בג”צ 7204/16 אמנון לורך נ’ משרד החינוך (03/01/2019)

בג”צ 7204/16 אמנון לורך נ’ משרד החינוך (03/01/2019) – DOCX / PDF

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 7204/16

 

לפני:

כבוד השופט נ’ הנדל

כבוד השופט ג’ קרא

כבוד השופט ד’ מינץ

 

העותר:

אמנון לורך

נ  ג  ד

המשיבים:

1. משרד החינוך

2. משרד הביטחון

3. המשרד לשוויון חברתי

4. צבא ההגנה לישראל

5. אגף כוח אדם בצה”ל

 

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

 

תאריך הישיבה:

ו’ בחשון התשע”ט (15.10.2018)

 

בשם העותר:

עו”ד גיא פורר; עו”ד דבי שליט; עו”ד אמנון לורך

 

בשם המשיבים:

עו”ד אבי מיליקובסקי

 

פסק-דין

השופט נ’ הנדל:

1. במוקד העתירה ניצבים המבחנים שאימץ משרד החינוך לחלוקת כספי תמיכות “בפעילות לא-פורמלית לחיזוק זהותם הדתית של תלמידי החינוך הדתי לקראת שירות צבאי לבנים ושירות לאומי לבנות”, לפי תקנה תקציבית 20-46-02-14 (י”פ התשע”ז 7632, 158; להלן, בהתאמה: מבחני התמיכה ו- התקנה). לטענת העותר, מבחנים אלה מייצגים תמורה ממשית ביחס למבחנים שנקבעו בשנת 2004 (י”פ התשס”ה 5349, 761) – אשר התייחסו, על פי לשונם, לפעילות הכנה לכלל תלמידי החינוך הדתי – ופוגעים בעקרון השוויון בשני מובנים. ראשית, הם מעניקים תמיכה אך ורק לפעילות המיועדת לתלמידי החינוך הממלכתי דתי – להבדיל מבני אוכלוסיות (דתיות) אחרות, הנתקלים באתגרי השתלבות מורכבים לא פחות, אך אינם זכאים לתמיכה דומה. זאת ועוד, התמיכה בפעילות ההכנה לשירות צבאי מוגבלת “לבנים” – ובכך מפלה לרעה את בנות החינוך הממלכתי-דתי הבוחרות לשרת בצבא ההגנה לישראל. העותר מוסיף כי הבחנות אלה לוקות גם בחוסר סבירות, משום שהן עומדות בניגוד בוטה למאמצי המדינה לעודד את הגיוס לצה”ל בקרב כל שכבות האוכלוסייה, לרבות בנות החינוך הממלכתי-דתי וקבוצות “מיוחדות” שונות. לדעת העותר, לא ניתן להיתלות ביחסה השלילי של הרבנות הראשית לגיוס נשים כדי להכשיר את הפליית התלמידות הדתיות שבחרו להתגייס.

העותר מציין כי בעקבות פניותיו פורסמה טיוטת מבחנים לתמיכה “בפעילות לא פורמלית למתן מידע הכוונה וליווי לתלמידות החינוך הדתי בנוגע לאפשרויות השירות הסדיר בצה”ל” (להלן: טיוטת המבחנים). לטעמו, טיוטה זו – שטרם הבשילה במועד הגשת העתירה – נגועה בפגמים שונים, אך עצם גיבושה מעיד על הכרה של משיב 1 (להלן: משרד החינוך) בפסול שבהסדר הקיים, ומחזק את הטענות כלפיו.

למען הסדר הטוב יצוין כי העתירה התייחסה לגרסה קודמת של מבחני התמיכה – אלא שההבדלים בין הגרסאות אינם רלוונטיים לענייננו.

2. בתגובתם המקדמית מסרו המשיבים כי משנתו החינוכית של החינוך הממלכתי דתי – אשר קיבל זה מכבר את סמכות הרבנות הראשית לישראל בענייני הלכה ודת – “אינה מתיישבת עם חינוכן של הבנות הדתיות לשירות צבאי”. לדעתם, עמדה זו באה בגדרי האוטונומיה החינוכית שהעניק חוק חינוך ממלכתי, התשי”ג-1953, לחינוך הממלכתי-דתי, על מנת לאפשר לציונות הדתית לעצב את מערכת החינוך שלה בצלמה וברוחה. זאת ועוד, היא עולה בקנה אחד עם הוראותיו הכלליות של חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ”ו-1986, בהן ניתן ביטוי לשונות הרלוונטית של האישה הדתייה בנוגע לשירות הצבאי – מטעמים הלכתיים וחברתיים גם יחד. ההבחנה שעורכים מבחני התמיכה מבוססת, אפוא, על הבדלים עניינים בין תלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי-דתי, ואין עילה להתערב בהם.

בשולי הדברים, ו“הרבה למעלה מן הצורך”, התייחסו המשיבים לטיוטת המבחנים, וטענו כי מדובר בניסיון של החינוך הממלכתי-דתי לתת מענה “למגוון הקהילות והבנות הדתיות המתחנכות במסגרותיו […] מבלי שהדבר יגרע ממדיניותו החינוכית הכוללת”. אמנם, מדובר בטיוטה שטרם הבשילה – ולכן אין להידרש לטענות העותר כלפיה – אך קידומה שומט גם הוא את הקרקע מתחת לראש זה של העתירה, ומלמד כי ניצניו של פתרון הולם לבנות החינוך הממלכתי-דתי המבקשות להתגייס כבר נראו בארץ.

אשר לתמיכה בבני אוכלוסיות אחרות – המשיבים מציינים כי ענייננו בפעילות הכנה המתמקדת בחיזוק הזהות הדתית של התלמידים לקראת חשיפתם לקשת הזהויות הישראלית הרחבה במהלך השירות הצבאי. מטבע הדברים, מדובר, אפוא, בתוכנית ייעודית לתלמידי החינוך הממלכתי-דתי – ומכל מקום, אין בעתירה תשתית המעידה על צורך בהרחבתה למגזרים נוספים. כך או כך, פעילויות הכנה כלליות לקראת השירות אכן מתקיימות (ולמצער, הוחלט על קיומן) גם בקרב קבוצות נוספות.

3. ביום 14.2.2018 הגישו המשיבים הודעת עדכון, בה מסרו כי טיוטת המבחנים הבשילה, וכי המבחנים החדשים לתמיכה “בפעילות לא פורמלית למתן מידע הכוונה וליווי לתלמידות החינוך הדתי בנוגע לאפשרויות השירות הסדיר בצה”ל” נכנסו לתוקף ביום 1.1.2018 (להלן: המבחנים החדשים). להשקפתם, עליה שבו בהודעה מיום 11.10.2018, דין העתירה היה להידחות עוד בטרם הותקנו מבחנים אלה, ועל אחת כמה וכמה לאחר התקנתם.

מנגד, העותר טוען שאין במבחנים החדשים כדי לשנות דבר ביחס לראשה הראשון של העתירה, העוסק בהפליית תלמידים שאינם משתייכים לחינוך הדתי-לאומי. יתר על כן, אין בהם, לדעתו, בשורה גם ביחס לראש השני, הואיל ומדובר במבחנים “חסרי משמעות מעשית”, המנוסחים באופן שלא יאפשר את מימושם. זאת, בין היתר, נוכח הקביעה, בסעיף 3 למבחנים, כי תמיכה תינתן רק לפעילות המיועדת לתלמידות “שבחרו, בשונה מהמקובל במוסדות החמ”ד, במסלול השירות הסדיר בצה”ל”. לדבריו, בשנות הלימודים הרלוונטיות חלק גדול מהתלמידות טרם גיבש את בחירתו – ובכל מקרה, אין לאלץ את התלמידות לחשוף בפני הצוות את בחירתן. העותר העלה טענות נוספות כלפי המבחנים, וציין כי לרכיבים רבים שלהם אין מקבילה במבחני התמיכה מושא העתירה – כך שההפליה המגדרית בעינה עומדת.

4. בעקבות הדיון בעתירה, נדרשו המשיבים להתייחס לאפשרות של הרחבת תחולת המבחנים החדשים, כך שיחולו גם על תלמידות “ששוקלות לבחור או שטרם החליטו” האם לבחור בשירות צבאי. ביום 20.10.2018 מסרו המשיבים כי בכוונתם לתקן לאלתר את סעיף 3 שהוזכר לעיל, כך שיובהר בו שהפעילות הנתמכת מיועדת “לתלמידות שבחרו, או תלמידות המתלבטות בקשר לכך, בשונה מהמקובל במוסדות החמ”ד, במסלול השירות הסדיר בצה”ל” (ההדגשה במקור).

העותר, מצדו, ברך על התיקון, אך סבר שאין בו די – שכן יתר הטענות שהעלה בתגובתו הקודמת כלפי המבחנים החדשים עומדות על כנן. לדעתו, מדובר במבחנים שהותקנו למראית עין בלבד, והוא מוצא חיזוק לכך בעובדה שלא פורסם קול קורא לקבלת תמיכה מכוחם לשנים 2018 ו-2019, אף שהמבחנים נכנסו לתוקף כבר בראשית שנת 2018. העותר מבקש, אפוא, כי יינתן צו על תנאי כמבוקש בעתירה, ולחלופין, כי המשיבים יידרשו “להתאים את כלל התקנות לרוח הערת בית המשפט שנתקבלה על ידם”. בנוסף, הוא מבקש לחייב את המשיבים בהוצאותיו, “בשים לב לכך שהמבחנים החדשים הותקנו, תוקנו […] רק בעקבות פעולות העותר בארבע השנים האחרונות והגשת העתירה על ידו”.

5. אפתח ואומר כי דין ראשה הראשון של העתירה להידחות בהעדר עילת התערבות. סעיף 3 למבחני התמיכה מבהיר כי –

“מטרת מבחנים אלה היא תמיכה בפעילות לחיזוק, עידוד והכנה של תלמידי החטיבות העליונות בבתי ספר דתיים, לשירות משמעותי בצה”ל לבנים […] ולשירות לאומי לבנות תוך הכנה למפגש עם סביבה שאינה שומרת על אורח חיים דתי. כל זאת, במגמה להכין את התלמידים לעימות צפוי לגבי זהותם, והתמודדות עם חיי צבא או שירות לאומי בחברה רב-גונית”.

סעיף 5(א) למבחני התמיכה מתנבא בסגנון דומה, ומסביר כי מטרתה של פעילות ההדרכה הקבוצתית היא –

“חינוך לאהבת התורה, העם והארץ, זאת לצורך הכוונה והכנה לשירות צבאי לבנים […] ובכללם מתן כלים להתמודדות עם חברה רב-גונית ועם האתגרים הצפויים לזהות הדתית במסגרות הצבא והשירות הלאומי”.

אין מדובר, אפוא, בפעילות הכנה “כללית” לשירות הצבאי, כי אם בפעילות ייעודית עבור תלמידי החינוך הדתי, העתידים להיחשף במהלך שירותם לאורחות חיים העשויות לערער את זהותם הדתית. אכן, טענת העותר כי גם חיילים המשתייכים לקבוצות (דתיות) אחרות עלולים להיתקל בחוויה תרבותית מטלטלת בעקבות הגיוס אינה משוללת היגיון תיאורטי. אולם, בהעדר תשתית קונקרטית המאפשרת לערוך השוואה בין האתגרים הניצבים בפני בני קבוצות אלה, ובין מסלולי התמיכה הפתוחים בפניהם, לא קמה עילת התערבות במישור זה. יודגש בהקשר זה, כי במהלך הדיון ניתנה לעותר הזדמנות להציג נתונים המצביעים על צורך בתוכנית דומה עבור בני קבוצות דתיות אחרות – אך כאלה לא הוצגו.

5. אשר להפליית תלמידות החינוך הממלכתי-דתי – מקובלת עלי עמדת המדינה כי עם התקנת המבחנים החדשים העתירה מיצתה את עצמה בהיבט זה, שכן שערי התמיכה בפעילות ההכנה לשירות הצבאי פתוחים כעת בפני כלל תלמידי החינוך הממלכתי-דתי, ללא הבדל מגדר.

כאמור, העותר מבקר את המבחנים החדשים, וטוען כי הם “חסרי משמעות מעשית ובלתי ישימים” – וכי הוראות ייחודיות שונות שנקבעו בהם מנציחות את ההפליה המגדרית. ברם, טענות אלה מוקדמות במובן זה שהן מתמקדות, רובן ככולן, בסוגיית יישומם של המבחנים – סוגיה שמטבע הדברים טרם הובהרה, ולא הוצגו נתונים כלשהם לגביה. כך, למשל, הטענה המרכזית כי הוראות המבחנים החדשים “מאפשרות” לרשויות להפסיק בכל עת את התמיכה בפעילות ההכנה, בתואנה כי היא מעודדת בנות להתגייס לשירות צבאי, אינה מצביעה על כשל אינהרנטי במבחנים – אלא על חשש מפני ניצולם לרעה. אף ההנחות לגבי מידת שיתוף הפעולה של הנהלות בתי הספר, או הרתיעה האפשרית של תלמידות עקב חובת ניהול יומן פעילות על ידי המדריכים, נושאות אופי עובדתי – ולא ניתן להידרש להן בשלב זה. הנה כי כן, ככל שהדברים אמורים בביקורת על המבחנים שיישומם עודנו בחיתוליו, העתירה מוקדמת, נטולת תשתית עובדתית רלוונטית, ואינה בשלה להכרעה (ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 354-355 ו- 410-411 (2017)).

ודוקו, על פניו ניתן להידרש כבר כעת לרכיבים מסוימים של הטענות כלפי המבחנים החדשים – וליתר דיוק, לטענה כי מבחנים אלה מכילים הוראות ותנאי סף שאינם מופיעים במבחני התמיכה. עם זאת, שעה שחיצי הביקורת מכוונים בעיקרם כלפי יישומם העתידי של המבחנים החדשים, ומאחר שלאופן היישום השפעה גם על הערכת הפגיעה האפשרית בשוויון, לא מתקיים בענייננו טעם מיוחד המצדיק פיצול של הדיון בסוגיה (ראו והשוו לאמור בחוות דעתי בבג”ץ 2311/11 סבח נ’ הכנסת, פסקאות 3, 7-8 (17.9.2014), ובבג”ץ 5744/16 בן מאיר נ’ הכנסת, פסקה 2 (27.5.2018)).

6. טרם סיום, ראוי להבהיר שלוש נקודות כדי שהתמונה הרלוונטית תוצג במלואה. הנקודה הראשונה – בניגוד לתיאור שהציג תחילה ב”כ המשיבים, אין זה מדויק לטעון כי הרבנים הראשיים לישראל הציגו חזית אחידה של התנגדות לשירות נשים בצה”ל. אכן, כנראה נכון הוא כי כל הרבנים התנגדו לכפיית שירות על בת דתייה, ואולם, היו ביניהם שלא שללו את עצם מסלול השירות הצבאי לבת החפצה בכך. כך, למשל, השיב הרב איסר יהודה אונטרמן, רבה הראשי האשכנזי השני של מדינת ישראל, כי –”אם בת דתית רוצה להתגייס לצבא וטוענת כי היא תקיפה בדעתה ובמזגה כי יכולה היא לעבוד במסגרת צבאית, ותשמור על תומתה וחרות מלאה בהתנהגותה והנהגותיה, ואינה חוששת משום לחץ המביא לידי ניסיונות – אין הרבנות מוחה בידיה” (ראו ספרו של הרב יחזקאל כהן גיוס בנות ושרות לאומי: עיון בהלכה ו-ט (מהדורה ב, התשמ”ב)

אף הרב שלמה גורן, הרב הראשי האשכנזי לישראל בין השנים 1972-1983, סבר כי בת דתית החשה כי הערכים שספגה חזקים דיים “יכולה להתגייס ולשרת בצה”ל” (שם, בעמוד כ”ח). עמדה דומה  – השוללת כפיית שירות, אך אינה פוסלת “התנדבות בנות דתיות ליחידות דתיות של הנח”ל” – מיוחסת גם לרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג (רבה הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל) ויצחק נסים (שכיהן כ”ראשון לציון” בין השנים 1955-1972) (שם, בעמוד י). הנה כי כן, העמדה ההלכתית בנוגע לשירות נשים בצה”ל מורכבת יותר – וכשם שיש רבנים שאסרו, יש שהתירו.

הנקודה השנייה היא כי אף המציאות מדברת. רוצה לומר, כי לא ניתן לעצום עיניים מול העלייה במספר הנשים הדתיות המשרתות בצה”ל – מגמה שהביאה גם רבנים ומנהיגים דתיים המסתייגים מגיוס נשים למסקנה כי מן הראוי לצייד את המתגייסות בכלים מתאימים להתמודדות עם חוויות ואתגרי השירות (ראו, למשל, ספרו היסודי והמקיף של הרב אלי רייף שלום בחילך: הלכות והליכות לחיילת הדתית (התשע”ז), והקדמת הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת ההסדר “ברכת משה” במעלה אדומים – בה הבהיר הרב כי למרות הבעייתיות הכרוכה בגיוס, “ברור שכיון שבנות דתיות רבות בוחרות במסגרת זו, והן רוצות לשרת בצבא מתוך הקפדה על אורח חיים דתי ושמירת ההלכה, חובתנו לספק להן הדרכה רוחנית והלכתית”).

הנקודה השלישית הדורשת מחשבה היא, כי בהינתן המציאות האמורה, רלוונטית לענייננו תלונתן של בנות צלפחד “למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן” (במדבר, כ”ז ד’). אם סבורה מערכת החינוך הממלכתית-דתית כי יש צורך להכין את הבן הדתי לאתגרי השירות, למה ייגרע חלקה של הבת הדתייה. לשון אחר, אם אכן מדובר בצרכי חינוך של שמעון, לקראת שירותו הצבאי, אלו גם צרכי החינוך של דינה אחותו – אם בחרה במסלול השירות הצבאי. כמובן, בית המשפט אינו נוקט עמדה בפולמוס ההלכתי, אך על הרשות המינהלית להיות מודעת לקולות הדתיים-הלכתיים השונים, הן לכתחילה והן בדיעבד. ברי, כי אף משרד החינוך מעוניין ללמוד על מנת ללמד. ולכן נכון היה לשקול את הדברים הלכה למעשה.

7. אשר על כן, העתירה נדחית – תוך שמירה על טענות הצדדים באשר למבחנים החדשים. בנסיבות העניין, ובהתחשב בתרומתם של העותר והעתירה לגיבוש מבחנים אלה, המשיבים יישאו בהוצאות העותר בהליך זה בסך 6,000 ₪.

 

השופט ג’ קרא:

אני מסכים כי דין העתירה להידחות כאמור.

 

השופט ד’ מינץ:

מצטרף אני לעמדת חברי השופט נ’ הנדל כי דין ראשה הראשון של העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות, וכי העתירה בחלקה הנותר הנוגע להפליית תלמידות החינוך הממלכתי-דתי מיצתה את עצמה, ואשר על כן דינה להידחות על ראשה קרבה וכרעיה. עם זאת ברצוני להעיר מספר מילים בקשר להערות חברי בשולי חוות דעתו.

1. חוק חינוך ממלכתי, התשי”ג-1953 מבטא בצורה ברורה את האוטונומיה הנתונה לזרם החינוך “הממלכתי דתי” להביא לידי ביטוי את השקפתו וערכיו במוסדות החינוך, כאשר “מוסדותיו הם דתיים לפי אורח חייהם, תכנית לימודיהם, מוריהם ומפקחיהם” והחינוך בהם יהא “לחיי תורה ומצוות על פי המסורת הדתית וברוח הציונות הדתית” (סעיף 1). ההדרכה והפיקוח הפדגוגי על מוסדות החינוך הממלכתי דתי (ועל מוסדות מוכרים שאינם רשמיים המפוקחים על ידי מינהל החינוך הדתי) בכל הנוגע לאופיים הדתי, יבוצעו באמצעות מנהל אגף החינוך הדתי (תקנה 2 לתקנות החינוך הממלכתי (סדרי פיקוח), התשי”ז-1956). השאלות מהם “חיי תורה ומצוות”, מהי אותה “מסורת דתית” ואילו מרוחות “הציונות הדתית” ינשבו בין כתלי מוסדות החינוך הממלכתי-דתי, נתונות אפוא לבירור והכרעה על ידי מינהל החינוך הדתי (להלן גם: המינהל), המופקד על המדיניות החינוכית באותם מוסדות. מדיניות זו משתקפת בין היתר, בחוברת המעודכנת משנת 2008 שנערכה על ידי המינהל שכותרתה “קווים מנחים למדיניות החינוך הממלכתי-דתי” (צורפה כנספח מש/1 לתגובת המשיבים). בחוברת זו מצוין בסעיף 1.4 שבה כי ‘החמ”ד יחנך את תלמידיו לחובת שירות פעיל בצה”ל ואת תלמידותיו לשירות לאומי התנדבותי בן שנתיים’. המדיניות כלל לא נתקפה במסגרת העתירה אלא רק מבחני התמיכה שהביאו לידי ביטוי מדיניות זו – כאשר מבחני התמיכה החדשים אף סטו ממנה במידה ניכרת. אך אף אם המדיניות המבוססת על עמדת הרבנות הראשית מימים ימימה (וראו: בג”ץ 2383/04 מילוא נ’ שר הביטחון, פסקה 13 (9.8.2004)) הייתה עומדת במוקד העתירה, היינו נדרשים לנקוט משנה זהירות אם חפצנו להבהיר כי אין היא משקפת תמורות הלכתיות שונות, קודמות או עדכניות כאחד.

2. כפי שהצביע חברי בשולי חוות דעתו, בית משפט זה אינו צריך לנקוט עמדה בפולמוס הלכתי כלשהו. כפי שנקבע זה מכבר, בית משפט זה לא יתערב בהכרעה הלכתית בין חלופות אפשריות שונות ויזהר מלהכניס ראשו במחלוקת פוסקים (בג”ץ 2957/06 חסן נ’ משרד הבינוי והשיכון האגף לפיתוח מבני דת (16.7.2006)), ואינו שם עצמו פוסק בענייני הלכה (בג”ץ 8872/06 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (20.12.2006); בג”ץ 7120/07 אסיף יניב גידולים בע”מ נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א’ חיות (23.10.2007)). האחריות על המדיניות החינוכית בחינוך הממלכתי-דתי מסורה למינהל החינוך הדתי, ובמסגרת זו, הוא זה אשר נדרש לקבוע את המענה החינוכי שיינתן, בין היתר לסוגיות הקשורות לעמדה ההלכתית בקשר לגיוס לצה”ל.

3. התורה, מטבעה, “שבעים פנים לה”. וכך אומרת הגמרא, סנהדרין, ל”ד ע”א:

“אמר אביי: דאמר קרא “אחת דבר א-להים שתים זו שמעתי, כי עוז לא-להים” (תהלים ס”ב, י”ב). מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (ניתן ללמוד כמה דינים מפסוק אחד – ד. מ.) ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות (אולם לעולם אין דין אחד נלמד מתוך כמה פסוקים). דבי רבי ישמעאל תנא: “וכפטיש יפצץ סלע” (ירמיה כ”ג, כ”ט – “הלוא כה דברי כאש נאם ה’ וכפטיש יפצץ סלע”). מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים”.

ריבוי הדעות בהלכה היא אפוא מנשמת אפה. אך לא תמיד היה כך. וכך מספרת הגמרא, סנהדרין, פ”ח ע”ב:

“אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה: אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל; הוצרך הדבר לשאול – שואלין מבית דין שבעירן; אם שמעו – אמרו להן, ואם לאו – באין לזה שסמוך לעירן; אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באין לזה שעל פתח הר הבית; אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באין לזה שעל פתח העזרה, ואומר “כך דרשתי וכך דרשו חבירי”, “כך למדתי וכך למדו חבירי”; אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל; נשאלה שאלה בפניהם: אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – עומדין למנין; רבו המטמאים – טמאו; רבו המטהרין – טהרו; משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.”

ריבוי הדעות בסוגיית גיוס בנות יוצאות החינוך הממלכתי דתי, כמו בסוגיות הלכתיות רבות אחרות, הוא אם כן פועל יוצא של אופייה זה של ההלכה. מטבע הדברים הוא משקף גם את קיומן של מגמות הלכתיות שונות בסוגיות של דת ומדינה, חינוך וחברה. ההלכה בעניינים אלה עשויה לבטא היבטים שונים של מדיניות, ולא מן הנמנע שבסוגיות כגון אלו, ההלכה תהיה מורכבת מרבדים שונים של הלכה ושל מעשה, ותנקוט עמדה מורכבת, היכולה להתבטא למשל בדרך של “הלכה ואין מורין כן” (וראו לדוגמא: שבת י”ב ע”ב; מנחות ל”ו ע”ב). כך גם התשובה ההלכתית שתינתן לשאלה של נערה ספציפית האם מותר לה להתגייס לצה”ל, עשויה להיות שונה מהתשובה שתינתן לשאלה של איש חינוך, כיצד לחנך את כלל הנערות שבאחריותו בקשר לשירות בצה”ל. שתיהן יחד עשויות להיות שונות מהשאלה ברמה המערכתית, מהי הגישה החינוכית של מינהל החינוך הדתי בסוגיה זו. זו אחת מהסוגיות העומדות לפתחו של המינהל, המופקד כאמור על התווית הדרך החינוכית במוסדותיו, וזאת בהתחשב בין היתר בעמדה ההלכתית והחברתית המורכבת.

4. ואשר להערות חברי בדבר השינויים בשיעור הבנות הדתיות המתגייסות – שינויים אלו, העשויים להצביע על תמורות עמוקות יותר בחברה, אינם שנויים במחלוקת. עם זאת, עלינו ליתן כבוד ואמון בתהליכים ההדרגתיים במסגרתם נבנים במשך השנים שינויים חברתיים, וחזקה על מערכת החינוך הדתי שתשכיל להתמודד עם שינויים אלו בעיניים פקוחות ובאחריות המתבקשת כלפי כל גווני האוכלוסייה שעל חינוכם היא מופקדת.

 

אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ’ הנדל.

 

ניתן היום, ‏כ”ו בטבת התשע”ט (‏3.1.2019).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *