בג”צ 122/58 ישראל קלמן נ’ שר הביטחון ואח’ (30/11/1958)

בג”צ 122/58 קלמן נ’ שר הביטחון, פד”י יב (1958) 1884

 

בג”צ 122/58

ישראל קלמן

נגד

שר הביטחון ואח’

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[30/11/1958, 30/07/1958]

לפני השופטים אגרנט, גויטיין, ויתקון

 

אין מקום להתערב בדרישת שילטונות הביטחון כי המבקש, שהגיע לארץ כעולה, ייקרא למלא חובתו בשירות בטחון.

 

היתנגדות לצו-על-תנאי מיום יג אב ה’תשי”ח (30/07/1958), לפיו ניצטוו המשיבים לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנעו, הן בעצמם והן באמצעות פקידיהם, מלקרוא למבקש לשירות ביטחון ו/או מליקרוא לו להיתייצב לשירות סדיר ו/או לעשות כל צעד או פעולה מוקדמים בקשר לכך. הצו-על-תנאי בוטל.

 

מאק – בשם המבקש,

לנדא וטרלו – בשם המשיבים.

 

החלטה

השופט גויטיין:

אחרי ששמענו את עדותו של המבקש ואת טענותיהם של בא-כוחו ושל בא-כח המשיבים החלטנו על אתר לדחות את הבקשה ולבטל את הצו-על-תנאי ואלה הם נימוקי החלטתנו:

המבקש נולד בקנדה בשנת 1930. כשהיה בן שלוש עבר עם הוריו ללונדון, מקום בו קיבל את חינוכו. מאז שנת 1951 שימש המבקש בתפקידים שונים בהנהלת תנועת ‘בני עקיבא’ באנגליה. בשנת 1953 הוזמן להופיע לפני שילטונות הצבא באנגליה. לפי דבריו הפצירה בו התנועה לעזוב את אנגליה ולנסוע ארצה כדי שהיא תוכל להמשיך ולהישתמש בשירותו בהנהלת התנועה. לפי עדותו, לא היתכוון אז להשתקע בישראל, למרות העובדה שהגיע ארצה בתור עולה, ואומנם כשנתבקש על-ידי התנועה, אחרי זמן קצר, לחזור לאנגליה כדי להמשיך בעבודתו, עזב את הארץ והמשיך למלא תפקיד בהנהלת התנועה. בשנת 1956 ביקש משגרירות ישראל בלונדון אשרת כניסה לארץ וציין כי מטרת נסיעתו היא לשם לימודים. ביולי 1956 ניתן למבקש רישיון לשהות בישראל כתושב ארעי, ובאותו חודש הגיע לישראל. בחודש אוגוסט 1957 פנה המבקש אל הממונה על מחוז ירושלים לשם הארכת תקופת שהותו בארץ. בקשתו נדחתה בנימוק שהאשרה לישיבת ארעי שניתנה לו בנציגות ישראל בלונדון בטעות יסודה.

מכאן יוצא, שדעת הרשויות המוסמכות היא, כי מאחר שהמבקש בא בזמנו ארצה על יסוד תעודת עולה, לא יכול היה לבוא בפעם השנייה בתור תייר.

יהיו אשר יהיו הגורמים שהניעו את המבקש לעלות לישראל בשנת 1953 כעולה, עדיין עומדת בעינה העובדה שקיבל על עצמו מעמד זה, וצעדיו לשם יציאתו מן הארץ היו בהתאמה גמורה עם מעמדו זה; הוא ביקש וקיבל היתר-יציאה ודחיית הגיוס.

בבקשתו לדחיית הגיוס ציין המבקש, שמקום עבודתו בקיבוץ לביא ושמטרת נסיעתו “לצאת לשנה בהתאם לדרישה מטעם תנועת ‘בני עקיבא’ באנגליה, אשר הנ”ל שימש חבר הנהלתה במשך שנתיים ונידרש לחזור אליה מאחר שלא נמצא ממלא מקום לעבודתו”.

בבקשתו להיתר-יציאה הוא רשם שהתעסקותו agriculture ומקום מגוריו בקבוצת לביא. על יסוד בקשות אלו הסכים מנהל מחלקת מגיוס בכתב לצאתו של המבקש את הארץ.

בעדותו לפנינו ציין המבקש שעל אף עובדות אלו לא חשב מעולם להישתקע בארץ, אלא היה בדעתו לחזור לאנגליה, מקום מגוריהם של הוריו ואחיו.

לאור העובדות הנ”ל אין אנו מוכנים להתחשב בטענה זו. דעתנו היא שהמבקש חייב גיוס ושאין מקום להתערבותנו בדרישת המשיבים כי המבקש ימלא את חובתו כלפי הצבא.

לפיכך החלטנו לבטל את הצו-על-תנאי. המבקש ישלם למשיבים את הוצאות המשפט בסך כולל של 150 לירות.

 

ניתן היום, יח כסלו ה’תשי”ט (30/11/1958).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *