מזונות, שלא אגב גירושין, אשר אשה יהודייה הגישה נגד בעלה היהודי, שאינו לא אזרח ישראלי ולא תושב קבוע בישראל, אך נשא את האשה כדת משה וישראל בישראל.

תשובתי לכך היא: כן, מוסמך ומוסמך! סעיף 4 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, אומר:

“הגישה אשה יהודיה לבית-דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בענין.”

“יהודי” ו-“יהודייה” נאמר כאן, ללא תוספת התכונות של “אזרחי המדינה” או “תושביה” כאמור בסעיף 1 של החוק, ומכאן עולה ברורות כי לבית-הדין הרבני נתונה סמכות לדון בתביעה. ביתר דיוק: אין שומעין לטענת חסר הסמכות שלו.

הושמעה הטענה לפנינו, כי מכוח הלכת דהריבונות הטריטוריאליתד (ראה בג”צ 279/51 [1]), יש לצמצם את סמכותו של בית-הדין הרבני ליהודים שיש להם, אם מבחינת האזרחות ואם מבחינת ה’דומיסיל’, קשר כלשהו לארץ
הזאת.

תשובתי לכך היא: עיקרון הריבונות הטריטוריאלית, אינו אלא כלל של פרשנות (ראה בג”צ 279/51 [1], בעמ’ 967, 971), ואין להחילו על חוק ישראלי מובהק, שמגמתו הבולטת היא הרחבת סמכותם של בתי-הדין הרבניים.

אין לשער, כי בית-הדין הרבני ייזקק לתביעה מעין זו כאשר לנתבע אין שום קשר מכל וכל למדינת ישראל. ייתכן אפילו, כי ההוראות על ‘מקום המשפט’ המצויות בשער א, פרק א, של תקנות הדיון בבתי-הדין בארץ-ישראל, ה’תש”ג, ימנעו אותו מלנהוג כן. במקרה שלפנינו, על-כל-פנים, יש ויש קשר ‘פרוצסואלי’ בין הנתבע והארץ הזאת: הוא נשא את האשה בישראל, כתב לה (כפי שיש להניח) כתובה על-פי דיני ישראל, והרי לפנינו בסיס מספיק להקניית סמכותו של בית-הדין הרבני בכל הנוגע לעניני האישות הנובעים מן הנישואין ההם.

מטעמים אלה נראה לי, כי יש לבטל את הצו-על-תנאי.

 

השופט אגרנט:

אני מסכים.

 

השופט גויטיין:

אני מסכים.

 

לפיכך הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי. המבקש ישלם למשיבה הרביעית סך של 200 לירות כהוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין (כולל).

 

ניתן היום, טו כסלו ה’תשי”ט (27/11/1958).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *