בג”צ 100/85 גדעון בן-ישראל ואח’ נ’ מדינת ישראל (02/05/1985)

בג”צ 100/85 בן-ישראל נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(2) (1985) 45

 

בג”צ 100/85

בג”צ 136/85

בג”צ 137/85

1. גדעון בן-ישראל

2. גבריאל בן-ישראל

נגד

מדינת ישראל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[21/04/1985, 02/05/1985]

לפני השופטים ד’ לוין, א’ חלימה, א’ גולדברג

 

חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, ס”ח 354, סעיפים 13, 13(ב), 13(ג) ­חוק השבות, ה’תש”י-1950, ס”ח 159- חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט-1958, ס”ח 7.

 

העותרים, הנמנים עם עדת ‘הכושים העבריים’, הועמדו לדין בגין גרימת חבלה חמורה בנסיבות חמורות. לבקשת המשיבה נעצרו העותרים עד לתום ההליכים נגדם. עררם לבית המשפט העליון נתקבל, תוך הוראה ליתן ערבויות מתאימות לשחרור. בינתים – ולפני תום הדיון – הוציא שר הפנים צו-גירוש נגד העותרים, מכוח הורתה רשות מוסמכת במשטרת ישראל על מעצרם. העותרים זוכו במשפטם, אך חרף הזיכוי הם מוחזקים במעצר. מכאן העתירה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) סמכותו של שר הפנים על-פי סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, סמכות שברשות היא, ורחבה היא עד למאוד: לשר הפנים שיקול-דעת מוחלט, ואין הוא חייב אפילו לנמק את החלטתו, כנדרש, בדרך כלל, על-פי חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט-1958.

(2) חרף סמכות רחבה זו, עדיין מסורה לבג”צ האפשרות לבקר החלטות כאלה של שר הפנים.

(3) בג”צ לא ייתערב בהחלטותיו של שר הפנים בנושא זה, אלא אם כן יוכח, שפעל מתוך שחיתות, מתוך מירמה, מחוסר תום-לב וכיוצא באלה דברים, העשויים לפסול פעולה שלטונית.

ב. יש, כנראה, יסוד לטענה, כי מצויים בישראל גם אחרים מבני העדה, שסטטוס ישיבתם בישראל זהה לזה של העותרים ואין הם מגורשים, אך בכך אין לראו אפליה, המצדיקה התעלמות מהחוק ככל שמדובר בעותרים.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 482/71 קלרק נ’ שר הפנים, פ”ד כז(1) (1972) 113.

[2] בג”צ 629/82 מוסטפא נ’ המפקד הצבאי לאזור יהודה והשומרון, פ”ד לז(1) (1983) 158.

[3] בג”צ 209/73 עודה (לאפי) נ’ שר הפנים, פ”ד כח(1) (1973) 13.

 

עתירות למתן צו-על-תנאי. הדיון – כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירות נדחו.

 

י’ דוד – בשם העותרים,

מ’ מזוז, עוזר ראשי לפרקליט המדינה – בשם המשיבה.

 

פסק-דין

השופט ד’ לוין:

1. שני העותרים נמנים עם ציבור המכונה ‘הכושים העבריים’. הם הגיעו לישראל מארצות-הברית, ואין מחלוקת, שהם נמצאים בארץ בלי שיהיו בידם אשרה או רישיון להימצא בישראל דרך קבע או דרך ארעי.

2. מתברר, כי השניים נמצאים בישראל באופן האמור, שלא כדין, מאז שנת 1978, ולהם משפחות מרובות נפשות, הסמוכות על שולחנם והמתגוררות עמם בשראל בכל אותן השנים.

3. ביום 22/07/1984 היו העותרים מעורבים בקטטה, שבה נחבל אחד מעובדי מפעל כיתן בדימונה (להלן – המתלונן). הפגיעה היתה קשה וחמורה, ואותו מתלונן ניזקק לאישפוז. העותרים הואשמו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והועמדו לדין בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

4. משהוגש כנגדם כתב-אישום, ביקשה המדינה לצוות על מעצרם של השניים עד לגמר ההליכים כנגדם. אשר לאחד מהשניים נעתר השופט המלומד בדרגה הראשונה וציווה על המעצר ואשר לעותר האחר הבקשה נדחתה, וניתנה לאותו עותר האפשרות להשתחרר כנגד המצאת ערובה כספית בשיעור גבוה ובביטחונות כבדים. כנגד החלטות אלה הוגשו עררים לבית-משפט זה. עררים אלה נדונו לפני ונתקבלו. ציוויתי על שחרורם של העותרים כנגד המצאת ערובה בסכום ובתנאים מתונים יותר, אך הוספתי וקבעתי לאמור:

“השחרור ייעשה לאחר המצאת הערבויות הללו, אלא אם כן יתברר שכנגד העוררים קיים צו מעצר אשר ניתן על פי סמכות כדין”.

5. מתברר, ששר הפנים עשה שימוש סמכות המוקנית לו בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, וציווה לגרש את העותרים בשל הימצאותם בישראל בלי רישיון ישיבה. כפועל יוצא מצו זה הורתה סמכות מוסמכת במשטרת ישראל (לפי סעיף 13(ג) לחוק הנ”ל) על מעצרם של העותרים עד לגירושם מהארץ.

6. ביני לביני פנו העותרים באמצעות פרקליטם, עו”ד יצחק דוד, לשר הפנים וביקשו לבטל את צו הגירוש שיצא כנגדם. התשובה השתהתה, אולם בסופו של דבר, לאחר בחינת הענין מחדש, החליט שר הפנים לדחות את בקשתם ולקיים מחדש את צו הגירוש.

משפטם של העותרים נשמע לגופו, והם זוכו מהאשמה שיוחסה להם.

העותרים מוחזקים במעצר גם לאחר זיכוים בדין, שכן מעצרם דהיום אינו בשל ההליך הפלילי שננקט נגדם אלא בשל צו הגירוש שיצא נגדם.

7. בשלוש העתירות שלפנינו קבלו העותרים על כך שלא שוחררו ממעצרם חרף החלטתי דלעיל לשחררם בערובה; על כך ששר הפנים אינו משיב על פניתם לבטל את צו הגירוש ועל כך ששר הפנים מסרב לבטל את צו הגירוש.

ככל שמדובר בעתירות, המופנות כנגד המעצר וכנגד אי-ההיענות למכתבם המנומק של העותרים, הרי שעתירות אלה אינן רלוואנטיות עוד, שהרי ההליך הפלילי נגדם הסתיים, ולא מכוחו הם מוחזקים במעצר, ושר הפנים השיב בינתים למכתבם. לפיכך עתירות אלה דינן להידחות.

8. אשר לעתירה המרכזית, גם זו דינה להידחות.

בסמכות שר-הפנים על-פי סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל לצוות על גירושו של אדם שאיננו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, אם אותו אדם נמצא בישראל בלי רשיון ישיבה (עובדתית זה המצב באשר לשני העותרים). “מי שניתן עליו צו-גירוש, חייב לצאת מישראל ולא לשוב אליה כל עוד לא בוטל צו-הגירוש” (סעיף 13(ב) לחוק הנ”ל).

סמכותו זו של שר-הפנים סמכות שברשות היא ורחבה היא עד למאוד.

כבר נפסק לא אחת, כי לשר הפנים שיקול-דעת מוחלט בנדון, שהרי אין הוא חייב אפילו לנמק את החלטתו, כנדרש, בדרך כלל, על-פי חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט-1958. הלכה זו נקבעה בבג”צ 482/71 [1], בעמ’ 116-117, שגם בו עמד לדיון צו גירוש נגד אדם מבני עדת הכושים העבריים. הלכה זו אומצה שוב ושוב על-ידי בית-משפט זה, בין היתר בבג”צ 692/82 [2], בעמ’ 162-163, וכן בבג”צ 209/73 [3], בעמ’ 15, 17.

חרף סמכות רחבה זו עדיין מסורה לבית-משפט זה האפשרות לבקר החלטות כאלה של שר הפנים. לא נתערב בהחלטותיו של שר הפנים בנושא זה, אלא אם כן יוכח, שפעל מתוך שחיתות, מתוך מירמה, מחוסר תום-לב וכיוצא באלה דברים, העשוים לפסול פעולה שלטונית.

9. טוען פרקליטם של העותרים, כי אכן נגועה החלטת שר הפנים בחוסר תום-לב, שהרי עובדה היא, כי מצויים בישראל רבים מבני אותה עדה, שאינם מצוידים ברישיון ישיבה בישראל, ובכל זאת אין מגרשים אותם מישראל. אמור איפוא, שהעילה האמיתית לגירושם היא האישום הפלילי שיוחס להם. אולם, משזוכו בדין, עילה זו נמוגה ועמה נמוג הטעם לצו-הגירוש. העותרים יושבים בישראל תקופה כה ארוכה, עד כי אין זה צודק, שלאחר השלמה עם היותם בישראל במשך תקופה ארוכה, בה בנו את ביתם בארצנו, יגורשו לפתע ויופלו לרעה ביחס לבני עדתם האחרים, שנגדם אין נוקטים הליכי גירוש.

10. לא ראינו יסוד עובדתי לטענות אלה. אכן, הועמדו העותרים לדין וגם זוכו, אולם עוד בטרם נשמע משפטם יצא צו הגירוש נגדם, וצו זה התחייב, לאחר שנתבקשו להוכיח את חוקיות ישיבתם בישראל ולא יכלו לעשות כן.

אמנם כן יש, כנראה, יסוד לטענה, כי מצויים בישראל גם אחרים מבני העדה. שסטטוס ישיבתם בישראל זהה לזה של העותרים ואין הם מגורשים. אך בכך אין לראות אפליה, המצדיקה התעלמות מן החוק ככל שמדובר בעותרים. גם על כך אמר בית-משפט זה את דברו באסמכתאות שצוטטו לעיל.

11. אשר על-כן אנו דוחים את כל שלוש העתירות של העותרים, וככל שניתן היה להתייחס לדיון כאילו ניתן במהלכו צו-על-תנאי בכל 3 הענינים, הרי שצווים אלה בטלים. בנסיבות המקרה, בהתחשב במצבם של העותרים, לא יהיה צו להוצאות.

 

השופט א’ חלימה:

אני מסכים.

 

השופט א’ גולדברג:

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד’ לוין.

 

ניתן היום, יא אייר ה’תשמ”ה (02/05/1985).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *