בג”צ 10769/03‏ רחל הרשקוביץ נ’ בית-הדין הרבני האזורי פתח תקווה ואח’ (14/04/2004)

בג”צ 10769/03‏ הרשקוביץ נ’ בית-הדין הרבני האזורי פתח תקווה, פ”ד נח(4) 272

 

בג”צ 10769/03

רחל הרשקוביץ

נגד

1. בית-הדין הרבני האזורי, פתח תקווה

2. בית-הדין הרבני הגדול לערעורים

3. עמית הרשקוביץ

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[14/04/2004]

לפני הנשיא א’ ברק והשופטים א’ מצא, מ’ חשין

 

המשיב 3 (להלן – המשיב) הגיש תביעת גירושין נגד העותרת בבית-הדין הרבני האזורי. הדיון הראשון בתביעת הגירושין התקיים בפני מותב של שלושה (להלן – הישיבה הראשונה). הישיבה הבאה התקיימה כעבור כשנה, כאשר במקום אחד הרבנים ישב בדין רב אחר (להלן – הישיבה השנייה) בלא שניתן לשינוי זה כל הסבר. לאחר הגשת סיכומי הצדדים נתן בית-הדין את פסק-דינו, מפי הרכב הדיינים שישב בישיבה הראשונה. בית-הדין התבסס בהנמקתו על חומר הראיות ועל העדויות שהוצגו בשתי הישיבות וקבע כי העותרת חייבת לקבל גט, ואין היא זכאית לדמי כתובתה ולמזונותיה. על פסק-הדין הגישה העותרת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. בין היתר העלתה העותרת טענה כנגד החלפת הרכב הדיינים בישיבה השנייה וכנגד מתן פסק-הדין על-ידי ההרכב המקורי. בית-הדין הרבני הגדול דחה את הערעור ככל שהוא נגע לבטלות פסק-הדין בשל ההרכב המשתנה. מכאן העתירה.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) סעיף 8(ה) סיפה לחוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955, קובע כי על בית-הדין הרבני לדון בשלושה. הכלל הינו כי החובה המוטלת על בית-הדין הרבני לדון בשלושה חלה על כל שלבי הדיון, מתחילת שמיעת הטענות ועד למתן פסק-הדין. החלטה או פסק-דין שניתנו בעקבות הפרת כלל זה מהווים חריגה מסמכות פונקציונלית, ולכן בטלים (275ה-ז).

(2) כחלק מהחובה לדון בהרכב של שלושה לאורך כל שלבי הדיון מחויב אותו הרכב דיינים שנותן את פסק-הדין לשבת בכל הישיבות שמתקיימות בעניינה של עילת התביעה. קיום חלק מהדיונים שלא בפני ההרכב שהחל בשמיעת טענות הצדדים ושנתן את פסק-הדין מהווה פגם היורד לשורש סמכותו הפונקציונלית של בית-הדין הרבני האזורי, ודינו בטלות מעיקרא מאחר שזהו פסק-דין נטול סמכות (275ז-276ב).

(3) במקרה דנן הישיבה השנייה שבה ישב בדין הרכב משתנה של דיינים, נגועה בפגם היורד לשורש סמכותו הפונקציונלית של בית-הדין וגורר את בטלותו של פסק-הדין. עשיית צדק ואף מראית פני הצדק מחייבות כי ההרכב הראשון שהחל להידרש לתביעה ישמע את כל הטענות ופרשת ההוכחות עד תום. לפיכך יש לקבוע כי פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי בטל. ממילא מתבטל פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול. הדיון בתביעת הגירושין של המשיב נגד העותרת יוחזר לבית-הדין הרבני האזורי (276ג-ו).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– חוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955, סעיף 8(ה).

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 8754/00 רון נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד נו(2) 625.

[2] בג”צ 3520/95 צוברה נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נ(5) 50.

[3] בג”צ 6334/96 אליהו נ’ בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ”ד נג(2) 153.

[4] בג”צ 7/83 ביארס נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד לח(1) 673.

[5] בג”צ 1750/91 מסלתי נ’ בית הדין הרבני האזורי פתח-תקווה, פ”ד מה(5) 360.

[6] ע”א 410/85 חמד נ’ חמד, פ”ד מ(1) 110.

 

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[7] יצחק זמיר “הרכב חסר בבתי דין מינהליים” משפטים 4 (1972-1973) 585.

[8] אליאב שוחטמן “דיון בהרכב חסר ופסיקה לקויה בשאלת טובת הילד בבית-הדין הרבני – עילה להתערבות בג”צ?” משפטים 15 (1985-1986) 287.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 06/02/2004. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט. התיק הוחזר לבית-הדין הרבני האזורי.

 

מנשה בר שלטון, ינון בר שלטון – בשם העותרת;

שמעון יעקבי – בשם המשיבים 2-1;

בצלאל הוכמן – בשם המשיב 3.

 

פסק-דין

 

הנשיא א’ ברק

 

העובדות וההליכים

1. העותרת והמשיב 3 (להלן – המשיב) נישאו בשנת 1984, ומנישואיהם נולדו שלוש בנות. יחסיהם של בני-הזוג עלו על שרטון, והעותרת הגישה (ביום 12/08/2001) תביעה בנושאי מזונות, רכוש ומשמורת לבית-משפט לענייני משפחה בכפר סבא. בסמוך לכך (ביום 23/08/2001) הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. הדיון הראשון בתביעת הגירושין התקיים בפני מותב תלתא בראשות הרב פופוביץ והדיינים אוחנונה ובוארון (ביום 28/11/2001) (להלן – הישיבה הראשונה). בישיבה זו שמע בית-הדין את טענות המשיב ואת חומר הראיות שהוא מתעתד להציג בפני בית-הדין, ובין היתר בחן תמונות שונות. כן שמע בית-הדין את טענות העותרת תוך שהוא מפנה לה שאלה בעניין התמונות. בית-הדין החליט, לאור דיון זה, לקבל חוות-דעת של יועצת שטיפלה בזוג ולקבוע מועד לדיון הוכחות. הישיבה הבאה התקיימה כעבור כשנה (ביום 27/011/2002), כאשר במקום הרב בוארון ישב בדין הרב רוזנטל, לצד הרבנים פופוביץ ואוחנונה (להלן – הישיבה השנייה), בלא שניתן לשינוי זה כל הסבר. בדיון זה נחקרה העותרת על-ידי בא-כוחו של המשיב, והעידו עדים מטעם המשיב, ובהם צלם התמונות וחוקר פרטי ששכר. לאחר הגשת סיכומי הצדדים נתן בית-הדין (ביום 05/05/2003) את פסק-דינו מפי הרכב הדיינים שישב בישיבה הראשונה. בית-הדין התבסס בהנמקתו על חומר הראיות והעדויות שהוצגו בשתי הישיבות וקבע כי העותרת חייבת לקבל גט, ואין היא זכאית לדמי כתובתה ולמזונותיה.

2. העותרת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-הדין הרבני הגדול. לצד הטענות נגד פסק-הדין גופו העלתה העותרת טענה כנגד החלפת הרכב הדיינים בישיבה השנייה ומתן פסק-הדין על-ידי ההרכב המקורי. המשיב גרס כי מאחר שהעותרת לא העלתה טענה זו כבר בישיבה השנייה, ואף לא בסיכומיה, יש בכך כדי לרפא את הפגם שנפל. בית-הדין הרבני הגדול (מפי כבוד הנשיא הרב עמאר והדיינים הרב דיכובסקי והרב בר שלום) דחה את הערעור ככל שהוא נגע לבטלות פסק-הדין בשל ההרכב המשתנה. בית-הדין הרבני הגדול התייחס להלכה שלפיה דיון בהרכב משתנה מביא לפסלות פסק-הדין (בג”צ 8754/00 רון נ’ בית-הדין הרבני הגדול (להלן – פרשת רון [1])) תוך שהוא מבקש לערוך איזון בין זכותם של צדדים להתדיין בפני אותו הרכב לבין הצורך למנוע עינוי דין ממתדיינים שנאלצים להמתין תקופות ארוכות עד אשר יתאפשר להרכב המקורי לדון בתיק. בית-הדין עמד בהחלטתו על מקרים שבהם אין אפשרות לקיים דיון בפני אותו הרכב, למשל עקב פרישה לגימלאות או פטירה של אחד הדיינים. על רקע זה נפסק כי יש להגביל את הילכת הבטלות למקרים שבהם היה ניתן לקיים דיון בהרכב המקורי, ועם זאת נערך דיון בפני הרכב שונה שדן בדברים מהותיים, כאשר לא ניתנה לכך הסכמת הצדדים. לאורה של עמדה זו קבע בית-הדין הרבני הגדול כי הילכת הבטלות לא חלה על המקרה דנן משני נימוקים: ראשית, היה די בשמיעת הטענות והראיות שהובאו בפני בית-הדין הרבני האזורי בישיבה הראשונה כדי לחייב את העותרת בגט. שנית, אי-העלאת טענה על-ידי העותרת כנגד שינוי ההרכב בעת הדיון בישיבה השנייה ובזמן הגשת הסיכומים מעידה על הסכמת הצדדים לדיון בהרכב משתנה. עם זאת הורה בית-הדין הרבני הגדול על החזרת התיק לבית-הדין הרבני האזורי לצורך מתן פתרון למזונות עבור העותרת עד למתן החלטה סופית בעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים (בבית-המשפט לענייני משפחה).

 

העתירה

3. העותרת הגישה עתירה לבית-משפט זה בבקשה לבטל את פסק-דינו של בית-הדין האזורי בפתח תקווה ואת פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול בשל חוסר סמכות פונקציונלית. טענתה היא כי פסק-הדין בטל מאחר שהמותב שנתן אותו שונה מן המותב שישב בישיבה השנייה. ביום 6.2/2004 ניתן צו-על-תנאי. כן ניתן צו-ביניים, האוסר על בית-הדין האזורי לדון בעניינם של בני-הזוג עד להחלטה סופית בעתירה.

 

המסגרת הנורמטיבית

4. סעיף 8(ה) סיפה לחוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955 קובע כי על בית-הדין הרבני לדון בשלושה. כפי שכבר פסק בית-משפט זה, הכלל הינו כי החובה המוטלת על בית-הדין הרבני לדון בשלושה חלה על כל שלבי הדיון, החל בתחילת שמיעת הטענות וכלה במתן פסק-הדין (ראו למשל: בג”צ 3520/95 צוברה נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים [2], בעמ’ 53; פרשת רון [1], בעמ’ 665-663; כן ראו תקנה ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – ה’תשנ”ג; לחריג לכלל ראו בג”צ 6334/96 אליהו נ’ בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב (להלן – פרשת אליהו [3]), בעמ’ 169). החלטה או פסק-דין שניתנו בעקבות הפרת כלל זה מהווים חריגה מסמכות פונקציונלית, ולכן בטלים (ראו: בג”צ 7/83 ביארס נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה (להלן – פרשת ביארס [4]), בעמ’ 688-687; בג”צ 1750/91 מסלתי נ’ בית הדין הרבני האזורי פתח-תקווה (להלן – פרשת מסלתי [5]), בעמ’ 362). כחלק מהחובה לדון בהרכב של שלושה לאורך כל שלבי הדיון מחויב אותו הרכב דיינים שנותן את פסק-הדין לשבת בכל הישיבות שמתקיימות בעניינה של עילת התביעה. כך, “… במקרה שהדיון בבית-הדין נמשך על פני ישיבות מספר, המשמעות של החובה לקיים את כל הישיבות בפני הרכב מלא אינה רק שכל ישיבה וישיבה צריכות להתקיים בפני שלושה דיינים, אלא שכל ישיבה וישיבה צריכות להתקיים בפני אותם שלושה דיינים” (פרשת אליהו [3], בעמ’ 168). קיום חלק מהדיונים שלא בפני ההרכב שהחל בשמיעת טענות הצדדים ונתן את פסק-הדין מהווה פגם היורד לשורש סמכותו הפונקציונלית של בית-הדין הרבני האזורי, ודינו בטלות מעיקרא, מאחר שזהו פסק-דין נטול סמכות (ראו: פרשת ביארס [4], בעמ’ 688; פרשת מסלתי [5], בעמ’ 363; פרשת אליהו [3], בעמ’ 168; פרשת רון [1], בעמ’ 664; השוו יצחק זמיר “הרכב חסר בבתי דין מינהליים” [7], בעמ’ 608, אך ראו אליאב שוחטמן “דיון בהרכב חסר ופסיקה לקויה בשאלת טובת הילד בבית-הדין הרבני – עילה להתערבות בג”צ?” [8], בעמ’ 302-294).

 

דיון

5. עיון בפרוטוקול של הישיבה הראשונה והשנייה מגלה כי הדיונים התמקדו כולם בעניין אחד – תביעת הגירושין של המשיב. בשתי הישיבות שמעו הדיינים את טענות הצדדים והתרשמו מחומר הראיות בעניין עילת הגירושין. בישיבה השנייה ישב הרב רוזנטל תחת הרב בוארון. משכך הם פני הדברים, הישיבה השנייה, שבה ישב בדין הרכב משתנה של דיינים, נגועה בפגם היורד לשורש סמכותו הפונקציונלית של בית-הדין וגורר את בטלותו של פסק-הדין (פרשת אליהו [3], בעמ’ 170; פרשת מסילתי [5], בעמ’ 362; השוו ע”א 410/85 חמד נ’ חמד [6], בעמ’ 112). עשיית צדק ואף מראית פני הצדק מחייבות כי ההרכב הראשון שהחל להידרש לתביעה ישמע את כל הטענות ואת פרשת ההוכחות עד תום. לפיכך יש לקבל את העתירה במובן זה שפסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (מיום 05/05/2003) בטל. ממילא מתבטל פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול (מיום 21/10/2003). הדיון בתביעת הגירושין של המשיב 3 כנגד העותרת יוחזר לבית-הדין הרבני האזורי בפתח תקווה.

6. הטרידה אותנו השאלה אם יש לפתוח בהליך חדש בפני דיינים שלא השתתפו בישיבה הראשונה ובישיבה השנייה, או שמא יש להחזיר הדיון להרכב המקורי שדן בו בישיבה הראשונה (תוך שישמע הראיות שהושמעו בישיבה השנייה), או להרכב שדן בו בישיבה השנייה (תוך שישמע הראיות שהושמעו בישיבה הראשונה). ההכרעה בשאלה זו אינה קלה. באיזון הכולל נראה לנו כי ראוי הוא להחזיר את העניין לשלב שקדם לפגם שנפל בדיוניו של בית-הדין האזורי. משמעות הדבר הינה החזרת העניין להרכב המקורי שדן בישיבה הראשונה, אשר ישמע את הראיות שהוגשו בפני ההרכב שדן בישיבה השנייה וכל ראיה נוספת שימצא לנכון. משוכנעים אנו כי הדיינים פופוביץ, אוחנונה ובוארון ישקלו עמדתם מחדש, בלב פתוח, כפי שעושה כל שופט או דיין שמקצועם בשפיטה.

7. אשר-על-כן אנו עושים את הצו-על-תנאי למוחלט במובן זה שפסקי-הדין של בתי-הדין הרבניים האזורי והגדול מתבטלים, והתיק יוחזר להרכב הדיינים פופוביץ, אוחנונה ובוארון, כאמור בפסק-דיננו.

 

השופט א’ מצא

 

אני מסכים.

 

השופט מ’ חשין

 

אני מסכים לחוות-דעתו של חברי הנשיא ברק ככל שעניינה בבטלות פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. בטלות פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי, למותר לומר, גוררת אחריה אל עמק-הבטלות את פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול. ואולם נתקשיתי לקבל את החלטתו של חברי להחזיר את הדיון להרכב המקורי שדן בענייניהם של בני-הזוג, הוא ההרכב שלסופו של דיון הכריע בדין. מאותו טעם עצמו לא הייתי מורה על החזרת הדיון להרכב השני אף-הוא.

אכן, בבטלנו החלטה של טריבונל פלוני, ובהוסיפנו כי נושא הסכסוך בין בעלי-הדין יחזור להמשך דיון לפני אותו טריבונל, מעשה-שיגרה הוא שאנו מורים על החזרת העניין לאותו הרכב שדן בסכסוך מלכתחילה, קרא לאותו הרכב שאנו מבטלים את החלטתו. כך הוא בבתי-משפט, כך הוא בבתי-דין למיניהם ולסוגיהם, כך הוא בגופים מעין-שיפוטיים. ואולם לא תמיד כך. יש שאנו מורים להחזיר דיון שלא לאותו הרכב שביטלנו את החלטתו מחשש שמא לא יזכו בעלי-הדין – או אחד מהם – לדין צדק. המקרה שלפנינו בא בגדר סוג עניינים אחרון. אין זה, חלילה, משום שחברי ההרכב הראשון אינם ראויים לשבת בדין. ראויים הם גם ראויים. השאלה אינה אלא אם בנסיבות העניין הספציפי שלפנינו יכולים הם הדיינים לשבת לדין ולשקול בלב פתוח ובנפש חפצה את עניינם של בעלי-הדין תוך שהם משוחררים מהכרעתם הקודמת. תשובתי לשאלה היא כתפילתו של המאמין: אל תביאנו לידי ניסיון.

חברי הנשיא לא פירט בחוות-דעתו טיבו של אותו “שרטון” שחיי הנישואים של בני-הזוג עלו עליו, ולא בכדי כך. גם אני לא אפרט. ארמוז אך באומרי כי הסכסוך בין בני-הזוג סכסוך עדין וטעון הוא, עדין וטעון הוא עד-למאוד, עדין וטעון הוא כדי-כך שאתקשה להאמין כי הדיינים לא ניגעו בו. ואם נותר ספק בלב מי, יעיין נא בפסק-הדין שיצא מלפני ההרכב הראשון וישאל עצמו ביושר אם מי שכתבו דברים שנכתבו באותו פסק-דין יכולים לשנות מדעתם. והנה עתה מוצע לנו להפקיד בידי אותו הרכב את ההכרעה בדין. על צדי שלי אומר שלו אני דיין תחת אותם דיינים, הייתי מתקשה במאוד – בנסיבות העניין – לחזור בי מהחלטתי הקודמת. כך הוא האדם. ודיין, כמוהו כשופט, הוא אדם. כפי שאמרתי לעיל, מאותם טעמים עצמם לא הייתי מורה על החזרת הדיון להרכב השני אף-הוא.

לו נשמעה דעתי כי-אז היינו מחזירים את הדיון לבית-הדין הרבני האזורי לדיון מבראשית, ובלבד שמותב בית-הדין לא יכלול דיין שישב בו עד-כה.

 

הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.

 

ניתן היום, ‏כג ניסן ה’תשס”ד (14/04/2004).