בג”צ 124/1970 כוכבי שמש ואח’ נ’ רשם החברות (25/03/1971)

בג”צ 124/1970 שמש נ’ רשם החברות, פ”ד כה(1) (1971) 505

 

בג”צ 124/1970

1. כוכבי שמש

2. מאיר בקל

נגד

רשם החברות

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[07/05/1970, 17/12/1970, 25/03/1971]

לפני השופטים מני, עציוני, י’ כהן

 

פקודת החברות [חא”י, כרך א, פרק כב, עמ’ 155], סעיפים 14, 2(2), 4 [כפי שהוחלף ב-1937 [תוס”א 660, עמ’ 13]), 22 עד 25, 22, 24(1) 24(3), 24(2) – פקודת סדרי השלטון והמשפט, ה’תש”ח-1948 [תוס”א 2, עמ’ 1] – הודעה בדבר העברת סמכויות וביטול העברת סמכויות, לפי סעיף 29 לפקודת הפירושים [יה”פ 30, מיום 17/08/1949, עמ’ 633] – דבר המלך במועצה, 1922 [חא”י, כרך ג, עמ’ 2738], סימן 50 (כפי שתוקן ב-1939 [תוס”ב 898, עמ’ 381].

 

העתירה מכוונת כלפי סירוב רשם החברות לרשום את העותרת בשם ‘סרטי כותל בע”מ’. הרשם ביסס את סירובו על סעיף 14 לפקודת החברות ונימוקו בכך כי היענות לרישום החברה בשם הנ”ל תפגע ברגשות הציבור.

בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) כשהמדובר בסמכות שיש בה פגיעה ממשית בזכות יסודית של אזרח בחברה חפשית, לא יהסס בית-המשפט להכריע לטובת הפירוש אשר מצמצם את הפגיעה בזכויות האזרח (עמ’ 513ה).

(2) רשם החברות אינו יכול להתבסס על הסמכות המוקנית לו בסעיף 14 לפקודת החברות כדי לנמק סירובו לרשום חברה בשם המוצע על-ידה (עמ’ 512ב).

(3) סמכות הסירוב של רשם החברות מתייחסת אך ורק לעצם ההתאגדות של החברה, ולא לעניין אחר בתהליך הקמת החברה (עמ’ 513ג).

(4) סמכות הסירוב של רשם החברות ביחס לשם החברה מוסדרת בסעיפים 22-25 לפקודת החברות (עמ’ 513ג).

ב.

(1) באופן עקרוני כוללת הסמכות שהוענקה לרשם בסעיף 24(3) לפקודת החברות, סמכות לסרב לאשר שם מהטעם שיש בנטילת השם משום פגיעה ברגשות הציבור (עמ’ 514ד).

(2) אם כוונת החברה הינה אך השגת רווחים ולשם כך נטלה לעצמה שם הפוגע ברגשות הציבור, נכון יהא לומר שנטלה את השם כדי להשיג ‘מטרה בלתי-נאותה’ (עמ’ 514ו).

(3) דעתו של הרשם בשאלה אם השם פוגע ברגשות הציבור תהיה סופית, רק כאשר הינה מציאותית וסבירה, ובית-המשפט הגבוה לצדק רשאי לבדוק סבירות שיקוליו (עמ’ 515ו-ז).

(4) הקביעה מה יפגע ברגשי הציבור מותנית בנסיבות המקרה ובהקשר העניינים בהם מתעוררת השאלה (עמ’ 516 – למעלה).

(5) אפילו שימוש בשם של מקום היסטורי מקודש אינו מחייב תמיד את המסקנה כי הציבור יראה בכך קשר לאותו מקום (עמ’ 516ג).

(6) אין לומר כי עצם השימוש בשם של אתר היסטורי על-ידי חברה מסחרית שמקום מושבה ופעילותה קרוב לאתר זה יכול להוות פגיעה ברגשות הציבור (עמ’ 516ה).

ג. במקרה הנוכחי לא היה יסוד סביר למסקנת הרשם כי השם המוצע עשוי לפגוע ברגשות הציבור (עמ’ 517א).

דעת המיעוט (השופט י’ כהן):

ד.

(1) אם רשות מינהלית משתיתה פעולתה על נימוק לא-נכון, אך יש בפיה גם נימוק נכון, לא יענה בית-המשפט לעתירה (עמ’ 517ו).

(2) מדיניות הרשם בעניין סירוב לאשר שם מוצע של חברה נועדה למנוע שימוש לא נאות למטרות מסחריות בשמות של אתרים ומוסדות שאין בינם ובין החברה ולא כלום (עמ’ 519א-ב).

(3) השם הנדון נבחר על-ידי העותרים למטרה בלתי-נאותה ובצדק סירב הרשם לאשרו (עמ’ 519ד-ה).

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:

[1] בג”צ 241/1960 כרדוש נ’ רשם החברות, פ”ד טו (1961) 1151.

[2] דנג”צ 16/1961 רשם החברות נ’ כרדוש, פ”ד טז (1962) 1209.

[3] בג”צ 29/1962 כהן נ’ שר הבטחון, פ”ד טו (1961) 1023.

[4] בג”צ 243/1962 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נ’ יו”ר המועצה לבקורת סרטים ומחזות, פ”ד טז (1962) 2407.

[5] בג”צ 381/1966 היועץ המשפטי לממשלה נ’ המועצה לבקורת סרטים ומחזות, פ”ד כ(4) (1966) 757.

[6] בג”צ 85/1963 אדרי נ’ ראש המועצה המקומית קרית-שמונה, פ”ד יז (1963) 1600.

 

פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים הישראליים שאוזכרו:

[7] המ’ 476/1958 (מחוזי חיפה) בתי רני חיפה בע”מ נ’ עירית חיפה, פ”מ יז 38.

 

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

‎[8] Sharp v. Wakefield (1891), A.C 173, 179; 60 .L.J.M.C 73; 64 L.T. 180; 55 J.P. 197: 39 W.R. 561; 7 T.L.R. 389, H.L

[9] R. V. Registrar of Companies (1912), K.B. 23, 24,‎ T.L.R. 457; SUB NOM. R. V. COMPANIES REGISTRAR. EX 28 PARTE PAUL: 81 L.J.K.B. 914; 107 L.T. 62; 19 MANS, 280, D.C.

 

הערות:

1. לטענה של פגיעה ברגשות הציבור, או חלק ממנו, עיין בג”צ 262/1962 פרץ נ’ המועצה המקומית כפר-שמריהו, פ”ד טז (1962) 2101.

2.

(א) לחריגה מסמכות, עיין בג”צ 280/1960 ‘אביק’ מעבדות חימיות בע”מ נ’ הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא של תכשירי רוקחות, פ”ד טו (1961) 1323.

(ב) עיין גם בג”צ 98/1954 לזרוביץ נ’ המפקח על המזונות, פ”ד י (1954) 40.

3. לטענת הפליה, עיין בג”צ 184/1963 נוביק נ’ שר התחבורה, פ”ד יח(1) (1964) 33, וההערות שם.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום א אייר ה’תש”ל (07/05/1970), המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יענה לדרישתם של העותרים לרשום חברה בשם ‘סרטי הכותל בע”מ’, או לחלופין ‘סרטי כותל בע”מ’. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט, ברוב דעות, כנ’גדדעתו החולקת של השופט י’ כהן.

 

י’ אלדר – בשם העותרים.

ד”ר מ’ חשין, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

פסק-דין

השופט עציוני:

בסוף ינואר או תחילת פברואר 1970 הגישו העותרים לרשם החברות בקשה לרישום חברה, לה צירפו את המסמכים הנחוצים לצורך הרישום. שם החברה היה אמור להיות ‘סרטוני ירושלים בע”מ’ ומטרותיה, כפי שפורטו בתזכיר ההתאגדות, הן עיסוק בהפקה והפצה של סרטי קולנוע, סרטי פרסומת וסרטי טלוויזיה, ובעניינים מסחריים שונים הקשורים להפצתם ולהפקתם. לאחר שהודיעם רשם החברות כי חברה בשם דומה כבר רשומה וכי לא יסכים, לכן, לרישום החברה בשם זה, החליטו לקרוא לחברתם בשם: ‘סרטי הכותל בע”מ’ ובא-כוחם, עורך-דין אלדר, הביא החלטתם זו בפני הרשם.

אולם הרשם סירב לרשום את החברה בשם זה ונימק את סירובו במכתבו מיום 10/03/1970 בו נאמר:

“בתוקף הסמכות שהועברה לי על-פי סעיף 14 לפקודת החברות הריני מודיעך כי לא תהא אפשרות לרשום את החברה בשם המוצע. היענות לרישום החברה בשם הנ”ל יהא בה משום זלזול בערכים הדתיים הלאומיים של עם ישראל ותפגע ברגשות הציבור או חלק הימנו.”

לאור התנ’ותו הנ”ל של הרשם הציע בא-כוח העותרים לרשום את שם החברה תוך השטת ה’ הידיעה מהמלה “הכותל”, כלומר בשם ‘סרטי כותל בע”מ’ וזאת מבלי שהסכים לנימוקי הסירוב הנ”ל של הרשם. הרשם לא הסכים גם להצעה זו והודיע לבא-כוח העותרים על החלטתו במכתב מיום 24/03/1970, בו נאמר:

“לאחר שיקול נוסף אף לגבי השם ‘סרטי כותל בע”מ’, נראה לי כי גם רישום החברה הנדונה בשם זה יהא בו משום פגיעה ברגשות רבים מן הציבור ושימוש מכאיב באחד הערכים היקרים והמקודשים לעם ישראל.”

2. העותרים עתרו לבית-משפט זה ובית-המשפט הוציא צו-על-תנאי כמבוקשם, המחייב את המשיב לנמק את סירובו לרשום את החברה לפי אחד משני השמות הנ”ל. בפנינו צימצם בא-כוח העותרים את בקשתו והעמידה על השם ‘סרטי כותל בע”מ’ בלבד.

בתצהיר שצורף לעתירה, מצהירים העותרים כי בחרו בשם הנדון מפני שמקום הצילומים העיקרי של החברה יהיה ירושלים דוקא וכי החברה תצלם ותפרסם נופים, עסקים ואובייקטים אחרים הראויים לפרסום בירושלים. כמו-כן טוענים הם, כי מטרות החברה הן מסחריות, חברתיות ותרבותיות גם יחד ואין כל פסול שיקרא שמה על שם אתר היסטורי-תרבותי המצוי בירושלים. עוד טוענים העותרים, כי לסירובו של הרשם אין בסיס בחוק וכי אין ברישום החברה בשם המוצע פגיעה ברגשות הציבור או “שימוש מכאיב באחד הערכים היקרים והמקודשים לעם ישראל”, כפי שטען הרשם בנמקו את החלטתו. בא-כוח העותרים מצביע בעתירתו על חברות שנרשמו בעבר בשמות של אתרים מקודשים כגון ‘עיר דוד בע”מ’, ‘עתיקות ארץ הקודש בע”מ’, ‘עיר התנ”ך והאגודה שעשועים ובידור בע”מ’ ועוד.

הטענה העיקרית של בא-כוח העותרים היא, כי חברה רשאית לבחור לעצמה כל שם שתחפוץ בכפוף להגבלות הסטטוטוריות הקבועות בפקודת החברות, שהן בעיקרן הגבלות הקשורות עם כללי מסחר הוגנים ובאות למנוע הטעיה מסחרית. וכמו-כן טען בא-כוח העותרים, כי שיקולי הרשם, בהחליטו לסרב לרשום את החברה, הם זרים למטרותיה של פקודת החברות וכן שהם שיקולים מופרכים, באשר אין זה מתקבל על הדעת לחלוטין, שרישום חברה ירושלמית שמטרותיה הינן להסריט ולהפיץ סרטי קולנוע בירושלים בשם המוצע, יהא בו כדי לפגוע או לזלזל ברגשות הציבור או חלק ממנו.

לעומתם תומך בא-כוח המשיב, סגן פרקליט המדינה ד”ר חשין, בעמדתו של רשם החברות, אשר כאמור הסתמך על סעיף 14 לפקודת החברות, 1929.

בפנינו טען ד”ר חשין כי סעיף 14 נותן סמכות מוחלטת לרשם לסרב לרשום חברה לפי ראות עיניו ואין בית-משפט זה רשאי להתערב בשיקול-דעתו. טענתו היא כי הרשם פעל כדין ובגדרי סמכויותיו על-פי החוק.

שאלת פירושו של סעיף 14 ושאלת היקף סמכותו של רשם החברות לסרב להתאגדות של חברה, כבר נדונה בפני בית-משפט זה בעניין כרדוש, בג”צ 241/1960 [1], ודנג”צ 16/1961 [2]. עתה מובאת השאלה בפנינו שנית. סעיף זה במקורו האנגלי קובע לאמור:

“The registrar shall submit the memorandum to the high commissioner who may in his absolute discretion either authorise or refuse the incorporation of the company.”

כידוע הוקנו סמכויות הנציב העליון לשר המשפטים לפי פקודת סדרי השלטון והמשפט, ה’תש”ח-1948, וזה אצל את הסמכות לרשם החברות (ראה יה”פ מס’ 3 מיום 17/08/1949, עמ’ 633). כיום איפוא מוסמך הרשם בתוקף סעיף 14 הנ”ל לאשר או לסרב את התאגדותה של החברה.

למרות שפקודת החברות מבוססת על החוק האנגלי ולמרות שסעיף 2(2) לפקודה קובע כי יש לפרשה תוך הפניה לחוק האנגלי המתייחס לחברות, הרי, כפי שכבר הצביע על כך מ”מ הנשיא (אגרנט) (כתארו אז) ב-בג”צ בעניין כרדוש [1], אין לסעיף 14 שלנו אח ורע בחוק החברות האנגלי. סעיף זה פוגע באחת מזכויות האזרח המוכרות בכל חברה דמוקרטית – זכות ההתאגדות שהיא, כמו זכות חופש הדיבור והביטוי, מיסודותיה של כל חברה דמוקרטית. על זכות זו אומר השופט ויתקון ב-בג”צ 29/1962 [3], בעמ’ 1028:

“… איש לא היה מטיל ספק בכך, שהזכות לייסד חברה לכל מטרה חוקית – זכות היא.”

3. טבעי איפוא, שבית-המשפט ניסה להתחקות אחרי מקורו של הסעיף המגביל זכות זו באופן דרסטי ואחרי הסיבות שהניעו את המחוקק המנדטורי לכללו בפקודת החברות וזאת, כדי למנוע אפשרות שיוחל על עניינים ומקרים שלא אליהם כוון.

בבג”צ כרדוש [1] אומר הנשיא (אגרט) שהסעיף מכיל בקרבו הוראה יוצאת דופן ולכן “יש חשיבות גדולה לשאלה: מהי המטרה אשר המחוקק בתקופת המנדט חתר אליה בעת שכלל את הסעיף האמור בגוף הפקודה; ואם סירובו של המשיב לרשום את חברת המבקש מתיישב עם המטרה הזאת?” (שם [1], בעמ’ 1161) ובהשיבו לשאלה הוא אומר:

“ג. בבואי להשיב על השאלה הזאת, הריני מודה ומתוודה שלא השכלתי לגלות, אם בכותרת לפקודה ואם בהוראותיה השונות, כל סימן או רמז למהות המטרה האמורה. אמנם אוכל להעלות בעניין זה השערות מהשערות שונות, כגון:

המחוקק בתקופת המנדט ראה בחלק הארי של האוכלוסיה דאז עם נחשל ובלתי-מפותח ולכן בשעה שהתקין את הפקודה היה חרד, פן רבים מהתושבים הללו יפלו קרבן בידי אנשים בלתי-אחראים או חסרי מצפון כאשר יזמינו אותם להשקיע את הונם בחברות ה’פורחות’ שיסדו או יזמו, ולמשכם בדרך זו להניח את כספם על קרן-הצבי. אפשרי הוא, כי לשם מניעת תקלה ממין זה, דאג המחוקק להעניק בידי הנציב העליון את הכוח לפקח על הקמת חברות ארץ, לפי שיקול-דעתו המוחלט. הסבר זה לכוונתו לא ייחשב אולי כבלתי-מתקבל על הדעת אם נזכור כי התופעה שקרתה באנגליה במאה ה-18 והידועה בשם

“South Sea Bubble”

עצרה שם בעד התפתחות המוסד של חברה בע”מ במשך שנים רבות (Gower, עמ’ 30). גם לא מן הנמנע הוא, שהשליט המנדטורי חשש בזמנו מפני הקמת חברות למטרות הנחשבות בעיניו כבעלות אופי פוליטי – ‘סובוורסי’, ולכן הבטיח בידי עצמו את האפשרות למנוע בעדן מלהירשם ובדרך זו, לסכל מראש את עצם קיומן. אולם, כאמור, הסברים אלה אינם אלא פרי ניחוש והשערה ולפיכך לא נוכל לפתור על-פיהם את הבעיה קא עסקינן” (שם [1], בעמ’ 1164-1165).

והשופט זוסמן בדיון הנוסף בעניין כרדוש [2], בדונו בשאלה מה היו שיקולי המחוקק המנדטורי, בקבעו סמכות מרחיקת לכת זו, אומר (בעמ’ 1219):

“הדעת נותנת, שמששמר לעצמו הנציב העליון של שלטון המנדט שיקול-דעת לסרב לבקשת רישום שבאותו זמן, בשנת 1929, כבר לא היה ניתן בידי הרשות באנגליה, שיווה לנ’ עיניו את המצב המיוחד בשטח המנדט, בו ישבה אוכלוסיה מחולקת בשתי עדות שביניהן לא שרר שלום-בית. זאת ועוד: על-פי סימן 50 לדבר המלך במועצה, 1922, לא היה לשום בית-משפט – ובית-המשפט הגבוה לצדק בכלל – כוח שיפוט לגבי הנציב העליון, ואלמלא אצל הנציב העליון את סמכותו לרשם החברות, לא היתה החלטתו, כבר מטעם זה, ניתנת לבדיקה שיפוטית. אך לא זו בלבד שהממשלה אשר ירשה את סמכותו של הנציב העליון אינה פטורה כמוהו משיפוטו של בית-משפט זה, אלא היום במדינת ישראל אין אנו חייבים לפסוק בעניין כמו שבית-המשפט היה אולי פוסק בשנת 1929: החיים משתנים וחלילה לו לחוק להתאבן.”

המחבר

Stanley-Alexander De-Smith

בספרו

Action Judicial Review of Administrative,

מהדורה שניה, מסביר כי הסמכויות הבלתי-מוגבלות, שניתנו לרשות המבצעת והימנעותם של בתי-המשפט מלהתערב בשיקול-הדעת של רשויות המינהל היו קשורות בדרך כלל בקיום מצב מלחמה או שעת-חירום, ואילו משהסתיימה תקופת החירום, גברה נטייתם של בתי-המשפט לקחת על עצמם את התפקיד של בדיקת הפעלת שיקול-הדעת על-ידי רשויות המינהל ושמירה על כך שיופעל בגבולות המטרות שלשמן ניתנו על-ידי המחוקק. הנטיה של בתי-המשפט היא לתת פירוש מצמצם לסמכויות יוצאות דופן, שיש בהן משום פגיעה בזכויות היסוד של האזרח, ואף הפרלמנט הבריטי, לאחר סיום המלחמה, שוב אינו להוט למסור לרשויות המינהל סמכויות של שיקול-דעת סובייקטיבי מוחלט אשר מצר את צעדי בתי-המשפט בבואם לבקר את החלטות רשויות המינהל. בתארו את המצב באנגליה היום, אומר המחבר:

“But the postwar climate of emergency has dispersed; judicial apprehensiveness about the consequences of appearing to encroach on the private domain of politicians has diminished. Of late, more-over, parliament has been somewhat less generous in conferring upon public authorities powers couched in, ‘subjective’ terms, exerci sable when they are ,satisfied’, or ‘when it appears to’ them, or when ‘in their opinion’, a certain state of affairs exists; or powers related to loosely defined purposes; or powers enabling public authorities to take ‘such action as they think fit’ in relation to a subject-matter, even where powers are conferred in such terms today, the courts will not readily defer to the conclusiveness of an executive authority’s opinion as to the existence of a matter of law or fact upon which the validity of the exercise of the power is predicted.”

(שם, בעמ’ 274).

ובמקום אחר (בעמ’ 305) אומר המחבר:

“If a discretionary power is conferred with reference to purpose, it must still be exercised in good faith and in accordance with such implied purposes as the courts attribute to the intention of the legislature”

באותה רוח כותבים המחברים Griffith ו-Street בספרם

Prlnciples of Administrative Law

(מהדורה רביעית) 225:

“… Even though a discretion is expressed in unqualified terms the statute must be taken to read that the discretion must be exercised for the purposes contemplated by the statute, and what these purposes are it is for the court to ascertain”

כאמור, המטרות שהוזכרו על-ידי הנשיא (אגרנט) בבג”צ כרדוש [1], ועל-ידי מ”מ הנשיא (זוסמן) בדנג”צ כרדוש [2], היו בגדר השערות אך, עם כל הכבוד, אין הן נראות לי השערות סתם, אלא השערות שיש להן יסוד של ממש. בית-המשפט הגיע כידוע למסקנה שהרשם חרג ממסגרת המטרות של הסעיף וכי המטרה של שמירת בטחון המדינה היא מחוץ לגדר המטרות שבסעיף 14 לפקודת החברות ואין צורך לחזור על הנימוקים בהם ביסס החלטתו.

4. השאלה העומדת בפנינו היא אם סעיף 14, על סמכותו הרחבה, בכלל חל על המקרה הנדון בו סירוב הרשם לרשום את החברה מנומק בהיות שמה פגום מבחינה מסויימת, ולא חשוב כרגע מאיזה בחינה. דעתי היא כי סעיף 14 כלל אינו חל על מקרה כזה והרשם אינו יכול להתבסס על הסמכות המסורה לו בסעיף 14 כדי לנמק סירובו. אבאר את דברי: לפי ניסוחו של הסעיף, נראה בעליל, כי הסמכות לסרב המוקנית לרשם מתייחסת לעצם ההתאגדות של החברה. הרשם מוסמך לסרב

‎”The incorporation of the company”.

אני שם את הדגש על המלה “Incorporation” – “התאגדות” כי אליה ואליה בלבד מתייחסת סמכות הסירוב של הרשם. כבר הבעתי את דעתי כי הסעיף פוגע בעצם זכות ההתאגדות של האנשים, כלומר, זכותם ליהנות מכל ההסדרים החוקיים המתאפשרים לחבר אנשים מאוגדים לפי פקודת החברות. אמנם, לכאורה, מכיר המחוקק המנדטורי בזכות יסודית זו וקובע אותה בסעיף 4 לפקודה, אולם באותו מקום הוא מגביל אותה בקבעו שסעיף 4 כפוף לסעיף 14, המסמיך, כאמור, את הרשם לשלול את עצם זכות ההתאגדות אפילו מילאה החברה אחרי כל הדרישות הנזכרות בסעיף 4, ואמנם מסוג זה היה הסירוב אף בעניין כרדוש [1]. בעניין כרדוש ביקשו חברי קבוצת “אל ארד” להתאגד כחברה שתעסוק בעבודות דפוס, עתונות, פרסום וכיוצא בזה והרשם סירב לאפשר את התאגדותם, למרות שמילאו אחרי כל דרישות החוק, בסברו שהתאגדותם עשויה לסכן את בטחון המדינה. סירובו היה איפוא מוחלט והתייחס לעצם רצונם להתאגד, ולא היה תלוי בכל תנאי שהוא.

שונה לחלוטין הוא המקרה שלפנינו.

סירובו של הרשם להיעתר לבקשת העותרים ולרשום חברה בשם ‘סרטי כותל בע”מ’, איננו סירוב לבקשתם להתאגד. אדרבא, בקשתם להתאגד כחברה מסחרית לצילום והפצה של סרטי קולנוע למיניהם נענתה על-ידיו כדבר מובן מאליו. סירובו היה מופנה כלפי השם בלבד 1 אכן יש בסירוב זה כדי למנוע את עצם הקמת החברה באם יתעקשו על עניין השם, כי לא תיתכן חברה ללא שם, אך מכאן עוד ארוכה הדרך לומר שהסירוב לאשר שם מגיע כדי שלילת עצם זכות ההתאגדות.

ואמנם, לא בכדי הוסדר נושא שם החברה הסדר מפורט בפרק מיוחד הכולל את הסעיפים 22 עד 25 . בין יתר ההוראות המתייחסות לשם החברה, נקבעו שם הוראות בדבר שמות שהם אסורים לשימוש, כגון שמות הרומזים על קשר עם רשויות המדינה (סעיף 22) או הוראה, לפיה אין חברה רשאית להירשם בשם זהה או דומה עד כי יש בו כדי להטעות, לשם של חברה או שותפות אחרת (ואכן בהוראה זו, המצויה בסעיף 24(1), עשה שימוש הרשם שעה שהודיע לעותרים כי לא יוכל לרשום את חברתם בשם שהוצע לראשונה: ‘סרטוני ירושלים בע”מ’). ולבסוף מצויה בפרק הוראה המסמיכה את הרשם לסרב לאשר שם שנבחר על-ידי המייסדים למטרה בלתי-נאותה או למטרת תרמית (סעיף 24(3)). בסעיף זה נדון עוד בהמשך הדברים, אך נדגיש עתה כי נאמר בו בפירוש שהרשם רשאי לסרב “לרשום אותה חברה באותו שם”. ההבדלים בין הוראה זו

להוראת סעיף 14 בולטים: כאן השתמש המחוקק במלה “לרשום”

(to Register)

ואילו בסעיף 14 השתמש במלים “איגודה (Incorporation) של החברה”; בסעיף 24(3), סמכות הרשם היא לסרב לרשום “באותו שם” ואילו בסעיף 14 הסירוב הוא מוחלט ללא תנאים וללא הגבלות.

לכן אין לי כל ספק כי הסמכות שניתנה לרשם בסעיף 14 אינה חלה על מקרים בהם סירוב הרשם מתייחס לא לעצם זכות ההתאגדות, כי אם לעניין זה או אחר בתהליך הקמת החברה. סמכות הסירוב מן הסוג האחרון, ביחס לשם החברה, הוסדרה כאמור במלואה בסעיפים 22 עד 25, עובדה שאינה משאירה ספק כי סעיף 14 מתייחס לעניין אחר לחלוטין.

זאת ועוד. לו אמנם היתה כוונת המחוקק להכליל בסמכותו המוחלטת של הרשם לפי סעיף 14 גם את סוגיית השמות, למרות ההוראות המיוחדות שנקבעו בעניין זה בפרק הדן בשמות, היה נוהג כפי שנהג בסעיף 4 ואומר במפורש כי הוראות הפרק על השמות כפופות לסמכות הרשם בסעיף 14.

5. אך אפילו אין בנימוקים אלה כדי לקבוע בוודאות שסעיף 14 אינו חל על המקרה, וגם אחריהם נותר ספק בשאלה מהי כוונת המחוקק המסתתרת מאחורי ניסוח הסעיף, ברור, לפחות, כי ספק כזה קיים, וקיומו מחייבנו להכריע בשאלה לכאן או לכאן.

במצב כזה, וכשהמדבר בסמכות שיש בה פגיעה ממשית בזכות יסודית של אזרח בחברה חפשית, לא נהסס להכריע לטובת הפירוש אשר מצמצם את הפגיעה בזכויות האזרח, שכן חזקה היא שהמחוקק מכבד זכויות אלה ואם ימצא לראוי לפגוע באחת מהן – יעשה זאת באמצעות מלים מפורשות שאינן מותירות כל צל של ספק בדבר כוונתו זו.

במיוחד אין מקום לתת פירוש מרחיב לסעיף 14 כאשר מקורו במצב המיוחד ששרר בארץ-ישראל בזמן שסמכות רחבה זו ניתנה לנציב העליון. כפי שכבר רמז על כך מ”מ הנשיא (זוסמן) בדנג”צ כרדוש [2], “אין אנו היום במדינת ישראל חייבים לפסוק בעניין כמו שבית-המשפט היה אולי פוסק בשנת 1929” (בעמ’ 1219). בעניין שלנו לא יכול גם להיות כל ספק, שהמטרה שלשמה השתמש הרשם, איננה מהמטרות שסברו הנשיא (אגרנט) ומ”מ הנשיא (זוסמן) כמטרות אפשריות שהיו נר לרגלי המחוקק המנדטורי ושאותן הזכרנו לעיל.

6. כאמור, ביסס הרשם את סירובו לעותרים על סעיף 14 בלבד, וגם בא-כוח המשיב, ד”ר חשין, בעיקרי הטיעון שלו, טען כי השאלה האחת העומדת לדיון היא אם עשה המשיב שימוש כשר בסמכותו לפי סעיף 14 לפקודת החברות. לאור המסקנה אליה הגענו בקשר לתחולת סעיף זה על העניין הנדון, היינו למעשה פטורים מהצורך לדון בשאלה אם החלטת הרשם היתה מוצדקת במסגרת סמכותו האחרת, היא הנמצאת בפרק המיוחד הנוגע לשמות שדנו בו מקודם, ברם, נראה לי שבגלל החשיבות העקרונית שיש לעניין הנדון כאן, מן הראוי לקבוע אם החלטתו היתה מוצדקת לו היה מבססה על ההוראות שבפרק על השמות, ובפרט ההוראה שבסעיף 24(3) . סעיף זה קובע וזו לשונו:

“אם סבור הרשם שחברה העומדת להיווסד רוצה ליטול לעצמה איזה שם למטרה בלתי נאותה או למטרת תרמית, רשאי הוא לסרב לרשום אותה חברה באותו שם.”

סמכות זו אינה מקנה לרשם שיקול-דעת מוחלט – אם כי כשלעצמי אני נוטה לדעתו של השופט זוסמן בדנג”צ כרדוש [2], שאין הבדל רב בין שיקול-דעת מוחלט לשיקול-דעת רגיל מבחינת סמכותו של בית-המשפט להעביר תחת שבט בקרתו את שיקול-הדעת (שם, בעמ’ 1218).

7. השאלה הראשונה היא אם אמנם באופן עקרוני כוללת הסמכות שהוענקה בסעיף 24(3), סמכות לסרב לאשר שם מהטעמים שעליהם ביסס את החלטתו רשם החברות, היינו כי כנטילת השם יש “משום פגיעה ברגשות רבים מן הציבור ושימוש מכאיב באחד הערכים היקרים והמקודשים לעם ישראל”.

התשובה לכך נראית לי חיובית, ולו אמנם מצאתי כי שיקולי הרשם היו מבוססים לגופו של עניין, הייתי אומר שאמנם היה רשאי לפי סעיף 24(3) לסרב לרשום את החברה לפי הנימוקים שנתן.

אמנם, לפי נוסח הסעיף, צריך שכוונת מייסדי החברה, בנטלם את השם, תהיה להשיג “מטרה בלתי-נאותה או מטרת תרמית” וניתן לטעון, כי הסעיף דורש מעין כוונה רעה, אך ברור שאם כוונת החברה היא רק השגת רווחים ולשם כך נטלה לעצמה שם פוגעני, כי אז נכון לומר שנטלה את השם למטרה בלתי-נאותה. לא יעלה למשל על הדעת כי שימוש בשם הקשור עם מחנות השמדה לצורך חברה מסחרית, לא ייחשב כשם שניטל לטרה בלתי-נאותה אפילו אין כוונת מייסדיה אלא לעשות רווחים, ולא תינתן סמכות לרשם למנוע שימוש בשם כזה.

מהם המבחנים לפיהם יבקר בית-המשפט את שיקול-הדעת של הרשם? לא קל לקבוע מבחנים אלה כי גבולות הבקורת של בית-המשפט תלויים בהרבה בהקשר הדברים, בנושא הסמכות ובנסיבות המיוחדות של כל מקרה. למרות שלא ניתן לקבוע הגדרה כוללנית, הרי נראית לי ההגדרה של לורד הולסברי שבה השתמש בעניין

.‎SUSANNA SHARP V

Wakefield (1891) [8]

כקולעת ביותר:

“‘Discretion’ means when it is said that something is to be done within the discretion of the authorities that that something is to be done according to we rules of reason and justice, not according to private opinion, rooke’s case; according to law and not humour. It is to be, not arbitrary, vague and fanciful, but legal and regular. And it must be exercised within the limit, in which an honest man competent to the discharge of his office ought to confine himself

8. ועוד נשאלת השאלה, אם כאשר הרשות נותנת את נימוקיה להחלטה, כמו במקרה שלנו, רשאי בית-המשפט לבדוק אותם כדי לבחון אם לא נתפסה לשיקולים בלתי-סבירים או לא הביאה בחשבון שיקולים רלבנטיים. הלכה פסוקה היא (ראה בג”צ 241/1960 [1], ודנג”צ 16/1961 [2], בג”צ 243/1962 [4], בג”צ 381/1966 [5], כי בית-משפט זה רשאי גם רשאי לבדוק את נימוקי הרשות, אם היו כשרים או מופרכים, וזאת כמובן מבלי שיעמיד את שיקול-דעתו הוא במקום שיקולי הרשות. נראה לי שבדיקה זו של בית-המשפט היא במיוחד בסמכותו, כשמדובר בשיקולים שאינם קשורים במומחיות מיוחדת דוקא של הרשות, ושהיא למעשה נחלת הכלל, כגון השאלה הנדונה כאן של פגיעה ברגשות הציבור, על בגון דא אומר מ”מ הנשיא (זילברג) ב-בג”צ 243/1962 [4], וחוזר על כך ב-בג”צ 381/1966 [5], הנ”ל:

“אין אני כופר בכלל הנודע – כלל אשר, מרוב שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון – כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא נהירים ובהירים לכל – במקרה כזה אין חולקים כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת, ובית-משפט זה, אם ייראה לו הדבר, יהפוך על פיה את קערת החלטת הרשות” (עמ’ 762).

ברור איפוא, שגם במקרה שלנו רשאים אנו לבדוק אם שיקוליו של הרשם לא היו מופרכים מעיקרם ובלתי-סבירים. דעתו של הרשם בשאלה אם השם פוגע ברגשות הציבור או לא, תהיה סופית, כאשר היא מציאותית וסבירה. ברם, אין זאת אומרת כי לעולם הוא הפוסק האחרון מה עלול או לא עלול לפגוע ברגשות הציבור וכי אין בית-המשפט יכול להעביר תחת שבט בקרתו את שיקול-דעתו בעניין.

9. וכאן אני עובר לשאלה אם אמנם שיקולו של הרשם כי שימוש בשם ‘סרטי כותל בע”מ’, המוצע על-ידי העותרים, יכול לפגוע ברגשות הציבור או חלק ממנו, עומד במבחן בקורת זו. אם נלך בעקבות החלטת הרשם, הרי למעשה היא כוללת איסור מוחלט על השימוש במלה ‘כותל’, על-ידי חברה מסחרית. המושג ‘רגשות הציבור’ הוא בעל משמעות רחבה והנושא עצמו הוא רגיש ביותר. לא קל לקבוע מה כן ומה לא יפגע ברגשי הציבור והדבר תלוי, כפי שכבר אמרתי, בנסיבות המקרה ובהקשר עניינים שבהם השאלה מתעוררת. כשמדובר, למשל, בפגיעה ברגשות ציבור דתי על-ידי שימוש במלה שיש לה אסוציאציה דתית, יהא המבחן המתאים דעתו ורגישותו של רוב או חלק ניכר מאותו הציבור ולא דעותיהם הקטביות של אנשים הנמנים על מיעוט קיצוני בהשקפותיו. מבחן זה היה על הרשם להעמיד לנ’ עיניו ולו כך עשה, לא היה מגיע להחלטתו שהיא לדעתי, ביישמי מבחן זה, מופרכת מעיקרה ובלתי-הגיונית. לו היה המדובר בחברה הרוצה להיקרא בשם הכולל את המלים ‘הכותל המערבי’, גם אז לא הייתי ממהר לקבוע כי הדבר יגרום פגיעה ברגשות הציבור, כי השאלה תלויה כמובן בנסיבות ובמטרות לשמן רוצים ליטול את השם. ברם המלה ‘כותל’, כשלעצמה מופיעה בדרך כלל בלא כל קשר לכותל המערבי והרי אחרי ככלות הכל, הכותל המערבי איננו הכותל היחיד שעומד על תלו. עיון בערך “כתל” במילון בן-יהודה מראה עד כמה מופרכת הטענה כי למלה זו יש אסוציאציה חד-משמעית של הכותל המערבי. מצויינים שם עשרות מקורות ושימושים למלה שאין להם שום קשר עם הכותל המערבי.

יתר-על-כן, אפילו שימוש בשם של מקום היסטורי מקודש אינו תמיד מחייב את המסקנה כי הציבור יראה בכך קשר לאותו מקום. בצדק אומר השופט המנוח טובבין בהמ’ 476/1958 [7], בעמ’ 40, שהוא לא היה מחליט “שלחברת ביטוח ‘ציון’ יש קשר להר ציון או לציונות רק מפאת זה שהמלה ‘ציון’ מהווה חלק משמה הרשום”.

זאת ועוד, אם הרשם לא מצא פגם ברישום חברה בית-חרושת לטריקו בשם “עיר דוד”, כפי שזה נובע מהעתירה ומהעתק תזכיר, שצורף לתשובת המשיב, מה פגם אפשר למצוא בשם ‘סרטי כותל בע”מ’? לא עולה על דעתי כי עצם שימוש בשם של אתר היסטורי על-ידי חברה מסחרית שמקום מושבה ופעילותה קרוב לאתר זה יכול להוות פגיעה ברגשות הציבור. מקובל בכל העולם להשתמש במקרים כאלה בשמות של אתרים הידועים לציבור. לא רק שאי-אפשר לראות בכך כל כוונה לפגיעה בציבור אלא להיפך, היא באה להדגיש את חשיבות האתר ואת הקשר של הציבור אליו, קשר שבעיני מייסדי החברה עושה את שם האתר לשם היכול להביא להם תועלת כלכלית. קל וחומר כשהחברה, כבמקרה שלנו, משתמשת לא בשם האתר עצמו אלא בשם שרק על-ידי הפעלת הדמיון עלול להביא אותנו לאסוציאציה עם האתר ההיסטורי עצמו. אינני לכן יכול לראות כל יסוד מציאותי לחשש שהשם ‘סרטי כותל בע”מ’ יפגע ברגשות הציבור או חלק ממנו למרות שייתכן וכוונת העותרים, כפי שזה נובע מתצהירם, היתה ליהנות מהדמיון בין שם זה ובין שם האתר ההיסטורי המקודש לכולנו. ההסבר שניתן על-ידי העותרים שהחברה היא חברה ירושלמית ומטרותיה הינן להפיץ ולהפיק סרטי קולנוע בעיקר בירושלים הוא הגיוני ולגיטימי.

סיכומו של דב: טעה הרשם בהחלטתו בהסתמכו על סעיף 14 של פקודת החברות, 1929, מאחר וסעיף זה אינו חל על מקרה בו הרשם מסרב לרשום חברה בגלל התנגדותו לשם המוצע. לפי סעיף 24(3) לפקודה ניתנה אמנם סמכות לרשם לסרב לאשר שם שניטל למטרה בלתי-נאותה – ושימוש בשם העלול לפגוע ברגשות הציבור יכול להיכלל בגדר אותה מטרה בלתי-נאותה, כרם, שימוש בשיקול-דעת זה צריך להיות מציאותי וסביר והוא נתון לבקורת על-ידי בית-המשפט. במקרה הנוכחי דעתי היא כאמור, שלא היה כל יסוד סביר למסקנתו של הרשם כי השם המוצע עשוי לפגוע ברגשות הציבור. אני לכן מציע לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט, כפוף לכך שהוא יחול על השם ‘סרטי כותל בע”מ’ בלבד. המשיב ישא בהוצאות הבקשה לרבות שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 500 ל”י.

 

השופט מני:

אני מסכים.

 

השופט י’ כהן:

1. אני מסכים לדעת חברי הנכבד, השופט עציוני, שהמשיב השתית את החלטתו על יסוד רעוע, כשנימק את התנגדותו לאישור שם החברה בשימוש בשיקול-הדעת לפי סעיף 14 לפקודת החברות.

יש להבדיל בין עניינים שבסמכותו של רשם החברות ובין עניינים שלפי הפקודה הם בסמכות הנציב העליון (כעת – שר המשפטים). עניין הבדיקה, אם השם שנבחר עבור החברה מתאים להוראות הפקודה הוא בסמכות הרשם ואין כל קשר בין נושא זה ובין הסמכות שניתנה לנציב העליון בסעיף 14 לפקודה. העובדה ששתי הסמכויות אוחדו בידי הרשם כתוצאה מאצילת סמכות שנעשתה על-ידי שר המשפטים, אין בה כדי לטשטש את ההבדל בין הסמכות הנאצלת על הרשם לפי סעיף 14 ובין הסמכות הישירה שלו לפי סעיף 24 לפקודה. חבל שהמשיב עירבב את היוצרות וכתוצאה מכך הדיון שבפנינו סטה במידה ניכרת מהמסלול, שעליו צריך היה להתנהל.

2. על-אף שהרשם נתפש לטעות בהסתמכו על הוראות סעיף 14 לפקודה, אין אנו פטורים מהחובה לדון בשאלה, אם רשאי המשיב לסרב לרשום את החברה לפי הסמכות שניתנה לו בסעיף 24(3) לפקודה. ד”ר חשין, שטען בשם המשיב, העלה בתשובתו לעתירה בפנינו את הטענה, שניתן לכסס את סירובו של הרשם על הוראות סעיף 24(3) ובא-כוח העותרים לא התנ’ לשמיעת הטענות בעניין זה. יתר-על-כן, כלל נקוט הוא בבית-משפט זה, שאם רשות מינהלית משתיתה את פעולתה על נימוק לא נכון, אך יש בפיה גם נימוק נכון, לא יענה בית-המשפט לעתירה (בג”צ 85/1963 [6], בעמ’ 1603).

סעיף-קטן (3) בסעיף 24 אין לו אח ורע בחוק החברות האנגלי משנת 1929, אך ועדת כהן המליצה באנגליה על חקיקת הוראות שיתנו סמכות דומה לרשם והעניין בא על פתרונו שם בחוק החברות האנגלי משנת 1948, שבו נאמר בסעיף 17, שלא תירשם חברה לפי שם, שהוא לדעת מועצת המסחר בלתי-רצוי:

“17. No company shall be registered by a name which in the opinion of the board of trade is undesirable”

בספרו של פלמר על דיני חברות נאמר (מהדורה 21, בעמ’ 59), שלפי סעיף 17 הנ”ל יש למועצת המסחר הסמכות הרחבה ביותר וכי השימוש בסמכות זו אינו יכול לעמוד לבקורת בבית-המשפט. המלומד גאואר בספרו על חוק החברות (מהדורה שלישית, בעמ’ 252) מכנה את סמכות מועצת המסחר כסמכות ללא הגבלות

(Unfettered Discretion).

בחוזר שהוצא באנגליה על-ידי מועצת המסחר בעניין בחירת שמות לחברות נאמר בין היתר, שלא יאושר שם אשר מרמז על משאבים גדולים של החכרה, כאשר בפועל משאביה קטנים, וכן לא יאושר, אלא בנסיבות מיוחדות, השימוש במלים ‘לאומי’ ו’בינלאומי’ (ראה ספרו הנ”ל של פלמר, בעמ’ 59). בפסק-הדין בעניין

R. V. The Registrar of Companies (1912) [9]

נדון אופן השימוש בשיקול-דעתו של הרשם בסמכותו לפי סעיף בחוק החברות האנגלי המקביל לסעיף-קטן 2 לסעיף 24 בפקודת החברות. באותו פסק-דין נאמר (מפי השופט Avory, בעמ’ 34), שבית-המשפט יתערב בשיקול-דעתו של הרשם רק אם התברר שהרשם למעשה לא שקל את העניין, או שהוא פעל על-סמך עקרון משפטי בלתי-נכון או שהושפע מנימוקים חיצוניים שלא צריך היה להביאם בחשבון. ברור על-כן שבאנגליה רק במקרים נדירים יתערב בית-המשפט בשיקול-דעת של רשות המינהלית, כשזו מסרבת לאשר שם של חברה. יש לזכור שכאשר מדובר על עניין בחירת שם לחברה, אין אנו דנים בפגיעה בזכות ההתאגדות, שהיא מזכויות החשובות של האזרח במשטר דמוקרטי, ולכן אותם הנימוקים, שהצדיקו את התערבות בית-המשפט בעניין כרדוש [2], אינם צריכים להשפיע על החלטתנו בעניין שבפנינו כעת.

3. נראה לי, שעל-אף ההנמקה הבלתי-מוצלחת של הרשם לדחיית השם ‘סרטי כותל בע”מ’, לא נצדק אם נושיט במקרה דנא סעד לעותרים. אמת הדבר שלמלה ‘כותל’ יש מובנים רבים וניתן להשתמש בה בהקשרים שונים, אך המבחן איננו איזה פירוש אפשר לתת לשם לפי מה שכתוב במילון, אלא איך יובן אותו השם על-ידי הציבור או על-ידי האדם מהשוק. לא יכול להיות מקום לספק, שאדם רגיל יבין את השם ‘סרטי כותל בע”מ’ כמרמז על קשר בין החברה ובין הכותל המערבי ולא נוצר כאן כל הבדל ממשי על-ידי השמטת הא הידיעה לפני המלה ‘כותל’. העותרים אינם מסתירים כלל, כי כשהם בחרו בשם הנ”ל, התכוונו לכותל המערבי. בסעיף 5 של תצהירם הם כותבים שהשם “נבחר דוקא מכיוון שמטרותיה של החברה הינם (!) לעסוק בכל ענפי ההסרטה והצילום בירושלים (ההדגשה במקור) במיוחד ובדרך זו לפרסם אתרים בירושלים, נופים, עסקים ואובייקטים אחרים הראויים לפרסום”. יש כאן מטרה ברורה של שימוש לצורך מסחרי במלה שתובן על-ידי אדם רגיל כמתייחסת לכותל המערבי, מבלי שלמעשה קיים כל קשר בין מטרות החברה ובין אתר זה, פרט לכך שהחברה תפעל כנראה בעיקר בירושלים. יש להוסיף שמטרות החברה הן מרובות ומגוונות, היא רשאית למשל לפי סעיף 8 לתזכירה “לעסוק בכל סוגי עניינים הקשורים בייצוג ואמרגנות של שחקנים, להקות, דוגמנים, בדרנים, תצוגות אופנה, התחרויות יופי” ועוד כהנה וכהנה.

אינני חושב, שהיה משהו בלתי-סביר בדעתו של הרשם, שהשימוש בשם הנ”ל עלול לפגוע ברגשות הציבור, ואני מסכים עם ד”ר חשין שפגיעה זו איננה קשורה דוקא בהשקפת עולם דתית, ושגם אדם “חילוני” עלול להיפגע משימוש בשם החברה לאחת ממטרותיה המגוונות.

בספרו של פלמן על דיני חברות (מהדורה 1960) נאמר (בעמ’ 97) כדלהלן:

“פגיעה ברגשות דתיים של חלק מתושבי המדינה נראית בעיני הרשם כסיבה מספקת לסרב רישום חברה על-סמך סעיף 24(3) הנ”ל. מסיבה זו סירב הרשם לרשום חברה בשם

Holy Land, Terra Santa, Company for Tourism Etc. Ltd.

כי המילים

Terra Santa

מתייחסות למסדר נזירים ידוע הפועל בארץ.”

מדברים אלה ניתן ללמוד, שמדיניות הרשם בעניין זה נמשכת כבר זמן ניכר והיא באה למנוע שימוש לא-נאות למטרות מסחריות בשמות של אתרים ומוסדות, שאין ולא כלום ביניהם ובין החברה. אין אני מוצא כל פסול במדיניות זו. חושש אני שהתערבותנו בשיקול-דעתו של הרשם עלולה לגרום לכך, ששמות של אתרים מקודשים, אתרים היסטוריים ושמות דומים ייהפכו לשדה הפקר, וכל מי שירצה יבוא ויטול אותם לשם שימוש למטרות טובות ולמטרות פחות טובות.

4. העותרים העלו טענת הפליה. בטענה זו אין ממש. העותרים לא הצביעו על שום מקר בו אושר השם ‘כותל’ או שם דומה כחלק משם של חברה. הדוגמאות שהם הביאו שונות מהמקרה שבפנינו באופן בולט. אם הרשה הרשם את השימוש בשם “עיר דוד” כשם של חברה העוסקת ביצור טריקו, הרי הוברר שחברה זו קשורה לעיר ירושלים, אך בין החברה של העותרים ובין הכותל המערבי אין כל קשר. אפילו אם שגה הרשם כשהרשה לחברה הנ”ל להירשם בשם “עיר דוד”, אין במקרה בודד זה כדי לבסס טענת הפליה בפי העותרים.

5. לדעתי נבחר השם הנדון על-ידי העותרים למטרה בלתי-נאותה ובצדק סירב המשיב לאשר שם זה. על-כן הייתי דוחה את העתירה.

 

הוחלט לכן, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט עציוני.

 

ניתן היום, כח אדר ה’תשל”א (25/03/1971).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *