בג”צ 1036/91 דרבגדסריאן נ’ דרבגדסריאן (14/11/1994)
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
בג”צ 1036/91
בפני:
כבוד המשנה לנשיא א’ ברק
כבוד השופט ת’ אור
כבוד השופט א’ מצא
העותרת:
ולנטינה דרבגדסריאן
נגד
המשיבים:
1. אליאס דרבגדסריאן
2. בית הדין של העדה המזרחית (האורתודוכסית)
התנגדות לצו על-תנאי
תאריך הישיבה:
יג שבט ה’תשנ”ד (25/01/1994)
בשם העותרת:
עו”ד יוסף בן מנשה
בשם משיב מס’ 1:
עו”ד כמיל מוסא
חקיקה שאוזכרה:
דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947: סע’ 47, 54, 59, 64, 64(1)
פסק-דין
המשנה לנשיא א’ ברק:
1. העותרת היא אזרחית רומניה. היא בת העדה המזרחית (אורתודוכסית). היא נישאה (ביום 08/08/1977) ברומניה – בנישואין אזרחיים ודתיים – למשיב. המשיב הוא אזרח ישראלי. על השתייכותו הדתית נטושה מחלוקת בין הצדדים. המשיב טוען שאף הוא בן העדה המזרחית (האורתודוכסית), שכן אביו הוא בן העדה האורתודוכסית. העותרת טוענת שהמשיב הוא בן העדה הלטינית (קתולית), שכן הוטבל בכנסיה לטינית-קתולית. בני הזוג מתגוררים בישראל מאז נשואיהם. להם שלושה ילדים. סכסוך קשה פקד את בני הזוג. העותרת פנתה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בתביעת מזונות ומדור שקט (בדירת בני הזוג). המשיב מצדו פנה לאחר מכן לבית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית). תביעתו היא לגירושין מהעותרת. כן מבקש הוא צו האוסר על העותרת להיכנס לדירת בני הזוג בה היא מתגוררת. העתירה שלפנינו מכוונת כלפי בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית). טענתה של העותרת הינה כי בית הדין אינו מוסמך לדון בעניינים שנתבקש לדון בהם. טעמיה של העותרת הם שניים: ראשית, בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) מוסמך לדון רק כאשר שני בני הזוג הם בני העדה. מכיוון שלטענתה, המשיב אינו מן העדה המזרחית (אורתודוכסית) – בהיותו בן העדה הלטינית (קתולית) ובלא שהמיר כנדרש את עדתו זו – אין לבית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) סמכות לדון בעניין; שנית, בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) אינו מוסמך לדון בתביעת הגירושין של המשיב, שכן העותרת היא “נוכרית”. כמו כן אין בית הדין מוסמך לדון בתביעת המדור, שכן העותרת לא נתנה הסכמתה לכך. לדעת המשיב, מוסמך בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) לדון בעניינים נשוא העתירה, שכן שני בני הזוג הם בני העדה המזרחית (אורתודוכסית). אמת, העותרת היא נוכריה, אך המשיב אינו נוכרי. סמכותו של בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) לדון בתביעת הגירושין נשללת רק כאשר שני הצדדים הם נוכרים. סמכותו לדון בתביעת הגירושין עומדת לו במקרה – כמו זה שלפנינו – שבו רק אחד מבני הזוג הוא נוכרי ואילו האחר הוא אזרח ישראלי.
2. שניים הם קווי המחלוקת בין הצדדים: האחד, שיוכו של המשיב לעדה הלטינית (קתולית) (כטענת העותרת) או לעדה המזרחית (אורתודוכסית) (כטענת המשיב); השני, סמכותו של בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) לדון בתביעת גירושין, בין בני העדה, מקום שאחד מהם הוא נוכרי. נראה לנו, כי לצורכי העתירה שלפנינו ניתן להסתפק בהכרעתה של המחלוקת השנייה. הכרעה זו, כפי שנראה, מייתרת את הצורך להכריע במחלוקת הראשונה. אנו יוצאים אפוא, מתוך הנחה שהדין עם המשיב, כי אף הוא בן העדה המזרחית (אורתודוכסית). האם על יסוד הנחה זו מוסמך בית הדין של העדה לדון בתביעת הגירושין שהגיש נגד העותרת, שהיא נוכריה? ודוק: איננו קובעים כי המשיב הוא אכן ב העדה המזרחית (אורתודוכסית). עניין זה משאירים אנו בצריך עיון. מכריעים אנו את הדין על בסיס קו המחלוקת השני שבין הצדדים, ובמסגרתו של זה, מניחים אנו, בלא שנכריע בדבר ובלא שנביע כל עמדה בעניין זה, כי המשיב הוא בן העדה המזרחית (אורתודוכסית).
3. המוסמך בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) לדון בתביעת גירושין בין בני העדה, שעה שאחד מבני הזוג הוא נוכרי? תשובה לשאלה זו מצויה בהוראת סימן 54 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947, הקובע:
“The courts of the several Christian communities shall have Exclusive jurisdiction in matters of
(1) Marriage and divorce, alimony of members of their community other than foreigners as defined in article 59 .”
“foreigner” (נוכרי) פירושו – כך קובע סעיף 59 לדבר המלך – כל אדם שאינו אזרח ישראלי. אין ספק, אפוא, כי מקום ששני הצדדים הם נוכרים, אין לבית דין של עדה נוצרית סמכות שיפוט בענייני הנישואין, הגירושין והמזונות שלהם. אך מה הדין אם רק אחד מהצדדים הוא נוכרי? התשובה הינה, כי די בכך שאחד הצדדים הוא נוכרי, כדי שסמכות השיפוט של בית דין של עדה נוצרית ישלל. אכן, הדעה המקובלת בספרות ובפסיקה, הינה כי הדיבור “foreigner” (“נוכרי”) לעניין שלילת הסמכות השיפוטית של בתי דין של העדות הנוצריות (לפי סימן 54 לדבר המלך) ולעניין הענקת סמכות השיפוט לבית-המשפט האזרחי (על-פי סימן 64 לדבר המלך), מכוון למצב דברים שבו אחד (או יותר) מהצדדים הוא נוכרי. הפסיקה בעניין זה עוסקת בסימן 64 לדבר המלך במועצה, הקובע כי ענייני המעמד האישי הנוגעים “לנוכרים” יהיו בסמכות השיפוט של בתי-המשפט האזרחיים. בעניין זה כותב פרופ’ זילברג:
“באחד מפסקי הדין שניתנו על-ידי בית המשפט העליון המנדטורי, הובעה על ידי השופט דה-קומרמונד הדעה המתמיהה, כי הסמכות שהוענקה לבתי המשפט המחוזיים על פי סימן 64(1) נתונה להם רק כאשר שני הצדדים הם נתינים זרים, ולא כאשר אחד מהם בלבד הוא נתין זר. דעה זו עוררה כבר אז מהון רב בחוגי המשפטנים, – כי לאן, למשל, תפנה יהודייה ארצישראלית הבאה לתבוע מזונות מבעלה, היהודי האמריקאי? לבית הדין הרבני – לא, מפני שהוא נתין זר, ולבית המשפט המחוזי – לא, מפני שהיא איננה נתינה זרה, ומה תהא תקנתה של עלובה זו?” (משה זילברג, המעמד האישי בישראל (תשי”ח) 90).
“הלכת-היחיד התמוהה ההיא” (שם, שם) בוטלה על-ידי בית-המשפט העליון. בע”א 199/51 איצקוביץ נ’ איצקוביץ, פ”ד ה 1667, 1668, פסק בית-המשפט העליון לאמור:
“אנו סבורים כי הלכה זו בטעות יסודה. איננו רואים כל סתירה בין סימן 64 וסימן 47. סימן 47 מכיל הוראה בדבר סמכותם של בתי המשפט האזרחיים בענייני המעמד האישי, בלי להצביע על בית משפט אזרחי מסויים. בא הסימן 64 ומפרש, שבענייני המעמד האישי, הנוגעים לזרים – בית המשפט האזרחי יהיה בית המשפט המחוזי. זאת ועוד: אנו סבורים כי השימוש במלה “זרים” בלשון רבים היה מכוון לסוג של אנשים ואין בו משום ראיה כי הכוונה היא למשפט שבו כל הצדדים הם נתינים זרים.”
בעקבות הלכה זו נפסק לא פעם, כי ענייני המעמד האישי של זוג, שאחד מהם בלבד הוא נוכרי, יהיו בסמכות השיפוט של בית-המשפט האזרחי (השווה ב”ש 39/57 הגב’ ס’ נ’ מר ס’, פ”ד יא 921; ראה גם מנשה שאווה “סמכותם של בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין הדתיים למתן ‘פסק הפקעת נישואין’ לגבי אזרחים ישראליים ‘נוכרים’ ו- ‘נתינים זרים'” הפרקליט כג (1967) 247, 250. עמד על כך מ”מ הנשיא, השופט זילברג, בציינו:
“הביטוי ‘נוגעים לנתינים זרים’ … כולל גם נישואין בהם רק בן זוג אחד הוא נתין זר” (ע”א 29/66 יניא נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד כ(2) 147, 149).
אף שפסיקה זו עוסקת בעיקר בסימן 64 לדבר המלך במועצה, הרי יש לה השלכה גם על פירושו של סימן 54 לדבר המלך במועצה, שכן אין כל סיבה לתת לאותו מונח ולאותו רעיון המונח מאחוריו, משמעות שונה בהקשרה של אותה מטריה משפטית. בכך מושגת הרמוניה מלאה של ההסדר המשפטי, כדלקמן:
(א) סמכות השיפוט על ענייני הנישואין והגירושין של גבר ואשה, המשתייכים לאותה עדה דתית נוצרית מוכרת, שאינם נוכרים, נתונה לבית הדין של העדה הנוצרית אליה הם משתייכים (על-פי סימן 54 לדבר המלך במועצתו). בית הדין של העדה מוסמך ליתן להם פסק-דין התרת או הפקעת נישואין.
(ב) סמכות השיפוט על עניין הנישואין והגירושין של גבר ואשה, המשתייכים לאותה עדה דתית נוצרית מוכרת, שאחד מהם נוכרי (או ששניהם נוכריים), נתונה לבית-המשפט האזרחי (על-פי סימן 64 לדבר המלך במועצתו). בית-המשפט האזרחי אינו מוסמך ליתן להם פסק-דין התרת או הפקעת נישואין (סימן 64(1) סיפא לדבר המלך).
(ג) כאשר הגבר והאשה משתייכים לעדות נוצריות שונות, תהא סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין נתונה לאותו בית-משפט או בית דין אשר נשיא בית-המשפט העליון יקבע, וזאת על-פי הסמכות הנתונה לו בחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשכ”ט-1969. לעניין זה אין נפקא מינה אם שני בני הזוג הם אזרחי ישראל או אחד מבני הזוג או שניהם הם נוכרים. בית-המשפט או בית הדין ששיפוטו נקבע על-ידי נשיא בית-המשפט העליון יהא מוסמך ליתן להם פסק-דין של התרת או הפקעת נישואין (סעיף 4(ב) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשכ”ט-1969).
4. בעתירה שלפנינו, אחד מבני הזוג (העותרת) היא נוכריה. על כן, אפילו שני בני הזוג הם בני אותה עדה נוצרית מוכרת, אין סמכות שיפוט לבית דין של העדה הנוצרית המוכרת בענייני נישואין, גירושין ומזונות של בני זוג אלה. די בפרופוזיציה זו כדי להביא לקבלת העתירה. כמובן, המשך ההתדיינות בין הצדדים בעניין הגירושין מותנה בהכרעה בשאלה אם הם בני אותה עדה נוצרית מוכרת (כלומר, במקרה שלפנינו, אם שניהם בני העדה המזרחית (אורתודוכסית) אם לאו. אם הם בני אותה עדה דתית, סמכות השיפוט בענייני הנישואין, הגירושין והמזונות שלהם היא בידי בית-המשפט האזרחי.
בית-משפט זה אינו מוסמך ליתן להם פסק-דין להתרת או הפקעת נישואין. אם הם בני עדות דתיות שונות, סמכות השיפוט תיקבע על-ידי נשיא בית-המשפט העליון. בית-המשפט או בית הדין שיוסמך על-ידי הנשיא, יוכל להתיר או להפקיע את נישואיהם. כאמור, בעניין ההשתייכות העדתית של המשיב, איננו מביעים כל עמדה. נציין אך, אגב אורחא, כי מצב דברים זה אינו משביע רצון. מדוע לא יוכל בית-המשפט האזרחי (המתחשב בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי) להעניק פסק התרת נישואין או פקיעתם לבני זוג, בני אותה עדה דתית, שאחד מהם או שניהם נוכריים? דומה שיש מקום לשקול תיקון, בדומה לתיקון שנעשה בחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשכ”ט-1969, לפיו יוכל בית-המשפט האזרחי ליתן פסק התרת או הפקעת נישואין.
6. לא נותר לנו אלא להשיב לשאלה, אם בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) מוסמך לדון בתביעת המדור שהוגשה לה. התשובה היא בשלילה, אם בשל נוכריותה של העותרת ואם בשל חוסר הסכמתה.
התוצאה היא כי אנו עושים הצו על-תנאי למוחלט, במובן זה שהמשיב מס’ 2 (בית הדין של העדה המזרחית (אורתודוכסית) אינו מוסמך לדון בתביעת הגירושין והמדור שהגיש בפניו המשיב מס’ 1 נגד העותרת. המשיב מס’ 1 יישא בהוצאות העותרת בסכום של 10,000 ש”ח.
המשנה לנשיא השופט ת’ אור:
אני מסכים.
השופט א’ מצא:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא א’ ברק.
ניתן היום, יא כסלו ה’תשנ”ה (14/11/1994).