בג”צ 1029/06 ד”ר נודלמן (14/05/2008): בית משפט עליון דחה עתירה נגד משרד הפנים ליתן מעמד עולה והחלטת שר המשפטים שלא ליזום הליך הסגרה

בג”צ 1029/06 ד”ר נודלמן נ’ שר הפנים (14/05/2008)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 1029/06

בג”צ 8386/06

 

בפני:

כבוד השופט א’-א’ לוי

כבוד השופטת מ’ נאור

כבוד השופטת א’ חיות

 

העותר בבג”צ 1029/06:

ד”ר יולי נודלמן

העותר בבג”צ 8386/06:

אליעזר שמעוני

נ ג ד

המשיבים:

1. שר הפנים של מדינת ישראל

2. היועץ המשפטי לממשלה

3. ליאוניד נבזלין

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

תאריכי הישיבות:

ז סיוון ה’תשס”ז (24/05/2007)

ג אדר-ב ה’תשס”ח (10/03/2008)

 

בשם העותר בבג”צ 1029/06:

בעצמו

בשם העותר בבג”צ 8386/06:

עו”ד ג’ רווה

בשם המשיבים 1 ו-2:

עו”ד י’ גנסין; עו”ד א’ רביד; עו”ד א’ בלום; עו”ד ג’ קרמנייב

בשם המשיב 3:

עו”ד דוד ליבאי ; עו”ד דפנה ליבאי; עו”ד ד’ וייס

 

פסק-דין

השופט א’ א’ לוי:

1. הרקע להגשתן של שתי העתירות שבפנינו הוא בקשת הסגרה שהוגשה בשנת 2005 למדינת ישראל, ובה עתרה ממשלת רוסיה – מכח אמנת הסגרה שנכרתה עימה – להסגיר לידיה את ליאוניד נבזלין, הוא משיב 3 בעתירות (להלן: “נבזלין“), נוכח חשד למעורבותו בביצוע עבירות פליליות חמורות. זמן מה לאחר הגשת העתירות, בתאריך ד אלול ה’תשס”ו (28/08/2006), הודיעה מדינת ישראל כי לא תוכל להיעתר לבקשה זו, מהטעם שתשתית הראיות שהוצגה בה אינה מספיקה לשם הכרזה על נבזלין כבר הסגרה, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 9 לחוק ההסגרה, ה’תשי”ד-1954. ממסקנה זו לא שינתה המדינה גם לאחר שממשלת רוסיה העבירה לידיה חומר ראיות נוסף, ובהודעה מיום יא חשוון ה’תשס”ח (23/10/2007) שבה על עמדתה כי אין די בראיות שהוצגו כדי להורות על הסגרתו של נבזלין.

בהיותו ברוסיה, כיהן נבזלין בשורה של תפקידים בכירים, בין היתר, בחברה הנפט יוקוס (Yukos). על-פי הנטען בבקשת ההסגרה, במהלך תפקיד זה ביצע נבזלין את העבירות שבביצוען הוא נחשד – רצח וניסיון רצח. בקשת הסגרה נוספת שהוגשה בעניינו של נבזלין, אך אינה עומדת במרכזן של העתירות, עסקה בשורת עבירות כלכליות שאף הן, כך על-פי החשד, בוצעו על-ידו כאשר כיהן בתפקידו בחברת יוקוס. בשנת 2003 עלה נבזלין לישראל וקבע את מקום מושבו בה. זמן קצר לאחר מכן הוא אף זכה לאזרחות ישראלית מכח חוק השבות, ה’תש”י-1950.

 

העתירות והתשובות להן

2. שני העותרים הציגו עצמם כעותרים ציבוריים שראו עצמם נפגעים כתוצאה מהתנהלותה של המדינה בעניינו של נבזלין. העותר בבג”צ 1029/06 הגדיר עצמו כ”סופר ועיתונאי, שחרט [כך במקור] על מצפונו את הלחימה נגד השחיתות והפגיעה בשלטון החוק”. בעתירתו מבקש הוא להורות לשר הפנים – משיב 1 – לשלול את תעודת העולה והאזרחות שהוענקו לנבזלין, וכן להורות ליועץ המשפטי לממשלה – משיב 2 – לפתוח בהליכים להסגרתו לרוסיה. סעדים דומים, אך לא זהים, מבקש העותר בבג”צ 8386/06: הוא מבקש להורות לשר הפנים לבחון את נסיבות קבלת תעודת האזרחות על-ידי נבזלין ולשקול את ביטולה, וכן להורות ליועץ המשפטי לממשלה להעביר לשר הפנים את בקשת ההסגרה שהוגשה והחומר שנאסף, נוכח היותו רלוונטי לשם הפעלת סמכותו של השר לעניין שלילת אזרחותו של נבזלין. הסעד הנוסף שהתבקש במסגרת עתירה זו – להורות ליועץ המשפטי לממשלה לקבל החלטה בבקשת ההסגרה – התייתר בינתיים, נוכח הודעת המדינה כי החליטה להשיב בסירוב לבקשתה של ממשלת רוסיה.

שני העותרים עוררו את החשש כי בעת שמילא את המסמכים הנדרשים לשם קבלת תעודת עולה, מסר נבזלין מידע כוזב בדבר מעורבותו בביצוע עבירות פליליות ובדבר החקירות המתנהלות נגדו ברוסיה. העותר בבג”צ 1029/06 הוסיף וטען, כי הגעתו של נבזלין לישראל נעשתה לאחר שכבר נחקר על מעורבותו בביצוע העבירות, ובחודש יולי 2003 אף זומן לחקירה נוספת, חקירה אליה לא הגיע. מאלה הסיק העותר כי נבזלין ידע כי מתנהלת נגדו חקירה ברוסיה, ועל רקע זה עלה לישראל, הצהיר כי לא חטא בפלילים, וכי אינו מבוקש על-ידי שום מדינה, ובדרך זו זכה באזרחות ישראלית. נטען, כי בנסיבות אלה – אף אם מדובר בחשדות אשר לכלל הרשעה לא הבשילו – ראוי היה לבחון אם יש מקום להורות על שלילת האזרחות, מכח הסמכות הקבועה בסעיף 11(ג) לחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952.

באשר לבקשת ההסגרה. העותר בבג”צ 1029/06 סבור כי בקשה זו ראוי היה שתתקבל נוכח החשדות החמורים המועלים במסגרתה, חשדות ההופכים את שהותו של נבזלין בישראל למסוכנת. עוד נטען, כי הסגרתו של נבזלין לרוסיה נדרשת גם נוכח התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל, ונוכח הרצון שלא להפוך את ישראל מקלט לעבריינים. העותר הדגיש עוד, כי עצמתן של הראיות הנדרשות לשם הסגרה אינן כזו הנדרשת לשם הרשעה בפלילים, ולגישתו די בכך שהראיות המוצגות אינן חסרות ערך על פניהן, כדי להכריז על אדם כבר הסגרה.

3. המשיבים מבקשים לדחות את העתירות. משיבים 1-2 סבורים כי העותרים – אזרחים פרטיים לכל דבר – לא הבהירו את טיב הפגיעות שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות המשיבים, ועל כן גם לא הצליחו לבסס את מעמדם לעתור לסעד. באשר לשלילת האזרחות מציינים המשיבים, כי מדובר בצעד דרסטי שפגיעתו קשה, דבר המחייב לנהוג זהירות רבה בהפעלת הסמכות. נטען, כי מתשתית הראיות שהונחה בפניהם עלה כי הצהרותיו של נבזלין, עת הגיש את בקשתו לתעודת עולה, לא כללו פרטים כוזבים, ומשכך לא נמצאה עילה לשלילת האזרחות. בהקשר זה נטען, כי היה זה מספר חודשים לאחר שנבזלין עלה ארצה ומסר את הצהרותיו, שהוא הוכרז כמבוקש על-ידי רוסיה. זמן מה לפני שעלה, נבזלין אמנם נקרא לחקירה כעד, אולם בחקירה זו כלל לא הופנו נגדו חשדות, לא כל שכן בעבירות של רצח, ועובדה היא כי בסופה הוא שוחרר לביתו ללא כל מגבלות. באשר לסוגיית ההסגרה, עמדת המשיבים היא כי בהחלטתם לא נפלו פגמים, שכן בקשת ההסגרה נבחנה בקפידה, והמסקנה שהתקבלה היא כי הראיות שהוצגו במסגרתה הן עדויות שמיעה שאינן קבילות על-פי הדין בישראל, וממילא לא ניתן להורות על הסגרתו של אדם בעטיין. המשיבים הוסיפו וציינו, כי בקשת ההסגרה הנוספת שהוגשה בעניינו של נבזלין – זו העוסקת בחשד לביצוע עבירות כלכליות – נבחנת בימים אלה ממש, ולאחר שיושלם הטיפול בה תינתן גם בעניינה החלטה.

4. לטענות אלו של המשיבים מצטרף נבזלין עצמו, והוא מוסיף את אלה: ההאשמות נגדו הן תוצר של רדיפה פוליטית מצד השלטון ברוסיה, המבקש לחסל את מתנגדיו ולהשתלט על הונם; רדיפה דומה מתנהלת כלפי בכירים נוספים בחברת יוקוס – בין אם אלה נמצאים ברוסיה ובין אם מחוץ לה – והמשותף לרבים מהם הוא היותם יהודים בעלי ממון והשפעה שהתנגדו למדיניות הממשל הרוסי. כן נטען, כי מי שהמאמצים להעמידו לדין ברוסיה צלחו – זכה למשפט ראווה שתוצאתו ידועה מראש, ושבמהלכו נרמסו זכויותיו. ראייה לכך היא ששורה של מדינות וארגוני זכויות-אדם כבר הצהירו בריש גלי על כך שמתנהלת רדיפה פוליטית אחר אנשי יוקוס. מסיבה זו סרבו בתי-המשפט בבריטניה, בסדרת החלטות, להסגיר לרוסיה את בכירי יוקוס שהגיעו לשטחה. עוד נטען, כי ההכרה הבינלאומית ברדיפה הפוליטית אחרי בכירי יוקוס הגיעה לשיאה ביולי 2005, כאשר נבזלין הוזמן לנאום בפני ועדה של הקונגרס האמריקני בוושינגטון על מצב הדמוקרטיה ברוסיה. במהלך ביקור זה התברר כי רוסיה ביקשה אף מארצות-הברית להסגיר את נבזלין, אולם בקשות אלה נתקלו בסירוב. לחיזוק הטענה כי הוא נרדף על רקע פוליטי ציין נבזלין עוד, כי היה זה בינואר 2004, יממה אחת בלבד לאחר שפרסם את תמיכתו במועמדת האופוזיציה לשלטון, שרוסיה הכריזה עליו כמבוקש בשל ביצוע עבירות.

 

סוגיית ההסגרה

5. הסגרה היא פעולה המבטאת שיתוף פעולה בין מדינות בעניינים פליליים. עניינה הוא במסירתו של אדם הנמצא בשטחה הריבוני של מדינה אחת למדינה שנייה, כדי שהאחרונה תוכל להפעיל כלפיו סמכות ענישה בשל ביצוע עבירה פלילית (שניאור-זלמן פלר דיני הסגרה (1980) 17).

בישראל, התנאים והסייגים להסגרתו של אדם, והדרך בה מתנהלים ההליכים להכרזתו של אדם כבר הסגרה, קבועים בחוק ההסגרה. סדרי הדין בנוגע להליך ההסגרה נקבעו בתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), ה’תשל”א-1970. ההליכים להסגרתו של אדם נפתחים בהגשתה של בקשת הסגרה למדינה, והעברתה לשר המשפטים אשר הוסמך, בסעיף 3 לחוק ההסגרה, להורות על הגשתה של עתירה לבית-המשפט המחוזי, במטרה שזה האחרון יכריז כי הנאשם הינו בר הסגרה. סמכות זו המסורה לשר, כפי שעולה מלשון החוק (“בקשת הסגרה מטעם המדינה המבקשת תוגש לשר המשפטים, והוא רשאי להורות כי המבוקש יובא לפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע אם הוא בר-הסגרה”), היא סמכות מנהלית שבשיקול-דעת, ואין השר מחויב בהגשת עתירה לבית-המשפט (ע”פ 308/75 פסחוביץ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(2) (1977) 449, 452; ע”פ 74/85 גולדשטיין נ’ מדינת ישראל, בפסקה 16, פ”ד לט(3) (1985) 281, 285). בחינה שיפוטית של בקשת ההסגרה מתקיימת רק בשלב הבא, ובתנאי שהשר החליט להורות על הגשת עתירה לבית-המשפט. או אז, בוחן בית-המשפט את תשתית הראיות שהוצגה בפניו, ובמידה והוא משתכנע כי התנאים הקבועים בחוק נתמלאו – הוא מוסמך להכריז על הנאשם כבר הסגרה (סעיף 9 לחוק ההסגרה). אולם גם הכרזה זו אינה מביאה את הליכי ההסגרה לקיצם, ובשלב זה חוזר הכדור אל מגרשו של שר המשפטים, שהוסמך להורות על ביצוע ההסגרה ומסירתו של הנאשם לידי המדינה המבקשת (סעיף 18 לחוק ההסגרה). סמכות זו – אף היא סמכות שבשיקול דעת. שר המשפטים רשאי אפוא לקבוע “וזאת לרבות על-יסוד ‘שיקולים אקסטרה נורמטיביים, אשר הרשות השופטת אינה מוסמכת להתחשב בהם (דיני הסגרה, בעמ’ 445) – כי חרף כל האמור, אין לבצע את ההסגרה” (ע”פ 4596/05 רוזנשטיין נ’ מדינת ישראל, פ”ד ס(3) (2005) 353 (להלן: “פרשת רוזנשטיין“), בפסקה 16; לשאלת היקף שיקול הדעת המסור לשר לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה, ראו בג”צ 852/86 ח”כ אלוני נ’ שר המשפטים, פ”ד מא(2) (1987) 1).

6. במקרה שלפנינו מבקש העותר בבג”צ 1029/06 לתקוף את שיקול הדעת שהופעל בשלב מקדמי של ההליכים, היינו, את ההחלטה שלא לעתור לבית-המשפט להכריז על נבזלין כבר הסגרה. אומר כבר עתה, כי הפנייתן של העתירות רק נגד היועץ המשפטי לממשלה לוקה בפגם, נוכח העובדה כי הסמכות להורות על פתיחתם של הליכים להכרזתו של אדם כבר הסגרה מסורה בידי שר המשפטים. העובדה כי לצורך קבלת ההחלטה נעזר השר בחוות-דעת שנערכות על-ידי אנשי המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, אינה מוציאה סמכות זו מידיו, באשר הוא זה שהחוק הסמיכו להחליט אם להורות על הגשתה של עתירה לבית-המשפט (פלר, בספרו הנ”ל, 396).

על רקע הערה זו, נפנה לבחון את ההחלטה לדחות את בקשת ההסגרה של ממשלת רוסיה, ולא לבקש מבית-המשפט להכריז על נבזלין כבר הסגרה. אך ברור הוא שהעובדה כי סמכות זו של השר, הקבועה כאמור בסעיף 3 לחוק ההסגרה, הינה סמכות שבשיקול דעת, אינה מחסנת את החלטותיו מפני ביקורת שיפוטית. אדרבה, ככל החלטה מנהלית, גם על החלטותיו של שר המשפטים “חלים הכללים התקפים לגבי כל החלטה של רשות סטטוטורית אחרת. על ההחלטה להיות פרי שקילתם של כלל השיקולים הרלוונטיים. עליה להתקבל בתום לב. עליה להיות סבירה ומבוססת מבחינה ראייתית (בג”צ 852/86 אלוני נ’ שר המשפטים, פ”ד מא(2) 1, 50); עליה להתחשב בתכליתם של דיני ההסגרה (בג”צ 3261/93 מנינג נ’ שר המשפטים, פ”ד מז(3) (1993) 282, 285)” (פרשת רוזנשטיין, בפסקה 17; וראו גם בג”צ 7067/07 נתנאל נ’ שר המשפטים (30/08/2007), בפסקה 35.

7. כאמור, ההחלטה לדחות את בקשת ההסגרה של ממשלת רוסיה, התבססה על טעמים ראייתיים שעניינם אי קבילותן של הראיות שהוצגו בבקשה על-פי הדין הנוהג בישראל. סעיף 9 לחוק ההסגרה קובע, כי לשם הסגרתו של אדם על בית-המשפט להשתכנע כי הוצגו בפניו “ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל”, לשון הסעיף. שורה ארוכה של פסקי-דין עסקו בפרשנותה של הוראה זו. הפסיקה הדגישה, כי הליך ההסגרה נבדל מהליך העמדה לדין, ומשכך אין נדרשים לבחון בגדרו את משקלן של הראיות או את מהימנות גרסאותיהם של העדים, למעט מקרים קיצוניים בהם מתגלה כי הראיות חסרות ערך על פניהן. “הדיון בבקשת ההסגרה אינו הדיון במשפט לגופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם. מטרתו של הדיון אינה להכריע באשמתו או בחפותו של הנאשם, אלא אך לקבוע ‘אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום’ (ע”פ 308/75 פסחוביץ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא (1977) 449, 460)” (ע”פ 318/79 אנג’ל נ’ מדינת ישראל, פ”ד לד(3) (1980) 98 (להלן: “עניין אנג’ל“), 105; וראו גם ע”פ 6914/04 פיינברג נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נט(6) (2005) 49, 66; ע”פ 3439/04 בזק נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נט(4) (2004) 294, 299; ע”פ 7303/02 הקש נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נז(6) (2003) 481, 503). יחד עם זאת, הודגש גם כי תנאי להסגרתו של אדם, הוא הצגתן של ראיות קבילות על-פי הדין הנוהג בארץ, שכן בהיעדר ראיות מסוג זה ממילא אין הצדקה להעמדה לדין. אכן, “מה שנדרש הוא, כי על-פי דיני הראיות המקובלים בישראל (וכפוף להוראות מיוחדות הקבועות בחוק ההסגרה) יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות (להוציא עדות שמיעה …) אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם” (עניין אנג’ל, בעמ’ 105; וראו גם ע”פ 579/86 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פרידמן, פ”ד מ(4) (1986) 301, 306; פלר, בספרו הנ”ל, בעמ’ 354).

אציין, כי את התשובות שנשלחו לממשלת רוסיה – הדוחות את בקשת ההסגרה – הניחו בפנינו משיבים 1-2 במעטפות סגורות, וזאת נוכח העובדה כי בשלב מקדמי זה של ההליכים אין לצדדים שלישיים – אף לא לנבזלין עצמו – זכות עיון במסמכים שעניינם במגעים הדיפלומטיים המתנהלים בין המדינות. דבר זה בא לידי ביטוי גם במסגרת סעיף 8 לתקנות ההסגרה, הקובע כי הזכות לעיין במסמכים הנוגעים לבקשת ההסגרה, צומחת מרגע הגשתה של עתירה לבית-המשפט, ולא לפני כן. לאחר שעיינתי בתשובות אלה נחה דעתי כי הטעמים לדחיית הבקשה היו הטעמים הראייתיים עליהם הצהירה המדינה בתשובתה לעתירות, דהיינו, הראיות בהן עוסקת בקשת ההסגרה הן עדויות מפי השמועה, שלא ניתן להורות על בסיסן על הסגרתו של אדם. בקשת ההסגרה עסקה בחמישה אירועים במהלכם מספר אזרחים מצאו את מותם ואחרים נפצעו. על-פי החשד, שלח נבזלין שכירי חרב לבצע מעשים אלה, ברם, בחומר הראיות שהוצג בבקשת ההסגרה לא נמצאה ולו ראייה ישירה אחת הקושרת את נבזלין למעורבות באותם מעשים. בארבעה אירועים התמצו הראיות בהודאותיהם של שכירי החרב, שטענו בחקירתם כי שולחם טען באזניהם כי הוא עצמו נשלח על-ידי נבזלין. מבצעי העבירות מעולם לא נפגשו אפוא עם נבזלין, אלא רק שמעו מאדם שלישי כי הוא היה זה שעמד מאחורי ביצוע העבירות. והרי זוהי עדות מפי השמועה שאינה קבילה על-פי הדין הנוהג בישראל (ראו למשל את דנ”פ 4390/91 מדינת ישראל נ’ חג’-יחיא, פ”ד מז(3) (1993)661, 668; ע”פ 7450/02 עיד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(6) (2005)366, 375). וכאן המקום לציין כי אותו אדם שלישי, שגרסתו היתה עשויה לשפוך אור על הפרשה כולה, לא נקרא למסור עדות, הואיל ועל-פי הנטען בבקשת ההסגרה הוא נרצח בחודש נובמבר 2002. אירוע אחרון זה מיוחס אף הוא לנבזלין, הגם שבקשת ההסגרה אינה מפרטת ולו ראייה אחת הקושרת את נבזלין למעשה זה. הנחתם של מנסחי הבקשה היא כי לנבזלין היה עניין בחיסולו של אותו אדם, אולם ברי כי בהיעדרה של תשתית ראייתית, אין בהנחה זו, ככל שתישמע הגיונית, כדי לבסס את החשדות ברמה הנדרשת לשם הגשתו של כתב-אישום.

הנה כי כן, אין מדובר ב”ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו [את נבזלין] לדין על עבירה כזאת בישראל”, במובנו של סעיף 9 לחוק ההסגרה. אציין עוד, כי מעיון במסמכים שנשלחו לממשלת רוסיה, התרשמתי כי ההחלטה לדחות את בקשת ההסגרה התקבלה לאחר בדיקה מקיפה ויסודית של חומר הראיות, בדיקה שהעלתה, כאמור, כי אין עילה להורות על הסגרתו של נבזלין לרוסיה. בנסיבות אלה לא מצאתי פגם או פסול בהחלטה שלא להיעתר לבקשתה של רוסיה, ומשכך דין ראשה זה של העתירה בבג”צ 1029/06 – להידחות. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להכריע בטענותיו של נבזלין אודות רדיפה פוליטית שבה הוא נתון, מאחר ולא מטעם זה נדחתה בקשתה של רוסיה להסגירו לידיה.

 

שלילת אזרחות

8. סעיף 11(ג) לחוק האזרחות קובע, כי “שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים”. הפרטים הכוזבים אליהם מכוונים העותרים, הן הצהרותיו של נבזלין בטפסים שמילא כאשר ביקש לקבל תעודת עולה, היינו, כי לא חטא בביצוע עבירה פלילית וכי הוא אינו מבוקש על-ידי אף מדינה.

שלילתה של האזרחות ממי שזכאי לה על-פי דין כרוכה בה פגיעה קשה. אכן, אזרחות היא זכות יסוד (בג”צ 2757/96 אלראי נ’ שר הפנים, פ”ד נ(2) (1996) 18, 22; בג”צ 2934/07 ‘שורת הדין’ נ’ יו”ר הכנסת, פ”ד סב(3) (2007) 92). “הזכות לתעודת עולה ולאזרחות היא בעלת חשיבות רבה, ולכן אין לשלול אותה אלא בשל טעם בעל משקל רב” (בג”צ 1227/98 מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב(4) (1998) 690 (להלן: “עניין מלבסקי“), 704). “לעלייתו של אדם ארצה ולקבלת אזרחות בה יש חשיבות רבה. אזרחות מעניקה זכויות וחובות מן המעלה הראשונה, ולפיכך הענקת זכות זו או שלילתה צריכות להיעשות לאחר בירור עובדתי ושיקול-דעת ראויים” (בג”צ 2394/95 מוצ’ניק נ’ משרד הפנים, פ”ד מט(3) (1995) 274 (להלן: “עניין מוצ’ניק“), 280).

הפעלתה של הסמכות בדבר שלילת אזרחות, לפי סעיף 11 לחוק האזרחות, צריכה להתבסס אפוא על תשתית עובדתית איתנה, ממנה עולה כי האזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים (בג”צ 1712/00 אורבנוביץ’ נ’ שר הפנים, פ”ד נח(2) (2004) 951, 957). המדינה, בתשובתה, פירטה בפנינו את הנתונים שעל בסיסם הוחלט כי אין עילה לשלילת אזרחותו של נבזלין, ואלה עיקרם: בתאריך 4/06/2003, בטרם עלה לישראל, זומן נבזלין לחקירה בפרקליטות הרוסית. בחקירה זו תושאל נבזלין כעד בעניין כספיה של חברת יוקוס, ולא בקשר לחשדות למעורבות כלשהי במעשי רצח. בסופו של התשאול, שוחרר נבזלין ללא כל מגבלות. מספר חודשים לאחר מכן, הגיע נבזלין לישראל, ובשלהי ספטמבר 2003 הגיש בקשה לקבלת תעודת עולה, בקשה שבמסגרתה הצהיר את אותן הצהרות עליהן יצא קצפם של העותרים. בהמשך, בחודש נובמבר של אותה שנה, הוענקה לנבזלין אזרחות ישראלית. על-פי הנתונים שבידי המשיבים, היה זה רק בחודש ינואר 2004 – זמן מה לאחר שקיבל את אזרחותו – שנבזלין הוכרז על-ידי הפרקליטות הרוסית כדרוש לחקירה. בנסיבות אלה, לא סברו המשיבים כי בהצהרותיו של נבזלין נפל פגם, וממילא לא קמה עילה לשלילת האזרחות.

מסקנה זו מקבלת חיזוק נוכח האמור בתגובתו של נבזלין. זה האחרון צירף לתשובתו דברים שפורסמו על-ידי סוכנות הידיעות הרוסית

”Interfax Information Services”

בחודש אוקטובר 2003. בידיעה זו צוטטה דוברת הפרקליטות הרוסית כמי שאומרת כי נבזלין כלל אינו מבוקש לחקירה

(“At present, there is no criminal case against Neveslin”

(ידיעה שפורסמה בתאריך 18/10/2003 וצורפה כנספח ג’ לתגובת המשיב 3)). והרי באותו מועד נבזלין כבר שהה בישראל.

9. אולם בכך לא די, שכן במועד הגעתו ארצה הצהיר נבזלין עוד, כי הוא לא חטא בביצוע עבירה פלילית. בית-משפט זה כבר פסק כי הוכחתו של עבר פלילי, לעניין הסמכות לשלול את אזרחותו של מי שמסר מידע כוזב על עברו, אינה חייבת להתבסס על הרשעה בפלילים, ויכולה להיעשות גם על יסודן של ראיות מנהליות. מונח אחרון זה מתייחס לכל סוגי הראיות ולכל דרכי ההוכחה שרשות סבירה היתה רואה בהן כבעלות משקל והיתה נכונה להסתמך עליהן לצורך קבלת החלטותיה (בג”צ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 337, 357). השופט זמיר הטיב להסביר את הרציונל הניצב בבסיס הלכה זו:

“התכלית של החוק, בעניין זה, היא למנוע שישראל תיעשה ארץ מקלט לעבריינים, אפילו הם יהודים, שיבחרו בישראל כבסיס לפעילות עבריינית שיש בה כדי לסכן את שלום הציבור … מבחינה זאת אין הבדל בין עבריין שהורשע בפלילים לבין עבריין, שהפשיעה היא לחם חוקו, שטרם הורשע על-ידי בית-המשפט … אכן, ההבדל בין עבריין שהורשע לבין עבריין שלא הורשע אינו מהותי, בנוגע לזכות השבות, אלא לגבי דרך ההוכחה של העבר הפלילי, שלגבי עבריין שהורשע על-ידי בית-המשפט ההוכחה היא פשוטה וברורה, ואילו לגבי עבריין שלא הורשע, ההוכחה עלולה להיות קשה ומורכבת” (עניין מלבסקי, בעמ’ 714-715; וראו גם את עניין מוצ’ניק, בעמ’ 277; בג”צ 5067/02 גולייב נ’ משרד הפנים (08/09/2003), בפסקה 4).

טבע הדברים הוא, שלשם הוכחתו של עבר פלילי באמצעות ראיות מנהליות, לא תוכל הרשות להסתמך על כל בדל של ראייה, ולשם כך תידרשנה “ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות” (עניין מלבסקי, בעמ’ 716). “שלילת תעודת עולה ואזרחות שכבר הוענקו נעשית לאחר שהסתיים ההליך המינהלי, ולפיכך גורמת לפגיעה קשה ביותר באינטרס ההסתמכות והציפייה. לכן נדרשות לביסוסה ראיות מינהליות חזקות במיוחד” (בג”צ 394/99 מקסימוב נ’ משרד הפנים, פ”ד נח(1) (2003) 919, 930). הנה כי כן, נוכח מעמדה הרם של הזכות לאזרחות, לא יוכלו ראיות פחותות משקל לשמש מצע לשלילתה של זכות זו.

על רקע דברים אלה נשוב לענייננו. כאמור, בהגיעו ארצה הצהיר נבזלין כי לא ביצע עבירות פליליות ואילו המשיבים סברו כי לא הוכח שהצהרה זו כוזבת היא. הראיות הקושרות את נבזלין לביצוע עבירות פליליות פורטו בבקשתה של ממשלת רוסיה להסגירו לידיה. כזכור, בחינתו של חומר הראיות העלה כי מדובר בראיות מפי השמועה, שאינן מצדיקות ולו הגשתה של עתירה לבית-משפט להורות על הסגרתו של נבזלין. בנסיבות אלה, לא אוכל לומר כי החלטת המשיבים החלטה בלתי סבירה היא. יחד עם זאת המשיבים הדגישו בפנינו, והדברים מקובלים עלינו, שאין זה מן הנמנע כי בעתיד יישובו ויידרשו לסוגית קיומן של ראיות מנהליות אודות עברו הפלילי של נבזלין, בהתאם לשיקול דעתם ולנתונים שיימצאו בפניהם בהקשר זה (פסקה 17 לתגובה מיום 21/05/2007).

10. נותרה אפוא טענתו של העותר בבג”צ 8386/06, כי יש להורות על העברתה של בקשת ההסגרה לעיונו של משיב 1, שר הפנים. ברם, עיון בתגובת המשיבים מעלה כי כל הנתונים הרלוונטיים לבקשת ההסגרה הובאו ממילא לידיעתו של משיב זה, ונלקחו בחשבון לשם גיבוש העמדה שהוצגה בפנינו. בכך ניתן לסיים את הדיון בעתירות, אולם בטרם אעשה כן ראיתי לנכון לייחד מלים אחדות לסוגיית זכות העמידה של העותרים. שאלת מעמדו של בעל-דין לשטוח טענותיו בפני הערכאות זכתה להתייחסות בשורה ארוכה של פסקי-דין. כידוע, פסיקה זו הרחיבה בהדרגה את היקפה של הזכות, ובכך פתחה את דלתותיהן של הערכאות לרווחה בפני הניצבים על ספם (בג”צ 2148/94 גלברט נ’ יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירועי הטבח בחברון, פ”ד מח(3) (1994) 573, 595; עע”מ 8193/02 ראובן נ’ פז חברת נפט בע”מ, פ”ד נח(2) (2003) 153, 161; בג”צ 651/03 הוועדה לזכויות האזרח נ’ יושב ראש וועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ”ד נז(2) (2003) 62, 68). אם בעבר נדרשו בעלי הדין להצביע על אינטרס אישי או זכות שנפגעו כתוצאה מפעולה מנהלית, הרי שהיום סלולה הדרך לערכאות גם עבור עותרים ציבוריים, שאין להם נגיעה אישית לנושא ושעתירתם עוסקת בעניינים “בעלי אופי ציבורי הנוגעים לקידומו של שלטון החוק, לאכיפת עקרונות חוקתיים, ולתיקון פגמים מהותיים בפעולת המינהל הציבורי” (בג”צ 962/07 לירן נ’ היועץ המשפטי לממשלה (01/04/2007), בפסקה 14). אולם, מגמה זו אין משמעה פתיחת שעריו של בית-משפט זה בפני כל החפץ להיכנס בהם. הקו המפריד בין עותר ציבורי לבין עותר שאין לו זכות עמידה, נמתח בין מי שמצליח להצביע על פגיעה ציבורית או חוקתית אפשרית לבין עותר שאינו מצליח לעשות כן. ספק רב בעיני אם העותרים שבפנינו עמדו בנטל זה.

העתירה נדחית אפוא. העותרים ישא בהוצאותיו של משיב 3, בסך 15,000 ש”ח כל אחד.

 

השופטת מ’ נאור:

אני מסכימה למסקנותיו המפורטות של חברי השופט א’-א’ לוי לעניין דחיית העתירות. נוכח מסקנותיו המפורטות – שאלת זכות העמידה אינה מתעוררת.

 

השופטת א’ חיות:

אני מסכימה למסקנותיו של חברי השופט א’-א’ לוי לעניין דחיית העתירות, ולהערתה של חברתי השופטת מ’ נאור כי נוכח מסקנות אלה, שאלת זכות העמידה אינה מתעוררת.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’-א’ לוי.

 

ניתן היום, ט אייר ה’תשס”ח (14/05/2008).