בג”צ 125/80 ‏שאול-אדוארד אנגל ואח’ נ’ שר הפנים (30/06/1980)

בג”צ 125/80 ‏אנגל נ’ שר הפנים, פ”ד לד(4) 329 (1980)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 125/80

 

בפני:

כבוד השופט י’ כהן

כבוד השופט ברק

כבוד השופט בייסקי

 

העותרים:

1. שאול אדוארד אנגל

2. דוד בנימין פרידמן

נ ג ד

המשיבים:

1. שר הפנים

2. שר המשפטים

 

התנגדות לצו על תנאי מיום יז סיון תש”מ (01/06/1980)

 

בשם העותרים:

עו”ד תוסייה כהן

בשם המשיבים:

עו”ד ד’ גולדמן, מנהל המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה

 

פסק-דין

 

השופט י’ כהן:

 

1. בצו- על-תנאי, שהוצא על ידי בית משפט זה לפי בקשת העותרים, נדרש שר הפנים לנמק מדוע לא יתן ל עותרים אשרת עולה ואזרחות ישראלית. כמו כן ניתן צו ביניים, אשר אסר על שר המשפטים לצוות על ביצוע הסגרתם של העותרים עד גמר בירור העתירה. בתצהיר תשובה מטעם שר הפנים הובאו עובדות שעליהן אין העותרים חולקים (מלבד בענין אחד שאין לו כל חשיבות), ואשר לדעת המצהירים מצדיקות את דחיית בקשת העותרים לאשרת עולה, וזה עד שיסתיימו ההליכים המשפטיים הפליליים התלויים ועומדים נגד העותרים בקנדה.

2. שני העותרים הואשמו בקנדה בעבירת אינוס ובעבירות של ביצוע מעשה מגונה וכליאת שווא הקשורות בעבירת האינוס. בנוסף לכך הואשם שם העותר הראשון בעבירת אינוס נוספת ובכליאת שווא, וכן במעשה מגינה. ממאי עד יולי 1977 התנהלו בקנדה חקירות מוקדמות נגד שני העותרים בפרשות האמורות, שבמהלכן העידו עדי תביעה אשר נחקרו על ידי הסניגורים של העותרים. לאחר סיום החקירות המוקדמות החליטו השופטים שניהלו אותן להעמיד את העותרים לדין בעבירות הנ”ל לפני שופט וחבר מושבעים במושב בית המשפט, שעמד להיפתח בספטמבר 1977. שני העותרים שהיו משוחררים בערובה, לא התיצבו לבירור במשפטם במועד שנקבע, אלא ברחו לישראל. הם הגיעו לארץ ביום 08/08/1977 ונכנסו אליה עם אשרת מבקר. הם שניהם יהודים, וביום 16/08/1977 ביקשו לקבל תעודות עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י- 1950. כל אחד מהם הצהיר בבקשתו, שלא קיימים נגדו צווי מעצר שיפוטיים וכי אין הוא מבוקש על ידי המשטרה של מדינה כלשהי. בעת טיפול בבקשת העותרים נודע למשרד הפנים שהעותרים הואשמו בקנדה בעבירות מין, אך לא הגיעו אז למשרד הפנים ידיעות מפורטות בענין זה. משרד הפנים היה מוכן להעניק לעותרים תעודת עולה לפי חוק השבות או רשיון לישיבה ארעית בארץ מסוג א/1 (עולה בכוח) לפי חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952. העותרים הוזמנו למדור האשרות בלשכה לעלייה ומרשם בתל אביב, שם הוסברו להם על ידי ראש המדור, גב’ ביק, ההבדלים בין תעודת עולה ובין רשיון לישיבה ארעית כעולה בכוח. העותרים ביקשו שהות כדי להחליט בענין, וביום 10/10/1977 הודיעו לפקידה אחרת, שברונם לקבל רשיון לישיבה ארעית ולא תעודת עולה. לפיכך ניתן לכל אחד מהעותרים רשיון לישיבה ארעית.

באוקטובר 1978 הוגשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה עתירה להכריז על העותרים שהם “בני הסגרה”. בקשה זו התבררה בבית המשפט המחוזי בתל- אביב- יפו, ובהחלטה מפורטת שניתנה ביום 01/04/1979 הכריז בית המשפט כי שני העותרים הם “בני הסגרה: בקשר לעבירות שפורטו בהחלטה והן לגבי שני העותרים, עבירות לפי סעיפים 345, 354 ו- 3377 לחוק העונשין, ה’תשל”ז- 1977, בפרשת מתלוננת פטרישיה אן טסטויט, ולגבי העותר הראשון בלבד, עבירות לפי הסעיפים 345 ו- 377 לחוק העונשין בפרשת מתלוננת ששמה קתלין פלורנס קיבל. העותרים ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, וערעורם נדחה בפסק דין שניתן ביום 25/02/1980 (ע”פ 318/79 אנגל נ’ מדינת ישראל, פ”ד לד(3) 98).

ביום 22/11/1979, היינו בתקופה שלאחר מתן החלטת בית המשפט המחוזי ולפני שניתן פסק דין בערעור, הגישו העותרים בקשה למינהל האוכלוסין לקבלת אשרת עולה. בתשובה של משרד הפנים מיום 13/01/1980 (נספח ד לעתירה) נאמר “כי לאור החלטת בית המשפט המחוזי מיום 01/04/1979 שיש להסגיר את השניים לשלטונות קנדה בגין האשמת האונס אין כעת כל אפשרות להעניק לנ”ל אשרת עולה. נשוב לדון בבקשתם כאשר נדע אם סייגי חוק השבות חלים עליהם כלומר אחרי שיעמדו במשפט ונדע תוצאותיו.”

3. גדר המחלוקת בעתירה שלפנינו היא – האם רשאי שר הפנים לדחות את מתן החלטתו בענין מתן אשרת עולה לעותרים עד שיתברר בהליכים שיתקיימו בקנדה אם הם ביצעו את העבירות הנ”ל. לטענת עורך דין ש’ תוסייה- כהן, בא כוח העותרים, סמכות כזו אינה נתונה לשר הפנים על פי חוק השבות מכיון שלגבי העותרים לא נתמלא אף אחד מהסייגים הנקובים בסעיף 2(ב) כעילה לסירוב לתת אשרת עולה “ליהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל”. הסייג היחיד שיש לו חשיבות במקרה דנא הוא זה שבפסקה (3) בסעיף קטן (ב) והוא שהמבקש הוא “בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור”. לטענת העותרים ההלכה שנפסקה בבית משפט זה היא, שאת עברו הפלילי של המבקש אשרת עולה ניתן להוכיח רק על ידי הרשעה בפלילים או על ידי הודאה שניתנה על ידי המבקש מרצונו הטוב, ומכיון שבמקרה דנא אין לעותרים כל הרשעה והם לא הודו בביצוע עבירה פלילית כלשהי, לא היה רשאי שר הפנים שלא להיעתר לבקשתם. עוד טען מר תוסייה כהן, שאפילו אם העותרים יורשעו בעבירות שיוחסו להם עדיין אין בכך כדי להראות שהם עלולים לסכן את שלום הציבור וגם מטעם זה מן הראוי שלא לדחות את בקשתם לאשרת עולה. לעומת זאת טען נציג המשיבים, מר גולדמן, ששר הפנים רשאי לדחות את מתן החלטתו בענין אשרת עולה עד שיסתיימו ההליכים הפליליים נגד העותרים בקנדה ולאחר מכן יחליט שר הפנים, בהתחשב בתוצאות אותם הליכים, האם נתקיים לגבי כל אחד מהעותרים הסייג למתן אשרת עולה, כאמור בפסקה (3) הנ”ל.

4. לדעתי צודק נציג המשיבים בטענתו. אמת הדבר שבחוק השבות אין למצוא הוראה מפורשת המסמיכה את שר הפנים לדחות את החלטתו עד שיתבררו כל העובדות לפיהן יוכל להחליט האם נתקיים אחד הסייגים שבסעיף קטן (ב) בגינם ניתן לדחות בקשה לאשרת עולה, ברם סמכות כזו היא סמכות טבועה המצויה בידי כל רשות אשר מתפקידה להחליט אחרי בדיקה עובדתית, האם להיענות לבקשתו של האזרח. הדבר הוא כה ברור ומובן מאליו שלדעתי אין צורך באסמכתאות לשם תמיכה במסקנה זו, אך ניתן וניתן למצוא תימוכין לקיום סמכות כזו הן בחקיקה והן בפסקי דין שניתנו בבית משפט זה. בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט- 1958, הוטלה חובה על עובד ציבור אשר נתבקש להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין להחליט בבקשה ולהשיב למבקש בכתב “בהקדם, אך לא יאוחר משלושה חודשים מיום קבלת הבקשה” (סעיף 2(א)). לפי סעיף 2(ב)(3), “האמור בסעיף קטן (א) לא יחול – כשהתברר, לאחר בדיקה, שענין נשוא הבקשה טעון בדיקה או דיון נוספים”. מהוראה זו אנו למדים, שעובד ציבור רשאי לדחות את החלטתו בכל ענין הטעון בדיקה או דיון נוספים, עד שיהא סיפק בידו לקבל את תוצאות הבדיקה או הדיון.

בשני פסקי דין שניתנו בעניני מועמדים שביקשו להתקבל כחברים בלשכת עורכי הדין בישראל (על”ע 1/72 כהנוב נ’ לשכת עורכי הדין בישראל, פ”ד כו(1) 565, 568, בג”צ 730/79 עפרוני נ’ לשכת עורכי הדין, פ”ד לד(1) 477) נפסק, שהלשכה רשאית לדחות את הדיון בבקשתו של מועמד אשר הואשם בביצוע עבירה פלילית או שנפתחו נגדו הליכים פליליים, עד שיתברר מה דינו. בעל”ע 1/72 הועלתה טענה על ידי בא כוחו של המערער, שהחוק מטיל על הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדי להחליט, בשעה שבקשה של המבקש להיות עורך דין מונחת לפניו, אם הוא ראוי להתקבל כחבר בלשכה או לא, ואם אין עילה חוקית באותו זמן לקביעה שהמועמד איננו ראוי, אין לוועד המרכזי סמכות או שיקול דעת לסרב לקבלו. טענה זו נדחתה על ידי השופט ח’ כהן, שמפיו ניתן פסק הדין, בנימוק שאין למצוא סימוכין בחוק לכך שהחלטת הוועד המרכזי אם לקבל מועמד כחבר בלשכה אם לאו צריכה להתקבל מיד עם הגשת בקשתו. נאמר באותו פסק דין (בעמ’ 568):

“המחוקק גילה דעתו וכוונתו שמי שהורשע בפלילים עלול להימצא בלתי ראוי להתקבל כחבר הלשכה; ומי שהואשם בפלילים עלול להיות מורשע, ואז כרצון המחוקק, יהא על הוועד המרכזי לבדוק ולהחליט אם היה בעבירתו משום קלון ואם ‘לאור הרשעה זו’ ראוי הוא עוד או אינו ראוי הוא להתקבל כחבר הלשכה. עצימת העיניים מפני הליכים פליליים התלויים ועומדים נגד המועמד, עלולה לסכל את רצון המחוקק שמי שהורשע בפלילים לא יתקבל כחבר הלשכה אלא כתוצאה מבדיקות והחלטות מיוחדות של הוועד המרכזי. נמצא שבו בזמן שקיום אישום בפלילים אין בו בלבד כדי לשמש עילה בידי הוועד המרכזי לשלול מאת המועמד את סגולת היותו ראוי להתקבל כחבר הלשכה, יש ויש בו כדי לשמש עילה בידי הוועד המרכזי לדחות את הדיון בבקשתו עד שיתברר מה דינו: והיה אם ייצא זכאי בדינו, יקבל את המועמד כבקשתו; ואם יורשע בדינו, יבדוק הוועד המרכזי את אשר טעון בדיקה לפי החוק ויחליט אם ראוי המועמד או אינו ראוי להתקבל כחבר הלשכה.”

דברים אלה, בשינויים המחוייבים על פי הענין, יפים גם לענין שלפנינו. גם במקרה דנא, לא רק רשאי היה, אלא נראה שאף חייב היה שר הפנים או משי הוסמך על ידו כדין לא להעלים עין מההליכים הפליליים התלויים ועומדים נגד העותרים בקנדה, מה גם ובעת שהם הגישו את בקשתם לאשרת עולה הם כבר הוכרזו “בני הסגרה” על ידי בית משפט בישראל. העובדה שבשנת 1977, בטרם ידע משרד הפנים על פרטי העבירות המיוחסות לעותרים ועל ההליכים שהתקיימו נגדם בקנדה, היה מוכן המשרד לתת לעותרים אשרת עולה, אינה יכולה למנוע שינוי עמדה מצד משרד הפנים, כאשר התברר רצינות העבירות ואף ניתנה החלטה בענין זה בבית המשפט המחוזי כאמור לעיל. דווקא מכיוון שמשרד הפנים פועל על פי ההלכה כפי שנפסקה בבג”צ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) 337, שכאשר מדובר בהוכחת העובדה שהמבקש עבר עבירה פלילית במדינה אחרת, יש להוכיח עבירה זו על ידי פסק דין מרשיע או על ידי הודאה שמסר המבקש במשטרה מרצונו החופשי, היא הנותנת, שיש הכרח לדחות הכרעה בבקשה לאשרת עולה כאשר מתנהלים הליכים פליליים בחוץ לארץ, וכמו במקרה דנא הובאו ראיות לכאורה על ביצוע מעשים פליליים על ידי המבקש.

5. אין גם לקבל את הטענה, שגם אם יורשעו המערערים בקנדה לא תהיה בכך עילה לסרב לתת להם אשרת עולה. העבירות המיוחסות לעותרים הן מסוג עבירות בעלות חומרה רבה, ובשום פנים ואופן אין להגיד שהרשעה בעבירות מסוג זה אינה יכולה לבסס את קיומו של הסייג שבסעיף 2(ב)(3) של חוק השבות על שני תנאיו, היינו שהמבקש הוא בעל עבר פלילי והוא עלול לסכן את שלום הציבור. לפיכך יש לאפשר לשר הפנים לשקול בבוא המועד, על פי תוצאות ההליכים הפליליים בקנדה ובהתחשב בעובדות שייקבעו בהליכים אלה, האם לתת אשרת עולה לכל אחד מהעותרים או לסרב לתתה.

6. במהלך הדיון בעתירה שלפנינו טען מר גולדמן, שאין להושיט לעותרים סעד גם מהטעם שאפילו אם יקבלו אשרת עולה ואזרחות ישראלית לא ימנע הדבר את הסגרתם לקנדה. על טענה זו השיב מר תוסייה כהן שלפי סעיף 1א של חוק ההסגרה, תשי”ד- 1954, אין להסגיר “אזרחי ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי” ואת המלים “בשל עבירה שעבר” יש לפרש כמחייבות קיום הרשעה. לפי טענה זו לא ניתן להסגיר אזרח ישראלי אלא אם כן הורשע כבר על ידי בית משפט בחוץ לארץ לפני שהיה לאזרח ישראלי. פירוש כזה של החוק נראה במבט ראשון כמחוסר יסוד ומנוגד לכוונת המחוקק, אך אין צורך להרחיב את הדיבור על כך בפסק דיננו, זה מכיון שכפי שהוסבר לעיל אין שר הפנים חייב לתת לעותרים אשרת עולה, לפני שהסתיימו ההליכים בקנדה.

מהטעמים הנ”ל יש לבטל את הצו-על-תנאי ואת צו הביניים שניתן ביום 23/02/1980.

השופט ברק:

 

אני מסכים.

 

השופט בייסקי:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ כהן.

 

ניתן היום, טז בתמוז תש”מ (30/06/1980).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *