אברהם-צבי שינפלד “אלימות כעילה לגירושין” שורת הדין 15 (2009) 312 – DOCX / PDF
“אלימות כעילה לגירושין” אברהם-צבי שינפלד 1
א. קנסות ועונשים למי שמכה את אשתו, לא בעינן התראה.
ב. לגבי חיוב גט או לכפות גט, בעינן התראה, פעם או פעמיים. אלימות נחשבת גם ביאה בעל כרחה. אחרי ההתראות נחלקו הפוסקים האם אפשר לכופו, או רק מחייבים אותו לגרש. שתקה האשה בתחילה, ורק אחר זמן התלוננה, לא אמרינן בזה סברה וקיבלה.
ג. יש מקרים שלא בעינן התראה. כגון בחשש לסכנת נפשות, בחולה נפש שמאבד שליטה על מעשיו (אבל ראוי הוא לגרש), וכן באלימות מתמשכת.
ד. בעל שמסרב לבדיקת פוליגרף, לברר האם הכה את אשתו, זה יכול להחשב כהוכחה לאלימות מצדו.
ה. עדות קרובים ופסולים למרות שבדרך כלל רק הם נמצאים שם, ויכולים להעיד על האלימות, אפ”ה לא נאמנים אלא בהסכמת הצדדים. לא מיבעי לשיטת השו”ע, דלעולם לא מכשרינן לפסולים, אלא אפי’ לדעת הרמ”א שיש תקנה להאמינם במקום שרק הם נמצאים שם, אעפ”כ בעינן לזה ב’ תנאים: א’ שגוף המעשה ידוע, והם רק מבררים פרטי המעשה. ב’ שאינם שונאים למי שמעידים כנגדו. בדרך כלל בעדות על אלימות, חסרים ב’ התנאים. ולכן אם לא הסכימו במפורש לעדות קרובים, לא תועיל התקנה שהביא הרמ”א.
ו. הבעל שטוען שהאלימות היא תגובה להתגרות האשה, אם הדבר נעשה בתמידות, אינו נאמן בטענה זו, וראוי לבחון כל מקרה לגופו.
ז. בעל אלים שמוכן להתגרש, ורוצה שיסודרו קודם עניני הממון, טענתו צודקת.
ח. סיכום.
במקרים רבים עילת התביעה לגירושין היא אלימות מצד בן הזוג, ברוב המקרים הטענה היא לאלימות מצד הבעל. הדרישה היא לחייב את הבעל לתת גט או אף לכוף אותו לכך. נראה להלן שיש להבחין בין המקרים, הן מבחינת התוצאה והן מבחינת רמת הראיות הנדרשת.
הפוסקים מתייחסים לאלימות של בעל כלפי אשתו בחומרה רבה מאשר אלימות כלפי אדם אחר, וכך כותב באר הגולה, אה”ע, קנד, ס”ג:
“מצאתי בשם תשובות מהרי”ו הישנים, עונשו של המכה אשתו יותר ממכה חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ואילו באשתו חייב בכבודה לכבדה יותר מגופו, עולה עמו ואינה יורדת עמו, לחיים ניתנה ולא לצער. ועוד עונשו גדול ממכה חבירו, כי היא יושבת לבטח איתו ודמעתה מצויה”.
אולם כשאנו דנים על מידת הראיה הדרושה להתנהגות אלימה יש להבחין בין תביעה לגירושין (חיוב או כפיה) בגין האלימות, ובין תביעה לצו הרחקה, או לקנס כספי על ההכאה.
א. קנסות ועונשים
כשהתביעה היא להעניש בעל אלים בעונש כספי או גופני, די בהוכחת האלימות ואין צורך בהתראת הבעל. כך פסקו בתשובות הגאונים (קורונל סימן מד, ובתשובות הקצרות סימן קלה):
“וששאלתם, מי שהכה את אשתו מכות ועשה בה פצעים והכה אותה מכות גדולות ועשה בה חבורות כך הדין, קונסים אותו ממון לפי כוחו ולפי נכסיו, ויתן לאשתו ותעשה מה שתרצה, ובלבד שלא תתן במתנה חוץ מדעתו, ויעשון ביניהם פשרה, ואין כופין אותו ליתן גט”.
וכך פוסק הרמ”א, אה”ע, קנד, ס”ג:
“איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה את חבירו, ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בי”ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה, ולהשביעו שלא יעשה עוד… “.
וראה בית יוסף, אה”ע, סוף סימן עד, בשם הרמ”ה.
המדובר כאשר האלימות הוכחה, אלא שעדיין לא התרו בבעל שאם יכה יחוייב גט.
ב. התראה – תנאי לחיוב בגט ויש אומרים אף לכפיה
בכל דברי הפוסקים, למן תקופת הגאונים (תשובת רבי יוסף בן אביתור, תשובות הגאונים, שערי צדק, ח”ד, ש”ד סימן מב; שו”ת הרשב”א, ח”ד, סימן קיג; מהר”ח אור זרוע, סימן קכז; תשובת רבינו שמחה הובאה בשלימות בשו”ת בנימין זאב, סימן פח), אנו מוצאים את השלבים הבאים לפני החיוב בגט:
א. הוכחה בעדים שהכה את אשתו (פעם או פעמיים).
ב. התראה של ביה”ד שאם יכה אותה יחייבוהו להוציאה ולשלם כתובתה.
ג. מושיבים נאמן ביניהם לראות אם שונה באיולתו.
ד. אם הכה שוב (על פי עדות הנאמן) חייב להוציא ולשלם כתובה.
אם האשה מסרבת לשלב ג’ של הושבת נאמן ביניהם, דינה כ’מורדת’. אין מחייבים את הבעל לגרש, ואין לה כתובה, ואע”פ שנמצא הדבר אמת שהכה אותה פעם או פעמיים.
ואם הבעל מסרב להתחייב שלא להכותה יותר, רשאית האשה שלא לחזור לביתו, ואין דנים אותה כמורדת, והוא חייב במזונותיה (רשב”א).
וכך פוסק הרמ”א, אה”ע, קנד ס”ג:
“איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה את חבירו, ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בי”ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה, ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבי”ד, יש אומרים שכופין אותו להוציא, בלבד שמתרים בו תחילה פעם אחת או שתים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה כותים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל”.
ראה פד”ר ח, עמ’ 224-225, למה בעוברת על דת מספיקה התראה פעם אחת, ובאיש שמכה יש להתרות שתי פעמים.
נמצא שאם הוכח לביה”ד שהיו כמה אירועים של אלימות, והבעל הוזהר שלא לחזור על מעשיו, ושוב הוכח שהיכה את האשה, יש לחייבו בגירושין. הוכחה זו יכולה להיות גם על ידי מסמכים רפואיים, שיוכיחו בבירור את טענות האשה. (כך פסק ביה”ד הגדול בערעור, פד”ר יא, עמ’ 327 – 328). וראה שו”ת שבות יעקב, חלק א, סימן קיג, שבשלב זה, בנסיבות מסוימות, תהיה האשה נאמנת בשבועה, שהבעל הוא זה שהכה אותה.
יש לציין שגם קיום יחסי אישות שלא בהסכמה הוא מעשה אלימות. וכן פסק הרמב”ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יז: “ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה מתוך שיחה ושמחה”. וחזר על הלכה זו גם בהלכות דעות, פרק ה, הלכה ד.
ובהלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה יב כתב: “ולא יבעול מתוך שכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו”.
כאשר אשה נמנעת מקיום יחסי אישות, רשאי הבעל לפנות לביה”ד לבירור הענין, ולבקש להכריז על האשה ‘מורדת’. להכרזה זו יש השלכות הן במישור הכלכלי (הפסד כתובה ותוספת כתובה, הפסד מתנות שקבלה מהבעל, והפסד מזונות ומדור) והן במישור האישי (חיוב בגט ומתן היתר לבעל לשאת אשה אחרת).
גם כאשר הוכחה אלימות הבעל, נחלקו הפוסקים האם אפשר לכוף את הבעל לתת גט, או שרק מחייבים לגרש ולזון עד שיגרש.
לדעת הדרכי משה, על טור אה”ע, סימן קנד, סעיף יז – כופין.
ומכל מקום עדיף לכוף אותו בדרך של ברירה, דהיינו להחרימו וליסרו בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט. וכן פסק בשו”ת בנימין זאב, סימן פ”ח. וראה: פד”ר יב, עמ’ 92; חלק טו, עמ’ 183-148; חלק יט, עמ’ 303-284.
לכן חשוב מאד להסביר לכל אשה שמספרת על אלימות שעליה לבוא לביה”ד מיד עם הופעת מקרה האלימות הראשון, ואפילו היה זה מקרה קל ביותר, כדי שביה”ד יתרה בו שלא יחזור על מעשיו. ולא להמתין שהאלימות תחמיר. כי מכל מקום ללא התראה לא יחוייב הבעל בגט.
ברוב המקרים זה גם מה שהאשה עצמה רוצה שיעשו עם הגילוי הראשון של האלימות. בשלב זה היא אינה רוצה להתגרש, אלא להרתיע את הבעל, ולהבטיח שמקרה כזה לא ישנה 2.
מכל מקום, גם אם אשה לא התלוננה בעבר על האלימות שהיתה, אין אומרים בזה ‘סברא וקיבלה’. ואם תוכח שהיתה אלימות שמצדיקה חיוב או כפיה לגירושין, לא תחשב השתיקה בעבר כויתור על הטענה. ראה: שו”ת בנימין זאב, סימן פח בשם רבינו שמחה; תשובות רעק”א מכת”י (ירושלים תשכ”ה) סימן קז; פד”ר ג, עמ’ 222; פד”ר ח, עמ’ 205.
ג. מתי אין צורך בהתראה
ג – 1 בחשש לסכנת נפשות
כאשר האלימות גובלת בחשש לסכנת נפשות, אין צורך בשלב של ההתראה, וניתן לחייב את האיש או האשה בגט. כך מובא בשו”ת גינת ורדים, כלל ד, סימן יא, בשם מהר”י קסטרו, בהגהות ‘ערך לחם’, והסכים עמו, על אשה שרצתה להאכיל את בעלה סם המות, ונתברר בברור גמור בעדים שקנתה אותו סם בפועל וגמרה בדעתה להאכילו, ולא לשימוש אחר. ויוצאת ללא כתובה, ד”חמירא סכנתא מאיסורא ועדיף מזינתה”.
על פי זה פסקו בפד”ר ח, עמ’ 217-226 לחייב בעל שניסה לרצוח את אשתו, לגרש לאלתר ללא צורך בהתראה. וכן פסקו בפד”ר ג, עמ’ 220-224, לכוף בעל שניסה לרצוח את אשתו, ופצע אותה. וראה שו”ת מטה לחם, אה”ע, ח”א, סימן ח, ושו”ת אבני האפוד, אה”ע, סימן קנד, אות ה.
ג – 2. בחולה נפש
כאשר האלימות נובעת ממחלת נפש ומאיבוד שליטה, גם כן אין צורך בהתראה, משום שלא שייך להתרות באדם שמגיע למצבים של איבוד שליטה. ואם הוכחה אלימות כזו יש לחייב בגט גם ללא התראה. כך פסקו בפד”ר ו, עמ’ 222. וראה גם שו”ת אגרות משה, אה”ע, סימן פ.
ג – 3 אלימות מתמשכת
מדברי הפוסקים משמע שאם הוכחה אלימות במשך תקופה ארוכה, יש לחייב בגירושין אע”פ שלא היתה התראה. ראה: תשב”ץ, ח”ג, סימן ח; שו”ת יכין ובועז, ח”ב, סימן פד; חוט המשולש, הנדפס עם התשב”ץ, טור השלישי, סימן לה; שו”ת היכל יצחק, אה”ע, ח”א, סימן ג; פד”ר א, עמ’ 80-77; חלק ג, עמ’ 222-221; חלק טו, עמ’ 153-152.
ד. בדיקת פוליגרף וסירוב להיבדק
בדרך כלל קשה להוכיח ולהביא עדים כשרים על אלימות שנעשית בתוך הבית. ואז עולה ההצעה לבדיקת פוליגרף של הצדדים. האם סירוב לעבור את הבדיקה יכולה לשמש ראיה כנגד המסרב 3.
בפד”ר יב, עמ’ 93, צירפו לראיות כנגד הבעל, את העובדה שסירב להיבדק בפוליגרף. ונאמר שם, שבמשפט הפלילי, עומדת לנאשם זכות השתיקה, ולכן גם סירובו להיבדק בפוליגרף אינו מוסיף משקל ראייתי לאשמתו. מה שאין כן בהליך אזרחי, די בראיות נסיבתיות כדי להסיק מסקנות, כמו ‘רגלים לדבר’, וגם סירוב של בעל דין לענות על שאלות ניזקף לחובתו, לכן יש לצרף את העובדה שהבעל סירב להיבדק.
זאת היתה אמנם דעת יחיד של הרב שמחה מירון ז”ל, שחייב את הבעל בגירושין. ולדעת הרוב, לא היתה ראיה מספקת לחייב בגט. אבל בעירעור שהוגש על פסה”ד על ידי האשה (פד”ר, שם, עמ’ 95) קיבל ביה”ד הגדול את העירעור, וחייב את הבעל בגט.
ה. עדות קרובים ופסולים
בהרבה מקרים מתבקש ביה”ד לזמן קרובי משפחה לעדות על אלימות, אע”פ שעדות קרובים (הן מצד הבעל והן מצד האשה) פסולה מן התורה. והנימוק הרגיל הוא, שאין אנשים אחרים שיודעים ו /או שמוכנים לבוא ולהעיד על כך.
הרמ”א חו”מ, סימן לה, סעיף יד, כותב:
“וכל אלו הפסולים [=הנזכרים לפני כן בשולחן ערוך] פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב”א בתשובה והרמב”ם בפ”ח מהלכות נזקי ממון וכן כתב הב”י). וכל זה מדינא, אבל יש אומרים דתקנת הקדמונים היא במקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בב”ה [= בבית הכנסת] של נשים או בכל שאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים כגון לומר שבגדים אלה לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה נשים נאמנות (תרומת הדשן, סימן שנג, ואגודה פרק י’ יוחסין).
ולכן יש מי שכתב, דאפילו אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת”ח או שאר קטטות או מסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין (מהרי”ק שורש קעט ומהר”ם מריזבורג וכלבו סימן קטז) והוא שהתובע טוען ברי (מהרי”ק שורש כג)”.
מדברים אלה משמע לכאורה שיש דעה להכשיר קרובים ושאר פסולי עדות, לאותם ענינים שקשה להשיג עדויות כשרות.
אולם מלבד שרבים חולקים על הלכה זו, ובהם הרשב”א והרמב”ם וכן הכריע ר”י קארו בבית יוסף ובשולחן ערוך, שם. הנה גם לשיטה שמכשירה עדות פסולים מכוח התקנה, מבואר בפוסקים (תשובת כנסת יחזקאל סימן פג, הובאה בפתחי תשובה, שם, ס”ק יא), שזה רק במקרה שגוף המעשה ידוע, על ידי קלא דלא פסיק, או שאין הכחשה מן הצד השני, שהיתה הכאה וקטטה, ועדות הפסולים באה לברר הדבר איך היה, שדבר זה נחשב גילוי מילתא בעלמא.
אבל אם גוף המעשה אינו ידוע אלא רק על פי עדות הקרובים או הפסולים, והנתבע מכחישם לגמרי, לכולי עלמא אינם נאמנים 4.
עוד כתבו בשם המהרש”ל, שגם למי שפוסק לפי התקנה להאמין לפסולים, מכל מקום אם העד הוא שונא של הנתבע, אינו נאמן בשום אופן.
ובש”ך, שם, ס”ק יא, ציין לדברי המהרש”ל ב’ים של שלמה’, בבא קמא, פ”א, סי’ מ”א, ואביא מעט מדבריו הנוגעים לעניננו:
“ואף היכא שנאמנים לענין הכאה ומריבה כהאי ענינא שכתבתי, מכל מקום היכא שהם קרובים לטוען, לעולם אינם נאמנים לזכותו אם לא לחובתו, ואפילו צדיקים, והוי כשוחד אשר יעור עיני חכמים וכו’. ובודאי מי שבנו או אחיו מכה עם חבירו והאב או האח רואה, אפילו הוא פושע נראה לעולם בעיני האב שבנו אינו פושע, והשני הוא המתחיל, כי נפשו קשורה בו, ודעתו מקורבת ואינו רואה חובתו, וסובר לעולם שהשני התחיל כנגדו. ואני הגבר אשר ראה זאת כמה פעמים. וכן שונאים כהאי גוונא אינם נאמנים אף שהתורה הכשירו, מכל מקום מאחר שהוא כבר פסול מדאורייתא כגון שהוא מעיד ביחידי או שאחד מן השנים הוא קרוב או אשה או עבד אוקימנא אסברא דלא מהימן… הילכך לא נהירא לי כלל דעת המהרי”ק שיהיה קרוב נאמן אפילו בסיגנון שכתב, אלא קרוב לעולם אין נאמן. אם לא שקבלו עליו”.
ביה”ד הגדול (פד”ר, חלק ג, עמ’ 247) דן בתקנה הנזכרת ברמ”א הנ”ל וכתב:
“ולבסוף עלינו להוסיף שמלבד כל הנ”ל … שכל התקנות והמנהגים בזה לא מחייבים את הדיינים לפסוק על פיהם באם לפי ראות עינם אין לסמוך על העדים הפסולים ולחייב על פיהם. ועיין ערוך השולחן סוף סימן לז דמסיק, מכל מקום אם הדיינים רואים שאם ידונו על פי בני העיר יצא הענין מקולקל, הרשות בידם לצוות שיביא דיינים מעיר אחרת וכן הדין, ואף שהיא נגד המנהג, דמנהג נעשה רק לתיקון ולא לקלקול”.
ובפד”ר ד, עמ’ 350-349, פסקו שאין הסכמת הצדדים מועילה להכשיר עדות קרובים לענין חיוב בגירושין. ואפילו היתה הסכמה לכך, יכולים לחזור בהם לפני הגדת העדות.
משום כך לא יקבל ביה”ד בדרך כלל עדות של קרובים אלא בהסכמת הצד השני.
ו. מכות כתגובה לקללות או אלימות
לעתים האלימות היא תגובה לאלימות או פרובוקציה אחרת של הצד השני. כאשר יש ספק בדבר מי הוא הגורם, כותב הרשב”א (תשובות המיוחסות, סימן קב; שו”ת הרשב”א, חלק ז, סימן תע”ז):
“גוערין בו ומיסרים אותו ומודיעין אותו שאם יכה שלא כדין, שהוא חייב להוציא ויתן כתובה”.
אבל הוא מוסיף:
“וקרוב הדבר בעיני, שאם הדבר ידוע הוא, שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, ר”ל שמתמיד להכותה, שאינו נאמן לטעון שהיא הגורמת שמקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה …”.
וראה פד”ר יא, עמ’ 328-327, פס”ד של ביה”ד הגדול, שחייבו בעל בגט ודחו טענתו שהפגיעה באשה היתה בעקבות מריבה שהאשה גרמה לו להתרגז. וראה גם פד”ר טו, עמ’ 122.
לכן יש לבחון כל מקרה לגופו האם התגובה היתה נכונה בהתאם לנסיבות.
ז. תביעות כספיות צודקות של הבעל כתנאי לגט
כאשר בעל אלים מוכן להתגרש אלא שהוא מבקש, שיחד עם סידור הגט יקבל את מה שמגיע לו על פי הדין. בכגון זה גם אם יוכח שהבעל אלים וחייב לגרש, לא ניתן לחייבו ללא שיסודרו גם עניני הממון. משום שבכגון זה, יכולה האשה להציל עצמה על ידי הסדר עניני הכספים, ושוב אין כאן מקום סכנה.
כך עולה מתשובת הרא”ש, כלל מג אות ג. וכן פסקו בביה”ד הגדול בראשות הרב ש. גורן ז”ל, פד”ר יב, עמ’ 12) ולאחר שביררו שאין בטענותיו הרכושיות של הבעל ממש, חייבוהו לגרש, וכתבו, שאם לא יגרש יכופו עליו את הגט).
וראה גם פס”ד של ביה”ד הרבני ת”א, שנדפס בדברי משפט, הוצאת מוסדות שירת דבורה, חלק א, עמ’ קנג; שורת הדין י, עמ’ קצב; שורת הדין יב, עמ’ שפא.
סיכום:
א. יש צורך בעדות ברורה או בהודאת בעל דין שהיו הכאות.
ב. ניתן לענוש או לקנוס על האלימות כבר בשלב הראשון של גילויי אלימות [עמוד שכ] (צו מניעה זמני), אך לא לחייב בגירושין. מכל מקום חשוב לפנות לביה”ד כבר בשלבים הראשוניים של הופעת אלימות במשפחה.
ג. יש להתרות בבעל שלא יכה ושאם יכה יחוייב בגט.
ד. לאחר התראה די גם בראיות קלות (עד אחד או ראיות נסיבתיות כגון סירוב להיבדק בפוליגראף, מסמכים רפואיים, שבועת האשה) שהבעל חזר לסורו.
ה. בדרך כלל אין לקבל עדות קרובים, אלא בהסכמת הצד השני.
ו. כשמדובר בהכאות חוזרות, אינו נאמן שהיא הגורמת.
ז. באלימות קשה שיש בה סכנת נפשות, שהוכחה, ניתן לחייב בגט גם ללא התראה.
ח. אין לחייב בגירושין (ובודאי שאין לכוף לגרש), בטרם התבררו תביעות כספיות או אחרות של הבעל אם הן תנאי מצידו למתן הגט.