אלישע שינבוים “סמכות בתי דין רבניים בענייני נישואין ‏וגירושין בראי הפסיקה” (1973)

אלישע שינבוים “סמכות בתי דין רבניים בענייני נישואין ‏וגירושין בראי הפסיקה” דיני ישראל 4 (1973) 143

 

“סמכות בתי דין רבניים בענייני נישואין ‏וגירושין בראי הפסיקה” אלישע שינבוים

 

כידוע, ינקו בזמן המנדט בתי-הדין הרבנים את סמכויותיהם מסימן 51 של דבר המלך במועצתו.

בשנת ה’תשי”ג נתקבל בכנסת חוק שפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), אשר בו נקבעו ע”י הגוף המחוקק הישראלי סמכויותיהם של בתי-הדין הרבניים בענייני המעמד האישי של יהודים.

במשך עשרים השנים שעברו, עמדו סעיפי החוק במבחן פסיקת ביהמ”ש העליון.

מטרת סקירתנו, לעיין בפסיקת ביהמ”ש העליון הנוגעת לסעיף 1 של החוק ולראות מה הן הסמכויות של בתי-הדין הרבניים בהתאם לסעיף זה כפי שמשתמע מפסקי-דיניו.

וזה לשונו של סעיף 1 לחוק שפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [1]:

“ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים”.

עתה נבדוק את הפסיקה לכל חלקיה.

1. ענייני נישואין וגירושין

פירושם:

א. דיונים בעניין תוקפם של נישואין או בטלותם [2].

ב. קביעות אם אדם כשיר לנישואין כדת משה וישראל ולצורך זה קביעת יהדותו [3].

ג. הצהרות על קיומם של הנישואין [4]. אך קביעת רווקות והחלטה שאדם לא התחתן ולא התגרש מעולם – להבדיל מקביעה שנישואיו לא תפסו – אינה כלולה במושג “ענייני נישואין וגירושין” כנ”ל [5].

ד. הדיונים בזכויות וחובות (אישיות וממוניות) הנובעים מהנישואין כולל החזרת חיי אישות (או ככינויה הרגיל “תביעה לשלום בית”) [5א].

ה. תביעות להיתר נישואין [6]

ו. דיונים בשאלת הסכמי גירושין [7]

ז. אקט הגירושין עצמו [8]

המושג “עניין נישואין” חופף את המושג המופיע

“Matter of Marriage”

בסימן 51 לדבר המלך במועצה [8].

במתכונתם המקורית כוללים איפוא ענייני נישואין כל החיובים והזכויות של הצדדים הנובעים מהנישואין עצמם. בין אלה מצויה חובת מזונות האשה, מזונות האלמנה [9], והזכויות לבעל לקבל את פירות נכסי המלוג של אשתו בהתאם לדין תורה. אלא שכבר בדבר-המלך במועצה הופרד עניין מזונות האשה מענייני הנישואין ונותן לו פתרון משלו ובסעיף 4 לחוק שפוט בתי-דין רבניים הופרדו מהם מזונות האלמנה וקיבלו הסדר נפרד [10].

לגבי הזכות לפירות נכסי המילוג נפסק [11] כי בתוקף סעיף 2 של חוק שווי זכויות האשה [12] אין הבעל זכאי לגבותם. ומאחר ואותו חוק מופנה מפורשות גם לביה”ד הרבני הרי פסיקה בניגוד לו מהווה חריגה מסמכות.

כאמור לעיל תביעה לשלום-בית הינה במסגרת “ענייני נישואין” [13].

לאחרונה נתעוררה שאלה האם מוסמך בית הדין הרבני להטיל עיקול על חפצי בני-זוג המשמשים להם בחייהם היום-יומיים, במסגרת תביעה לשלום בית [14].

הנוהג בבתי הדין הרבניים היה שאגב הגשת תביעה לשלום-בית היה בית-הדין, לבקשת אחד הצדדים, מטיל עיקול על רהיטי הבית בראותו בכך עניין של נישואין.

כן עשה בית-הדין הרבני בתביעת שלום-בית של גבריאל גור נגד אשתו ליסה גור בנמקו זאת בדברים להלן:

“דיון על העמדת אביזרים מסויימים מרכוש של אחד מבני-הזוג לשימוש המשפחה, הוא חלק בלתי נפרד ממשפט על שלום בית, והוא עצמו, מחמת גופו של דבר, עניין מענייני נישואין.

ועל כן מאז ומתמיד בכל תביעה של שלום בית, רגילים בתי-הדין להטיל עיקול על דירה של זוג ועל רהיטים וחפצים ומכשירים, שלכאורה נראה שבמידה שהם קיימים, הם קיימים לשם קיום חיים תקינים או נוחים של חיי נישואין. קיום העיקול אין בו בדרך כלל משום פגיעה בבעלות הממונית של בעל הרכוש. ההחלטה העקרונית היא לא על בעלות רכוש, אלא שימוש משותף ברכוש מחמת קיום הנישואין והצורך בהמשכו …” [15].

האשה ביקשה מבית המשפט הגבוה לצדק לבטל את החלטת בית-הדין הרבני מאחר וזה לא היה מוסמך לתתה.

עתירתה של האשה נתקבלה ע”י בג”צ ונקבע כי עד כמה שהעיקול נוגע לחלקה בנכסים, הרי הוא נוגד את סעיף 2 לחוק שווי זכויות האשה, כי בתוקף סעיף זה:

“שולטת האשה הנשואה בנכסיה כאילו נשארה פנויה ולא נשאה כלל; ויכולה היא לומר – ולא בעלה ולא שופטיה יכולים למנוע בעדה – איני רוצה שנכסיי, או נכס פלוני מנכסי, ישמשו למשק הבית המשותף או למטרה פלונית כל שהיא” [16]

בהמשך הדברים נאמר שם [17]:

“ואין הדברים אמורים … בנכסי אשה שהסכימה או התחייבה מרצונה להעמיד מנכסיה לרשות בעלה לשימושו או לשימוש “המשפחה”. ואולם אם כי הסכמה או התחייבות של אשה נשואה כאמור ניתנות לאכיפה בהליכים שיפוטיים, הן יוצרות עילות תביעה לא מדין זכות הבעל לאכילת פירות ולא מדיני הנישואין בכלל, אלא רק מדיני החוזים בלבד? ועל כן לא תהא תביעה כזו אף היא בגדר “ענייני נישואין” כמשמעותם בסעיף 1 הנ”ל”.

מעובדות המקרה שהובאו בפסק- הדין נראה כי מבקש העיקול לא טען במפורש שהיה הסכם בינו לבין האשה על העמדת החפצים – שאת עיקולם ביקש – לטובת המשפחה.

בדיון בו יטען הבעל במפורש על קיום הסכם בינו לבין אשתו לשימוש בדירתה או חפציה לצורך חיי הנישואין יתכן שיש מקום לשיקולים נוספים. בבד”מ 1/55 [18] נדונה שאלה אם הסכם למתן רכוש מסוים אשר נעשה בשטר שידוכין הינו עניין נישואין. נפסק, בדעת הרב של השופט אגרנט (כתוארו דאז) והשופט לנדאו נגד דעתו החולקת של הרב גולדשמיט, כי הבטחה כזאת אינה דבר נישואין או עניין הנוגע לנישואין.

בפסק דינו אומר השופט אגרנט [19]:

“דבר הסדרת יחסי הרכוש שיחולו בין הבעל והאשה במשך תקופת הנישואין, מן ההכרח שישפיע במישרין על היחסים האישיים שישררו ביניהם. בדרך כלל, אותו זמן; ובקביעת הסדר שכזה עשוי להיות תלוי שלום הבית בין בני הזוג. מפני כן, חשוב הוא לאין ערוך, כי יחסי הרכוש בין הבעל והאשה יהיו ברורים וקבועים החל מזמן הנישואין, ולפיכך מוסדרים אותם היחסים, אם על-פי הסכמת בני-הזוג בקשר הנישואין גופו, ואם – בהעדר הסכמה כזאת – מכח חוק הנישואין שלהם”.

ומוסיף כב’ השופט וקובע [19]:

“לפי החוק היהודי נקבע הסדר יחסי הרכוש של בני הזוג בחלקו מכח תנאי בית-דין ובחלקו מכח הסכמת הצדדים בזמן הנישואין. וכי מאחורי ההסדר הזה עומדת המגמה של הבטחת יחסים אישיים תקינים בין הבעל והאשה במשך תקופת הנישואין ומכאן שתביעת זכות רכושית ע”י אחד מבני הזוג כלפי השני אשר מקורה במעמד הנישואין או בקשר הנישואין שייכת לסוג משפטים הנוגעים לנישואין במשמעותו של ביטוי זה בסימן 51(1) לדבר-המלך במועצה”.

אמנם כפי שראינו לעיל, נקבע כי חוק שווי זכויות האשה שלל מהבעל את הזכות לאכול את פירות נכסי אשתו בלי הסכמתה. אך בהסכם בני-הזוג לגבי שימוש ברכושם (כולל רכוש האשה) לצורך החיים המשותפים, לא ראה החוק פגיעה בזכויות האשה כאילו הייתה פנויה. וכשההסכם הוא על רכוש המשמש למגורים או בהול החיים היום-יומיים, הרי הוא בא להבטיח חיי נישואין תקינים. האם אין לראות הסכם זה כקשור לענייני הנישואין? אמנם הזכויות הקיימות לבעל להשתמש ברכושה של האשד, אינן נובעות ממעמד הנישואין אלא מתוך הסכם, אך ההסכם הוא בקשר עם הנישואין ובגללם ותוכנו הוא רק לגבי הצורה והאופן שבו מומשו חיי הנישואין. שהרי אין חיי הנישואין מתנהלים בחלל הריק כי אם קשורים הם בדירה ובחפצים, ולגבי אלה הסכימו הצדדים שישמשו אותם בהגשמת חיי נישואיהם. הסכמה זו לצורך הנישואין נעשתה וקשורה ודבוקה היא בהם מבלי יכולת להפרידה מהם.

כיון שכך, לכשמוגשת תביעה לשלום בית ובה בקשה לממש את שלום הבית באותה דרך עליה הסכימו הצדדים ביניהם, סביר שערכאה אחת תדון בבעייתם הכוללת את עצם החזרת חיי האישות ודרך ביצועה, ושלא יפוצל הדיון לגבי עניין הנישואין והשלום בערכאה אחת ולגבי ממוש ההסכם בערכאה אחרת.

גם מבחינה מעשית יש להביא בחשבון שריבוי התדיינות בערכאות שונות לא יועיל להשיב את השלום בין הצדדים על כנו.

ועוד, בעניין אחר [12] נאמר בפסק דינו של השופט ברנזון כי יתכן “שאף אפשר לראות בהסכם לגירושין עניין של נישואין שהרי הסכם להפקעת נישואין אף שהוא עצמו אינו מפקיע את הנישואין הרי הוא נובע מהנישואין. רק זוג נשוי יכול לעשות הסכם כזה”.

אף הסכם לצורת ממוש חיי הנישואין יכול לעשות רק זוג נשוי ואפשר איפוא לראותו לפי דעה זו כנובע מחיי הנישואין.

ב. הזוג נישא בחופה וקידושין כדת משה וישראל. ניתן פסק “דין לגירושין אזרחיים בחו”ל. הבעל נשאר בחו”ל והאשה עולה לישראל. הבעל יכול לשאת אשה באופן אזרחי והאשה תהיה אסורה על כל העולם כדין אשת איש. האשה לא תוכל לתבוע מבעלה גירושין בפני בית-דין רבני בישראל.

ג. העובדות כמו בפיסקה ב’ אך הבעל מבקר בישראל. האשה לא תוכל אף במקרה זה לתבוע גירושיה מהבעל בפני בית הדין הרבני.

ד. הזוג נישא בנישואין אזרחיים בחו”ל וניתן פסק-דין לגירושין אזרחיים. האשה נשארת בחו”ל והבעל עולה לישראל. מחמת הספקות מזקיקים כידוע בתי הדין בישראל גט לחומרא בנישואין אזרחיים, אך במקרה של עיגון מתירים להינשא.

ה. הזוג נישא בנישואין אזרחיים בחו”ל. ניתן פסק-דין לגירושין אזרחיים. הבעל נשאר בהו”ל והאשה עולה לישראל, היא נזקקת לגט מחומרא מחמת הספק הנ”ל, או להיתר נישואין במקרה של עיגון.

בסיטואציות ד, ה, הנ”ל אפשר לראות את בירור השאלה אם יש להזקיק גט לחומרא אם לאו כבירור של ביה”ד אם הצד הפונה כשיר לנישואין. זה נמצא בסמכותו של בית הדין ולגבי זה אין הבעל או האשה הנמצאים בחו”ל צריכים להיות בעלי-דין. אך אם יחליט בית-הדין כי יש לקבל גט לחומרא, וכמו כן בסיטואציות א, ב, ג, הנ”ל, אין תקנה לצדדים הנמצאים בישראל. בית הדין הרבני אינו מוסמך, במקרה זה, כאמור, וחוק שיפוט להתרת נישואין אינו חל כאן שהרי שני בני הזוג יהודים.

יהיה זה הגיוני אם המחוקק יתערב לתקנתם של בני זוגות כאלה ויעניק סמכות לבתי הדין הרבניים לדון בעניין גט פיטורין או היתר נישואין של בני זוג המגורשים אזרחית וזקוקים לגט או להיתר מבחינה דתית.

 

5. “יהיו בשיפוטם היהודי של בתי דין רבניים”

סמכות ייחודית דהיינו לכשמתקיימים כל התנאים המגבילים כדלעיל, מוסמך בית הדין הרבני לדון בעניין ללא צורך בהסכמת הצד שכנגד, ורק הוא מוסמך ולא שום בית-דין או בית משפט זולתו.

אך כידוע מסמיך סעיף 35 לחוק בתי המשפט [47] כל בית משפט לדון בכל שאלה שהתעוררה לפניו בדרך אגב ושהכרעתה דרושה לבירור העניין שבפניו וזאת אף אם השאלה הינד. בסמכותו הייחודית של בית משפט או בית-דין אחר.

על כן יכול כל בית משפט להחליט בענייני נישואין וגירושין האמורים לעיל כשהם מתעוררים דרך אגב, ודרושים להכרעת העניין העומד בפני בית המשפט.

בדרך זו הלך בית-המשפט העליון כאשר הצהיר כי שני בני-זוג אשר ערכו נישואין פרטיים – ונישואיהם אסורים עפ”י דין אך תופסים בדיעבד (כהן וגרושה, כהן וחלוצה) – אסורים להינשא לאחרים.

וכך הייתה השתלשלות העניינים.

כהן, אזרח ותושב ישראל, קידש בטכס נישואין פרטי בנוכחות עדים אשה גרושה, אזרחית ותושבת ישראל גם היא. הזוג פנה לבג”צ ועתר לצוות על משרד הפנים לרשום את שני בני הזוג כנשואים בתעודות הזהות [48]. בעתירתו זו הסתמכו על פסק-דין שניתן בעניין פונק-שלזינגר נ’ שר הפנים [49] שציווה כזכור על רושם הנישואין להכיר בתעודת נישואין שניתנה ע”י מדינה זרה מבלי לבדוק את כשרות הנישואין לפי הדין החל בארץ.

בית-המשפט החליט ברב דעות של השופטים זילברג, לנדוי וברנזון כי אין העותרים ראויים לקבל את הסעד. זאת מאחר וסעיף 2 של חוק שיפוט בתי דין רבניים מכיל הוראה פוזיטיבית שנישואין של יהודים בישראל ייערכו לפי דין תורה ונישואין אלה אסורים הם על פי דין תורה. למרות שאין האסור גורר אחריו את ביטולם של הנישואין אין ליתן סעד אשר יאשר נישואין אשר חוק המדינה רואה אותם באסורים וזאת מתוך שאימץ לעצמו את דין התורה לגביהם.

השופטים לנדוי וברנזון לא הצטרפו לנימוק זה ולא הסכימו לכך כי סעיף 2 לחוק שפוט בתי דין החיל מטעם חוק המדינה את איסורי הנישואין בעלי האופי הדתי לפי דין תורה וכי “כוונתו הייתה בעליל להשליט את הדין על ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל – לא פחות ולא יותר” [50].

אך כיון שמתן הכרה לנישואין פרטיים היה גורם לאנדרלמוסיה בסדרי הנישואין במדינה … וחזרה אליהם לאחר שבמשך דורות השתדלו גדולי הרבנים להתגבר על צורתם המקורית כמעשה קניין פרטי ע”י הפיכתם לטכס פומבי, תהיה זו נסיגה וריאקציה מסוכנת אם נשיב את הגלגל אחורנית ונחזור אל המושגים העתיקים של הנישואין כפעולה פרטית גרידא [51].

“לשם קבלת אישור לכשרות נישואיהם יש למבקשים סעד אחר, על ידי פנייה לבית הדין הרבני, שבידו הסמכות הייחודית בענייני נישואין וגירושין” [52].

השופטים ויתקון ומני סברו באותו פסק-דין כי יש להיעתר לבקשה וכי תצהירי העדים לקידושין אשר הגישו העותרים מספיקים לצורך רישומם כנשואים.

העותרים פעלו לפי העצה שניתנה להם ופנו לבית הדין הרבני וזה [53] דחה את בקשתם למתן אישור נישואין בנמקו זאת שאף “דקידושין תופסים בחייבי לאווין מ”מ מבוצעים הם בעבירה ואסור להם להמשיך ולהתקיים ולא רק המקדש בעצמו בעמוד והוצא קאי, אלא גם בית-הדין … בוודאי שאסור לו להיות מהמסייעים והמחזיקים בידי עוברי העבירות, ע”י מתן גושפנקא רשמית וכך” [54].

אך קבע, “שע”י מעשה הקידושין באיסור שבין המבקשים, אסורים הם להינשא עם אחר (אחרת) כל עוד לא נותק הקשר ביניהם ע”י סידור ג”פ כדין” [55].

עם פסק-דין זה פנו העותרים למרשם התושבים ושם נרשמו כנשואים על-פי קביעה שאסורים הם לאחרים ללא גט.

אחר הדברים האלה ערכו שני זוגות – אשר לא הייתה מניעה לנישואיהם בפני הרבנות – טקס קידושין פרטי.

הם פנו לבית-הדין הרבני וביקשו פסק-דין הצהרתי על תקפם של הנישואין ולחלופין לקבוע כי ע”י מעשה הקידושין הנ”ל אסורים הם להינשא עם אחר (אחרת) בלי גט פיטורין. בית הדין הרבני סרב להיעתר להם בגלל חששות וספקות רבים ובמיוחד ספק בכשרות עדי הקידושין. הם פנו לבג”צ [58]. בית-המשפט העליון ברוב דעות של הנשיא אגרנט, מ”מ הנשיא זילברג (כתוארו דאז), השופטים לנדוי וקיסטר דחו את העתירה. הנשיא אגרנט והשופט לנדוי מהנימוקים שפורטו לעיל במשפט חקלאי. השופט קיסטר מבטא את השקפתו כי קביעה שנישואין של יהודים בישראל יהיו על-פי דיני תורה הינה ביטוי כל שהוא בחקיקת מדינת ישראל – מדינה שהוקמה ע”י יהודים למען עם ישראל – לתחושתו של רוב העם החש בליבו את יחודו של עם ישראל, קיום האחדות והאחוד שבין ישראל תורתו ותרבותו – והצורך באיחודם [57].

השופט זוסמן (כתוארו דאז) חלק על חבריו וסבר שיש לקבל את בקשת העותרים מאחר וקיים האינטרס הציבורי שהרישום יהא נכון ומשקף את המציאות. מאחר ודין התורה מכיר בנישואין פרטיים אין למנוע מהנישאים בצורה זו את ההכרה בנישואין, כשאין הם רוצים להיזקק לרשות הדתית [58].

הנשיא אגרנט והשופט לנדר הדגישו כי הם פוסקים כך דווקא במקרה הנדון, כשהעותרים לא יתקלו בקשיים להינשא בדרך הרגילה במשרד הרבנות, וציינו שאין בית-המשפט יכול לשמש כזירה לניהול המאבק על שינוי דיני המעמד האישי של יהודים בישראל [59].

לא ארכו הימים וזוג נוסף [60] של כהן וגרושה ערכו טקס נישואין פרטי, פנו לבית-הדין הרבני בבקשה להצהיר מהו מעמדם האישי, להצהיר שהם אסורים להינשא לאחרים בלי גט או להצהיר שהם פנויים.

בית-הדין הרבני האיזורי לא נעתר לבקשתם מתוך חששות מרובים הן הלכתיים והן עובדתיים כגון סתירות בדברי העדים בקשר לסדר הנתינה והאמירה שבקידושין.

על החלטה זו ערערו העותרים לבית-הדין הגדול לערעורים (לאחר שהופנו לשם ע”י בג”צ, אליו פנו) וערעורם נדחה.

לאחר מכן פנה הבעל לבג”צ נגד בית-הדין הגדול לערעורים שיקבע שהוא נשוי לאשה שקדש או שהעותר וגברת זו אסורים לאחרים כל עוד לא נתגרשו בג”פ כדין ונגד שר הפנים שירשמו כנשוי,

בית-המשפט העליון ברוב דעות של השופטים לנדוי, זוסמן, ברנזון ו-ויתקון קיבל את העתירה. פסק-הדין קבע כי אין לראות את סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים כמטיל את האיסור הדתי של נשואי כהן וגרושה ומאחר והעותר נדחה ע”י בית-הדין הרבני על הסף בבקשו את הסעד (אשר אליו הופנו העותרים כזכור במשפט חקלאי) “מטעמים של האינטרס הציבורי המנוגדים להשקפת בית-משפט זה”. לעותר ולציבור גם יחד אינטרס שהשאלה תוכרע בדרך שיפוטית ובית-המשפט פעל בתוקף סמכותו לפקח על צעדי מרשם האוכלוסין ודן בתוקף הנישואין לפי הסמכות הנתונה לו בסעיף 35 לחוק בתי-המשפט הנ”ל, למרות סעיף לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים.

הודגש כי הפסיקה היא רק לצורכי הרישום ואינה פוגעת בדיני אסור והיתר בין בני הזוג לענייני נישואין וגירושין אם אלה יבואו שוב בפני בה”ד הרבני [61].

השופט קיסטר בדעת מיעוט קבע כי אין לנהוג אחרת מאשר בפרשת שגב הנ”ל ומכיון שהנישואין הם בניגוד איסור לאו מן התורה אין בית-המשפט רשאי להתייחס לאיסורים מסויימים כפחות מחייבים מאשר אחרים. בית-הדין הרבני לא קבע כי יש ספק קידושין או שהזוג אסור בנישואין לאחרים ולכן לא צריך בג”צ לקבוע כך כי קביעה זו נתונה לשיפוטו הייחודי של בית-הדין בהתאם לסעיף 4 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים [62].

גם במקרה נוסף של כהן וחלוצה [63] נפסק ברב דעות ע”י השופט ברנזון ומ”מ הנשיא זוסמן בעקבות פסק-דין רודינצקי הנ”ל, להוציא את ההצהרה האמורה.

באותו מקרה פנו בני הזוג לבית הדין האזורי והלה קבע כי “קרוב לוודאי שלא נערכו הקידושין בפני שני עדים כשרים לפי הדין והרי קידושין שנעשו ללא עדי קיום הכשרים כדין אינם חלים כלל וכלל והיו כלא היו”.

הקרוב לוודאי הזה מבוסס על כך שהעד (פלוני) הצהיר על עצמו שאינו שומר שבת ואילו העד השני … העדיף לא לענות על שאלת בית-הדין האם הוא נוהג בחיים דתיים ומסורתיים” ועל כן חלותם של הקידושין שנערכו בוודאי שלא יצאה מכלל ספק [64].

בית-הדין הרבני הגדול שאליו פנו העותרים החזיר את הדיון לבית הדין האיזורי לשם השלמה מאחר ולא נחקרו העדים עד גמירא.

העותרים פנו לבג”צ וזה פסק כאמור לעיל. השופט י’ כהן חלק על חבריו וסבר כי טרם נסתיימו ההליכים בבתי-הדין הרבניים ועל כן אין להיזקק לבקשת העותרים.

זוג נוסף, כהן וגרושה [65], פנו לבית הדין הרבני לבקש את אישור נישואיהם ובית הדין דחה את בקשת האישור אך קבע כי “לאור הצהרות המבקשים – מבלי לקבוע כלל אמיתותן ונכונותן – אסור לכל אחד מהם להינשא לאחר. אסור להם להמשיך לחיות יחד ועליהם להתגרש”. וכן הוסיף ביה”ד פיסקה שאיסור זה להינשא לאחר “אין בו משום מתן מעמד כל שהוא של נישואים למבקשים ואין לכן לרשם אותם כנשואים” [68].

בית-המשפט העליון אליו פנו המבקשים קבע כי אין הפיסקה על אי רישום המבקשים כנשואים משמשת מניעה לרישום זה.

בית-המשפט מציין כי יתכן שלא התכוון בית-הדין בהוספת פסקה זו אלא לעניין שבהלכה ואז לא חרג מגדר תפקידו. אך אם בכוונתו הייתה להורות לרשות מרשויות המדינה להימנע מלבצע פעולה המוטלת עליהן כדין, ברור שחרג מגדר סמכותו, כי הסמכות מסורה לבית משפט זה על-פי סעיף 7 לחוק בתי-המשפט [67].

בסכום פסקי דין אלה עולות ההלכות הבאות:

א. נישואין פרטיים לא ירשמו ע”י מרשם התושבים על-פי תצהירי העדים שנוכחו בנישואין בלבד.

ב. על הזוג הנישא בנישואין פרטיים לפנות לבית-הדין הרבני לשם אישורם או קביעה כי הם אסורים לאחרים.

ג. לכשקבע בית הדין הרבני כי הצדדים אסורים לאחרים יש בכך משום תעודה ציבורית לפיה על מרשם התושבים לרשמם כנשואים.

ד. הלכה ג’ דלעיל חלה גם אם בית-הדין הרבני מורה מפורשות שאין לרשום את בני הזוג כנשואים על פי קביעתו שהם אסורים לאחרים.

ה. אם בית הדין הרבני אינו נעתר למבקשים ואינו מאשר את נישואיהם ואף אינו קובע כי הם אסורים לאחרים ואין לבני-הזוג מניעה להינשא בפני רב כרגיל לא יושיט להם בג”צ סעד.

ו. אם בית-הדין הרבני אינו נותן את האישור ואינו קובע את איסורם להינשא לאחרים, כשבני-הזוג לא יוכלו להינשא בפני רב בגלל היות הנשואים אסורים, ידון בג”צ בתוקף הנישואין, ואם ימצא שהם אמנם אסורים אך תופסים, ייתן את ההצהרה כי בני-הזוג אסורים לאחרים ובתוקף הצהרה זו יירשמו בני הזוג כנשואים במרשם האוכלוסין.

בשני פסקי הדין רודינצקי ו-קידר הנ”ל העביר בית המשפט העליון תחת ביקורתו את קביעת בתי-הדין הרבניים לגבי עדי הקדושין.

וכך נאמר בפסק דינו של השופט לנדוי בעניין רודינצקי [68]:

“פסיקתו האחרונה של בית-הדין הגדול, בה פסל עדים מחללי שבת יוצרת מצב קשה ביותר, בו פוסל בית-הדין, שלו מסור שיפוט ייחודי על כל היהודים במדינה בעניינים חיוניים מאד, כל אותו חלק של ציבור שאינו שומר שבת לכל דקדוקיה – ולא אטעה אם אומר שהוא רוב מנינה של האוכלוסייה היהודית בארץ כולה – מלהעיד בפניו באותם עניינים חיוניים. ברור שעל בית-משפט זה להתעלם מפסילה סיטונית זו. ולו רק מפני שלפי הסעיפים 2 ו- 3 של פקודת העדות כל אדם הוא כשיר להיות עד בכל משפט בפני בית-משפט אזרחי.

בעיניי בית-משפט זה העדים שהעידו על הקידושין אינם נחשבים איפוא לפסולים (והשוה ע”א 238/53 בעמ’ 19)”.

ואף בפסק-דין קידר הנ”ל רואה השופט ברנזון את הדיון בקיום מצוות הדת ע”י העדים כדיון בדברים צדדיים [69].

כידוע עדי הקידושין הם עדי קיום דהיינו שאין תוקף לקידושין לפי דיני ישראל אלא אם נתקיימו בפני שני עדים [70]. כשרותם של העדים לפי דיני ישראל תלויה בהתנהגותם הדתית ומי שעבר עבירה מן התורה פסול לעדות [71].

בעיה זו איפוא של כשרות העדים חינה חלק בלתי נפרד מהשאלה אם טקס הקידושין היה תקף ובאם ימצא שהעדים היו פסולים לא תפסו הקידושין.

הוראת פקודת העדות שכל אדם כשיר להיות עד במשפט אזרחי מחייבת את בית המשפט גם בדונו בענייני המעמד האישי [72] אך רק לגבי עדי בירור שאין דבריהם באים אלא להוכיח לבית- המשפט קיומו של אקט מסוים אך לא לגבי עדי קיום שעדותם היא חלק קונסטיטוטיבי של האקט הנידון [73].

ואכן לשם בדיקת תוקף של נישואין בין יהודים בדק גם בית משפט אנגלי בשנת 1798 אם כשרים העדים לפי דיני ישראל [74] ופסל את הקידושין בגלל שמצא כי אחד העדים “רשע” ופסול לעדות והשני קרוב.

בקשר לכך אמר בית-המשפט האנגלי [75]:

“I throw out of the case, also, all discussion on the reasonableness of the Jewish law since I must take it as I find it”.

אבחנה זו בין עדי בירור לעדי קיום נעשתה גם במשפט הישראלי [76] ואף נאמר עליה כי היא “נהייתה לנכס-צאן-ברזל של דיני הראיות האזרחיים בענייני המעמד האישי” [77].

ואכן השופט קיסטר בדעת מיעוט שלו בפס”ד רודינצקי הנ”ל מצביע על העובדה כי בית-הדין הרבני לא נתן את ההצהרה בגלל שיקולים ענייניים דהיינו עדי קיום וסתירות בעדויות [78].

כאמור חלים דיני הראיות הכלליים בבתי המשפט כשהם דנים בענייני המעמד האישי כשהעדות באה לשמש הוכחה בבית המשפט.

האם גם לגבי החלטה על תוקף של נישואין שנעשו בפני עדים פסולים לפי דין תורה “יילך הדין אחר הדיין”?

 

[1] ס”ח 134 (04/09/1953) 165.

[2] בד”מ 1/50 סידיס נ’ יו”ר ההוצל”פ, פד”י ח (1954) 1020.

[3] בג”צ 359/66 גיתייה נ’ הרבנות הראשית, פד”י כב(1) (1968) 290.

[4] ע”א 324/57 היועה”מ נ’ בילסקי, פד”י יב (1958) 1233.

[5] בג”צ 130/66 שגב נ’ ביה”ד הרבני, פד”י כא(2) (1967) 505.

[5א] בג”צ 118/64 בן-יעקב נ’ מנהל משדד מרשם התושבים, פד”י יח(2) (1964) 458.

[6] בג”צ 129/63 מטלון נ’ ביה”ד הרבני האזורי, פד”י יז (1963) 1640; בג”צ 363/72 רייס נ’ ביה”ד הרבני האיזורי, פד”י כז(1) (1973) 25.

[7] ע”א 401/66 מרום נ’ מרום, פד”י כא(1) (1967) 673.

[8] ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פד”י יג (1959) 1085.

[9] Special Tribunal 1/28 Alpert v. Chief Execution Officer Jerusalem, P.L.R. 1 (1920-1933) 395.

[10] בסע’ 4 נאמר: “הגישה אשה יהודייה לבי”ד רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין נגד אישה היהודי או נגד עיזבונו (ההדגשה שלי – א’ ש’) לא תשמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין”.

חוק הירושה אימץ לעצמו את הסעיף הזה ובסעיף 155(ג) נאמר כי פסקה (א) בו, התולה את סמכות שפוט בית-הדין בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שפוט בתי הדין הרבניים.

מתעוררת שאלה, לפי איזה חוק מוסמך בית-הדין לדון. כי בפיסקה (ב) לסע’ 155 הנ”ל נאמר שבית-הדין מוסמך לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו (בהגבלה האמורה שם) בעניין שהובא לפניו בהתאם לסעיף קטן (א).

תביעת אשה יהודיה למזונותיה מן העיזבון מוזכרת בסעיף קטן (ג). האם יחול על תביעה זו סעיף 148 הקובע שבענייני ירושה ומזונות מן העיזבון לא יחול אלא חוק זה? או שמא מתוך מתן הברירה לאלמנה לפנות לבית הדין הרבני משתמע שבית-הדין ידון לפי הדין הנוהג בו?

[11] בג”צ 202/57 סידיס נ’ ביה”ד הרבני הגדול, פד”י יב (1958) 1528. ובעקבות זה גם ע”א 313/59 בלבן נ’ בלבן, פד”י יד (1960) 285; ע”א 426/65 רינת נ’ רינת, פד”י כ(2) (1966) 21; ע”א 61/71 כהן נ’ כהן, פד”י כה(2) (1971) 327.

[12] ס”ח 82 (26/07/1951) 248.

[13] בג”צ 49/57 כהן נ’ כהן, פד”י יא (1957) 1195.

[14] בג”צ 185/72 גור נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פד”י כו(2) (1972) 765.

[15] שם, עמ’ 767.

[16] שם, עמ’ 769.

[17] שם, עמ’ 769.

[18] בד”מ 1/55 סידיס נ’ סידיס, פד”י יב (1956) 1121.

[19] שם, עמ’ 1132.

[20] שם, עמ’ 1135.

[21] ע”א 401/66 מרום נ’ מרום, פד”י כא(1) (1967) 673, 689.

[48] בג”צ 80/63 גורפינקל-חקלאי נ’ שר הפנים, פד”י יז (1963) 2048.

[49] בג”צ 143/62 פונק-שלזינגר נ’ שר הפנים, פד”י יז (1963) 225.

[50] בג”צ 80/63 הנ”ל, בעמ’ 2068.

[51] שם, עמ’ 2069-2070.

[52] שם, עמ’ 2072.

[53] תיק מס’ ה’תשכ”ד/465, פד”ר ה 219

[54] שם, עמ’ 223.

[55] שם, עמ’ 224.

[56] בג”צ 130/66 שגב נ’ ביה”ד הרבני, פד”י כא(2) (1967) 505.

[57] שם, עמ’ 560.

[58] שם, עמ’ 555.

[59] שם, דברי הנשיא אגרנט עמ’ 541, דברי השופט לנדוי עמ’ 558.

[60] בג”צ 51/69 רודינצקי נ’ ביה”ד הרבני הגדול, פד”י כד(1) (1970) 704.

[61] שם, עמ’ 716.

[62] שם, עמ’ 722, 727.

[63] בג”צ 29/71 קידר נ’ ביה”ד הרבני האיזורי, פד”י כו(1) (1972) 608.

[64] שם, עמ’ 611.

[65] בג”צ 275/71 כהן-מלר נ’ ביה”ד הרבני, פד”י כו(1) (1954) 227.

[66] שם, עמ’ 229.

[67] שם.

[68] בג”צ 51/69 הנ”ל, עמ’ 718.

[69] בג”צ 29/71 הנ”ל, בעמ’ 613 מול האות ו’.

[70] רמב”ם משנה-תורה אישות ד ד; שו”ע אבן-העזר, סימן מב סעיף ו.

[71] שו”ע חושן-משפט, סימן לד.

[72] ע”א 26/51 קוטיק נ’ וולפסון, פד”י ה (1951) 1341.

[73] וכן בספרו של פרופ’ זילברג המעמד האישי בישראל חלק א (הדפסה שנייה) 218.

[74] Goldfimidt v. Bromer, 161 E.R. 568.

[75] שם, עמ’ 570.

[76] ע”א 88/57 רוזנברג נ’ קרמרז’, פד”י יב (1958) 1097,

[77] ע”א 99/63 פלג וארז נ’ היועה”מ, פד”י יז (1963) 1122, בעמ’ 1128 מול האות א.

[78] בג”צ 51/69 הנ”ל, שם, עמ’ 728.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *