אליאב שוחטמן “החיוב בהוצאות משפט בפסיקת בתי הדין הרבניים בתי הדין הרבניים” (1984)

אליאב שוחטמן “החיוב בהוצאות משפט בפסיקת בתי הדין הרבניים בתי הדין הרבניים” דיני ישראל 10-11 (1981-1984) 263

 

“החיוב בהוצאות משפט בפסיקת בתי הדין הרבניים בתי הדין הרבניים” אליאב שוחטמן

 

א. מבוא

ב. שיטת המשפט העברי

ג. פסיקת בתי הדין הרבניים

ד. ביקורת הפסיקה הרבנית

ה. פסיקת הוצאות על יסוד התקנה

ו. פסיקת הוצאות על יסוד הדין

ז. סיכום

 

א. מבוא

הגישה המקובלת במשפט העברי ביחס לפסיקת הוצאות משפט, שונה תכלית שינוי מן הגישה המקובלת בשיטות משפט אחרות. גישתו היסודית של המשפט העברי היא כי אין לחייב בעל דין בתשלום הוצאות המשפט גם כאשר הוא מפסיד בדינו, והמקרים בהם הוא מחוייב לשלם הינם בגדר יוצאים מן הכלל. בשיטות משפט אחרות, לעומת זאת, הכלל הוא שבית המשפט מחייב בהוצאות (בדרך כלל את הצד שהפסיד בדין), ואילו המקרים בהם אין בית המשפט פוסק הוצאות, הם היוצאים מן הכלל; כזה הוא חמצב המשפטי גם במדינת ישראל [1].

פסיקת בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל משקפת את גישתו היסודית האמורה של המשפט העברי, ונוצר איפוא מצב בו תוצאותיו המעשיות של דיון בעניין זהה עשויות להיות שונות תכלית שינוי בשתי האינסטנציות – הדתית והחילונית – וזאת, למרות שמהותית עשויים, הן בית המשפט האזרחי והן בית הדין הרבני, להגיע לתוצאה זהה. לשם דוגמא: בתביעת אשח נגד בעלה לתשלום מזונות, עשויים הן בית המשפט האזרחי והן בית הדין הרבני לחייב את הבעל בסכום שווה פחות או יותר. בית המשפט האזרחי יחייב בדרך כלל את הבעל בתשלום הוצאות המשפט (כולל שכר טרחת עורך הדין של התובעת), וכך תקבל האשה את דמי המזונות במלואם, או כמעט במלואם, בלא שתצטרך להפחית מכך את הוצאותיה על ניהול המשפט נגד בעלה. בית הדין הרבני, לעומת זאת, עשוי שלא לחייב את הבעל בתשלום הוצאות המשפט, וכך יוצא שהאשה עלולה להפסיד חלק ניכר מדמי המזונות שנפסקו לטובתה, וזאת בעטיין של ההוצאות שהיה עליה להוציא על ניהול המשפט.

להלן, נעמוד על יסודה של שיטת המשפט העברי בסוגייה זו ונברר את השאלה כלום אין מקום – גם לפי שיטת משפט זו – לנקוט גישה אחרת.

 

ב. שיטת המשפט העברי

במקורות התלמוד לא נדונה השאלה העקרונית של חיוב בהוצאות משפט כל עיקר. ברם, על יסוד דיוק בסוגייה תלמודית אחת, קבעו הפוסקים כי הכלל הוא שאין בעל דין זכאי להשבת הוצאותיו גם אם הוא זכה בדין.

במסכת סנהדרין [2] אנו מוצאים: “כי אתה רב דימי אמר רבי יוחנן, התוקף את חבירו בדין [3], אחד אומר [4] נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה, יוציא מנה על מנה! אלא כופין אותו ודן בעירו.” מדבריו של ר’ אלעזר דייקו בעלי התוספות והסיקו, כי בעל-דין הזוכה בדין, אינו זכאי להוצאותיו, שאם לא כן מה משמעות יש לדברי ר’ אלעזר, הרי יכול הנושה לגבות את הוצאותיו מן החייב? אלא משמע, שאין הנושה יכול לגבות הוצאותיו מן החייב, גם אם הוא זוכה בדין, ולפיכך אין החייב יכול לכופו להתדיין במקום רחוק ולגרום לו הוצאות נוספות [5]. דיוקם של בעלי התוספות בסוגייה זו, שימש יסוד לכלל שאומץ על ידי הפוסקים, ושעל פיו אין בעל-דין זכאי להוצאות המשפט, גם אם זכה בדין.

מסקנה זו עולה גם מן הסוגייה במסכת בבא בתרא [6], שם נשנה במשנה: “אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנין שכר”. בתלמוד התפרש, שהמדובר בשטרי טענות שכותבים בעלי הדין כדי למסור לדיינים, ומשמע משם שכל אחד מבעלי הדין נושא בהוצאותיו, “ולא אמרו שיפרע אותם היוצא מבית דין חייב” [7]. והוסיף הריב”ש [8] “שבכלל זה כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינין בפסק דינם, כגון אם הוצרכו לשאול … וכמו שאם היו צריכין לפרוע שכר לדיין.. היו פורעין אותו בין שניהם… [וכן] אם הדיין צריך לעשות הוצאות כדי להוציא הדין לאמתו פורעין בין שניהם” [9].

סוגייה אחרת אשר ממנה ניתן ללמוד על יוצא-מן-הכלל אחד, מצויה במסכת בבא-קמא [10], משם משמע כי “מי ששלחו לו בית דין לבוא ולא בא לדין, מנדין אותו וכותבין עליו פיתחא [= שטר שמתא], ונותן שכר הסופר” [11].  מכאן ניתן ללמוד כי אם מדובר בבעל דין סרבן, ניתן לחייבו בהוצאות שנגרמו לחברו.

פירוש דווקני לסוגייה זו, אינו מחייב אומנם את המסקנה לפיה על הנתבע לשלם לתובע את הוצאותיו, שכן כאן מדובר על חובת הנתבע כלפי בית הדין, וספק אם מכאן ניתן ללמוד גם על חובתו של הסרבן לשאת בהוצאות מיוחדות שנגרמו לבעל דינו בשל הסירוב.

נראה, כי כך אמנם התפרשה סוגייה זו על-ידי הרשב”א [12]. בפני הרשב”א הועלתה הבעיה העקרונית: כלום ניתן לחייב את בעל הדין שהפסיד, בהוצאות חבירו שזכה בדין, “ואם אין מחייבין מן הדין על ההוצאות, אם יש תקנה בזה מן הגאונים ז'”ל משום נעילת דלת”. בתשובתו מבחין הרשב”א בין סוגים שונים של הוצאות:

(א) הוצאות על כתיבת שטרי טענות, מוטלות על שני הצדדים [13].

(ב) בהוצאות הנובעות מהתדיינות בעיר אחרת, אין המפסיד חייב לשאת, כפי שעולה מהסוגייה הג”ל בסנהדרין.

(ג) הוצאות כתיבת שטר שמתא על סירוב הנתבע להתייצב לדין, מוטלות על הנתבע כפי שעולה מן הסוגייה הנ”ל בב”ק.

לבסוף דן המשיב בשאלה אם ניתן לחייב נתבע שסירב להתדיין בפני בית-דין ישראל בהוצאות שנגרמו לתובע שהוצרך לתובעו בערכאות. דעתו של הרשב”א היא, כי גם אם התובע לא פנה לערכאות אלא מתוך סירובו של הנתבע להתדיין בפני דייני ישראל [14], אין הנתבע חייב בהוצאות, כיוון ש”אינו אלא גרמא בעלמא”, והכלל הוא שגרמא בנזיקין – פטור. בסוף תשובתו מעורר הרשב”א את השאלה: כלום אין מקום ללמוד מחיובו של סרבן בהוצאות כתיבת שטר שמתא, על חיובו של סרבן בתשלום הוצאות ההתדיינות בערכאות. דעת הרשב”א היא, כי “אינו דומה להוצאות דפתיחא, משום דב”ד מחייבין אותו על שסירב לבוא לפניהם ליום שקובעים”.

מחילוקו של הרשב”א עולה, כי היסוד לחיובו של נתבע-סרבן בהוצאות כתיבת שטר שמתא אינו נובע מחיוב כללי בהוצאות יריבו, אלא מכך שבית חדין הוצרך לכתוב שטר זה, והוא שחייבו בתשלום ההוצאה.

ברם, רוב הפוסקים נתנו לסוגייה בב”ק פירוש מרחיב, והסיקו שחיובו של הנתבע-הסרבן כלפי בעל דינו אינו מצומצם רק לתשלום הוצאות כתיבת שטר השמתא, אלא מתייחס להוצאות אחרות שנגרמו לתובע בעטיו של הסירוב.

המקור עליו נסמכים פוסקים אלה הוא פסקו של מהר”ם מרוטגבורג הנזכר בפסקי הרא”ש ובתשובותיו [15]. פסק זה מצוי בתשובות מהר”ם מרוטגבורג [16] וגם בכ”י אחד ויחידי של המרדכי לב”ק, וזו לשונו שם [17]:

“פסק מהר”ם ז”ל, אם אדם תובע את חבירו לדין, וחבירו מסרב לירד עמו לדין או לעשות לו צווי ב”ד, מכאן ואילך משלם הסרבן כל יציאותיו לחבירו. וראיה מפרק הגוזל בתרא … אלמא דצריך לפרוע כל הוצאות מאותו יום והלאה שמיאן לעשות צווי ב”ד מלירד לדין” [18]

מפסקו של מהר”ם מרוטנבורג משמע, שכל ההוצאות שנגרמו לתובע בעטיו של הסירוב, מוטלות על הנתבע, וכן פסקו אחרים מן הפוסקים [19]. אף לפי דעת הרשב”א דייקו חלק מהפוסקים והעלו, כי במקום שמדובר בבעל-דין אלם וחבירו נטל רשות מבית דין להתדיין בפני ערכאות, ברור שהסרבן מחוייב לשלם “ודמיא לפתיחא דבי דינא” [20]. נראה כי הטעם לכך הוא, שאם הפנייה לערכאות נעשתה על פי הוראת בית הדין, יש לראות בסרבן כמי שפגע בבית הדין עצמו, שהרי בסירובו להתדיין הוא מנע מבית דין מלמלא אחר חובתו לעשות צדק, ולפיכך הוא חייב לשאת בהוצאות הנובעות מהפעולה שלדעת בית הדין צריכה להיעשות למען השגת הצדק. לפיכך, כל עוד פנה התובע לערכאות על דעת עצמו בלבד, אין הוא זכאי להוצאות – לדעת הרשב”א – כי אין ההוצאות אלא בגדר של גרמא בנזיקין, ובמישור זה של דיני הנזיקין, פטור הסרבן; אבל כאשר בית הדין הוא המחליט על הפנייה לערכאות, כי אז אין חיובו של הסרבן נובע מדיני הנזיקין, אלא מחובתו לשאת בהוצאות בית הדין, וכשם שניתן לחייבו בתשלום הוצאות כתיבת שטר טענות ושטר שמתא, ניתן לחייבו בכל דבר שבית הדין מחליט שיש לבצעו לשם עשיית הדין [21].

מן הראוי להעיר, כי אחדים מן הפוסקים הרחיבו את המושג “סרבן”, והעלו, שלא רק כאשר הנתבע מסרב להתייצב לדין הרי הוא מחוייב בתשלום ההוצאות שנגרמו בעטייה של התנהגותו, אלא גם כאשר גרם במכוון עיכובים בדיון יש לחייבו בהוצאות [22].

לפנינו מצוי פסק נוסף של מהר”ם מרוטנבורג, המרחיב את תחום המקרים בהם ניתן לחייב בהוצאות. המדובר במקרה בו ביקש התובע להתדיין מחוץ לעירו והנתבע הסכים לכך, ולאחר שהתובע פעל על סמך הסכמתו, חזר בו הנתבע ולא בא. פסק מהר”ם מרוטנבורג [23], כי על הנתבע לשלם לתובע את הוצאותיו: “רבינו מאיר היה מחייב שמעון לשלם לראובן כל יציאותיו אע”פ שלא נדר לו, ולא שייך למימר ראובן לשמעון משטה אני בך בדבר זה, וכמה דברים יש, שאין צריכין קניין” [24]. כלומר, גם אם לא היה הסכם כתוב בקניין על עריכת ההתדיינות במקום פלוני, אם התובע פעל על סמך דברי הנתבע, וזה מצידו לא הופיע, חייב הוא לשאת בהוצאותיו. אותו עיקרון יפה גם למקרה ההפוך בו הנתבע פעל על סמך דברי התובע, והתובע הוא זה שלא הופיע [25], וכן פסק הרמ”א [26] וכתב, שגם אם בעל-דין שהיה צריך להתייצב לדין לא הופיע מחמת אונס, אין הוא פטור מלשאת בהוצאות חבירו, כיוון שיש לו דין “מציל עצמו בממון חבירו” שחייב לשלם לו [27].

על יסוד פסקו זה של מהר”ם מרוטנבורג, פסק לדוגמא ה’נודע-ביהודה’, כי בעל שהבטיח לתת גט לאשתו, וזו באה לבית הדין והוציאה על כך הוצאות ולבסוף לא נתן הבעל את הגט כמובטח, הריהו חייב בכל הוצאות אשתו [28],

מהו היסוד לחיוב בהוצאות בדין “לך ואבוא אחרייך”? האם הגורם להוצאות המיותרות חייב מדין מזיק, או שמא חיובו נובע מדיני החוזים? מלשונו של מהר”ם מרוטנבורג ניתן להוכיח כי יסודו של החיוב הוא בדיני החוזים, שכן בסוף דבריו הוא כותב: “וכמה דברים יש, שאין צריכין קניין”, כלומר: למרות העובדה שלא נעשה קניין, מכל מקום חייב לשלם את ההוצאות, וברור שהחיוב נובע מכך שעל סמך דבריו פעל הצד שכנגד ולפיכך הוא מתחייב בתשלום הוצאותיו [29].

ואכן, מצאנו עניינים אחרים בהם בא העיקרון הגלום בהלכה זו לידי ביטוי: כך, לדוגמא, הנותן כסף לחבירו לקנות לו יין ולא קגה, חייב הוא לשלם עבור ההפסד שנגרם כתוצאה מכך. ובפירושו של דין וה כתב הריטב”א [30]:

“כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו … שזה הבטיחו שיקח לו, וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כך, הרי הוא חייב לשלם לו על מה שהפסיד בהבטחתו, דבההוא הנאה דסומך עליה ונותן לו ממונו משתעביד ליה מדין ערב, וזה ענין שכירות פועלים … דכיוון שסמכו זה על זה, ניתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו” [31].

אחרים מהפוסקים סוברים, לעומת ואת, שהחיוב בדין “לך ואבוא אחרייך” הוא מדין מזיק. מרחיק לכת הוא ר’ יעקב מליסא הסבור, כי כל הוצאה שאדם גורם לחבירו על ידי היתנהגותו, מהווה נזק שעל הגורם לו לשאת בתשלומו. וזה לשונו [32]:

“נראה לפענ”ד, דאם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למקום אחר, דחייב ראובן להחזיר לו החפץ על הוצאותיו דהרי מזיק בידיים הוא, דהא הכא [= בקונה חפץ ונמצא בו מום] בשוגג הוליכו, ואפילו הכי חייב בהוצאות החזרה, מכל שכן כשעשה במזיד גמור, ועוד דלא גרע מלך ואני אבוא אחריך דחייב להחזיר ההוצאות … וכן נראה בלווה שהיה דר עם המלווה במקום אחד ולווה ממנו מעות ואחר כך עקר הלווה מקום דירתו למקום אחר, שמחוייב לשלם דמי הלוואתו למקום שלווה ממנו על הוצאותיו, שבגרמת היזק כי האי חייב … ואף שהלווה לא ניתכווין להזיק, מכל מקום נראה דחייב, כמו הכא – אף שהלוקח לא ניתכווין להזיק ומכל מקום חייב, דהוצאה – היזק ממון גמור הוא, ולאו גורם הוא” [33].

ולמעשה לפנינו הלכה מפורשת ברמב”ם [34]:

“הורו רבותי, שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו [= בשעת נישואין], או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה [= המשודך] כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה [= המשודכת], משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון, וכל הגורם לאבד ממון חבירו, משלם.”

כלומר, אם המשודך הוציא הוצאות חתונה כפי שמקובל באותה חברה והמשודכת חזרה בה, עליה לשאת בכל ההוצאות שנגרמו כתוצאה מחזרתה. ברור שאין בדעת הרמב”ם לומר שכל הגורם לאבד ממון חבירו חייב, שהרי סתם גורם איבוד ממון אינו אלא בגדר של גרמא בנזיקין שפטור. אלא כוונת הרמב”ם היא, שגרימת איבוד ממון בנסיבות האלה, בהן פעל הניזוק על סמך דבריו של המזיק, כאשר לאור המנהג הרווח היה על המזיק לצפות מראש את אירוע הנזק, משמשת יסוד לחיובו בתשלום הנזק שגרם [35].

על דרך האנלוגיה יש מקום לומר, שאף בנדון דנן – האומר לחבירו: “לך, ואני אבוא אחרייך”, חייב לצפות שחבירו אכן יפעל על סמך דברים אלה, ולפיכך אם בסופו של דבר הוא עצמו לא בא אחריו לבית הדין, עליו לשאת בהוצאות המיותרות שגרם, שכן “כל הגורם לאבד ממון חבירו, משלם”.

פסקו של מהר”ם מרוטנבורג בעניין “לך ואני אבוא אחרייך”, שימש יסוד לחיובו של בעל-דין שהתייצב לדין אבל נהג ברמאות או שלא כהוגן; כתב ר’ ישראל יהושע מקוטנא בעל ישועות ישראל [36]:

“במקום שכפה המלווה את הלווה ונמצא שהמלווה שיקר בתביעתו שנתברר שלא היה חייב לו, בזה וודאי חייב המלוה להחזיר לו ההוצאות, שהרי על ידי כפייה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי איבד מעותיו של זה על ידי גרמתו, ודמי ממש ל”לך אחריי ואני אבוא אחרייך” ולא בא, דצריך לשלם לו ההוצאות כיון שעל פי דיבורו הוציא זה ממונו … והנה מדברי הפוסקים נראה דגם כשהמלווה כפה והפסיד אין צריך לשלם לו הוצאותיו, לכן נראה לפי עניות דעתי דדווקא במקום שלא נתברר ששיקר בטענתו … אבל במקום שניתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלווה, בוודאי חייב לדברי הכל ההוצאות.”

בנסיבות בהן אין מדובר לא על סירוב להתדיין ולא על התנהגות שיש עמה תרמית וכיו”ב, וכאשר אין בעל הדין נושא באחריות מדין “לך ואני אבוא אחרייך”, גישתו היסודית של המשפט העברי היא, כאמור, שאין מקום לחייב בהוצאות. הטעם לכך הוא שרואים בעל-דין שהוציא הוצאות כמי שהוציאן לתועלתו, ולפיכך אין חבירו חייב לשפותו, ואלו דברי הריב”ש [37]:

“ואשר שאלתם מעניין ההוצאות שנעשית בזה הריב, על מי לפורעם: דעו, כי הוצאות הסופר לכתוב הטענות, על שניהם לפורעם … ובכלל זה כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינים בפסק דינם, כגון אם הוצרכו לשאול … שהרי למאן דאמר התם: כופין אותו והולך לבית הוועד, כל אחד עושה הוצאותיו לעצמו ואין המתחייב בדין פורע אותם לחברו, והיינו דקאמרינן התם: אמר לפניו ר’ אלעזר, מי שנושה בחברו מנה, יוצא מנה על מנה … שמע מינה, שכל אחד מבעלי דינין עושה ההוצאה לעצמו אם הולכים לבית הוועד, ואם כן למאי דקיימא לן: כופין אותו ודן בעירו, אם הוצרכו לשאול, שכותבין ושולחין ושואלין, פורעין בין שניהם שכר השליחות.” [38]

בנסיבות כאלו בהן פועל כל אחד מבעלי הדין בכנות, דהיינו התובע אכן סבור שהנתבע חייב לו, והנתבע אכן סבור שאינו חייב מאומה, אין הם נחשבים למזיקים אם כתוצאה מן התביעה נגרמות הוצאות לצד שכנגד, שכן אין אדם נחשב למזיק אלא כאשר הוא עושה מעשה שאסור לו לעשות, אבל כאשר הוא פועל כדין – אין לראותו כמזיק, ולכן הפטור מתשלום הוצאות משפט בנסיבות כאלה אינו רק מחמת הכלל הקובע ש’גרמא בנזיקין פטור’ [39], אלא מחמת העובדה שאין זה מעשה נזק כלל [40].

לעומת זאת, כאשר מדובר בבעל-דין סרבן, או בבעל-דין שנהג ברמאות עם חבירו, יש לראות בהתנהגותו משום מעשה נזק – שהרי היה עליו להעלות על דעתו שכתוצאה מהתנהגותו ייגרם נזק לחבירו – וניתן לחייבו בתשלום ההוצאות שנגרמו עקב כך מדין גרמא [41].

 

ג. פסיקת בתי הדין הרבניים

שיטת המשפט העברי בסוגייה דנן, משתקפת היטב בפסיקת בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל, כפי שהתפרסמה בקובצי פסקי הדין הרבניים שראו אור בעשרות השנים האחרונות. בעניין זה פועלים בתי הדין הרבגיים על פי תקנח 108 מתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים משנת ה’תש”כ, שזו לשונה:

“כל פסק יכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט. מקום שיש לחייב גם בתשלום שכר עו”ד, ייקבע השכר בפסק דין” [42].

תקנה זו אינה קובעת איפוא, אלא שעל בית הדין לכלול בפסק הדין החלטה מפורשת בדבר החיוב בהוצאות, אבל אין התקנה קובעת שום הוראות ביחס לדרך קביעת החיוב בהוצאות, ואלו שיקולים חייבים להדריך את בית הדין לעניין זה. מכאן, שלבית הדין לא הוקנתה סמכות לחייב בהוצאות שלא לפי שורת הדין, אלא נקבע כאן רק הסדר פרוצדוראלי המחייב את בית הדין לפרש את שאלת החיוב בהוצאות בתוך פסק הדין – שאלה שלצורך ההכרעה בה, על בית הדין לפעול במסגרת הדין [43].

מבין פסקי הדין שנתפרסמו, יש כאלה שאינם מכילים כל החלטה כנדרש, אבל בדרך כלל מסתיימים רוב פסקי הדין בהחלטה: “אין צו להוצאות”, או בנוסח דומה. מיעוט של פסקי הדין מטילים את ההוצאות על אחד הצדדים, ופסיקה המחייבת בתשלום שכר טירחה של עו”ד כמעט שאינה מצוייה.

בדרך כלל אין החלטות בתי הדין בענין ההוצאות מנומקות, אבל במספר מקרים נסב כל כולו של הדיון בבית הדין על שאלת ההוצאות, וכך זכתה שאלה זו לבירור עקרוני מספר פעמים. בחינתה של פסיקה עקרונית זו של בתי הדין הרבניים מעלה, כי בתי הדין הולכים בעקבות כללי ההלכה האמורים לעיל, ולפיהם פסקו שבדרך כלל אין לחייב את בעה”ד שהפסיד בתשלום הוצאות המשפט, פרט למקרה בו הוא סירב להופיע, או שנהג במרמה וגרם בכך ליריבו להוציא הוצאות [44].

וכך, במקרה הראשון שפורסם, בו התבררה השאלה העקרונית של חובת תשלום הוצאות משפט [45], דובר באדם שהגיש לבית הדין תביעת גירושין, ולאחר שהתקיימו ישיבות ובירורים במשך שנים אחדות, ביטל הלה את התביעה. בעקבות זאת, הוגשה נגדו על-ידי האשה תביעה לשיפוי כל ההוצאות שהיו לה בגין אותה תביעת גירושין שלבסוף בוטלה על ידו. בפסק-דין ארוך ומנומק [46], בו פורס בית הדין את כל שיטות הפוסקים בשאלת החיוב בהוצאות משפט, הוא מגיע למסקנה כי אין לחייב את הבעל בגין ההוצאות שגרם על-ידי תביעת הגרושין שהגיש. מסקנתו של בית הדין היא, שרק אם בהגשת התביעה היה משום קנטרנות, היה מקום לחייב את הבעל בהוצאות. אבל כיוון שלתביעה שהוגשה על-ידו היה יסוד, אין לחייבו בהוצאות, גם אם ביטל את התביעה, שכן לצורך החיוב יש להוכיח שהנתבע פעל במזיד והיתכוון לגרום את הנזק – דבר אותו אין ניתן להוכיח בנסיבות אותו מקרה. עם זאת, מצא בית הדין שיש לחייב את הבעל בהוצאות ישיבה אחת בה לא רצה להתדיין (ואין הפרטים חשובים לענייננו).

גם בעניין אחר שהיתברר בפני בית הדין הרבני [47] – והפעם בתביעה ממונית – לא פסק בית הדין הוצאות אלא עבור ישיבות בית-דין שהנתבע לא הופיע להן, ללא הצדקה. אבל עיקר התביעה לתשלום שכר טרחת עורך דינו של התובע והוצאות נוספות, נדחתה. רק בהוצאות המוגדרות כ”מסי המשפט” – שההלכה היא כי על שני בעלי הדין לשאת בהן [48] – פסק בית הדין כי על הנתבע לשלם את חלקו. באורח דומה פסק אותו בית-דין גם בעניין אחר [49].

לאחרונה היתבררה השאלה העקרונית של חיוב בהוצאות משפט, בפני בית הדין הרבני הגדול לערעורים [50], וזאת הפעם חוייב בעל הדין בהוצאות בשל התנהגות שיש בה משום מרמה. המדובר היה בבני זוג שלא חיו בשלום, והבעל הגיש תביעה לשלום בית. בתוך מהלך הדיונים בבית הדין האזורי, פנה הבעל למשרד שידוכים על מנת לקבל הצעות שידוכים מתאימות. בית הדין קבע כי עצם הפנייה למשרד השידוכים מראה על כוונה בלתי כנה של הבעל להשלים עם אשתו. עם זאת, לעניין ההוצאות, פסק בית הדין: “אין צו להוצאות”. על כך עירערה האשה לבתי הדין הרבני הגדול, וזה פסק אמנם כי יש לחייב את הבעל בהוצאות שנגרמו לאשה כתוצאה מהתנהגותו זו. וזו לשונו של הרב שאול ישראלי בפסק דינו [51]:

“יש לראות את התביעה כטרדנית, במטרה לגרום הוצאות למערערת, או במגמה לעקוף בדרך זו את חיוב המזונות שנתחייב בהם על ידי ערכאה אחרת. מבלי להתייחס לעצם חיוב המזונות במקרה זה, איננו יכולים להסכים לראות את הדרך להיפטר מחיוב זה בהגשת תביעה לבית הדין, תביעה שכשלעצמה אינה כנה, ולא באה רק כהסוואה לענין אחר, שאין לו ולא כלום לתביעה זו”.

ובפסק-דין נוסף של הרב מרדכי אליהו שניתן באותו עניין, נאמר [52]:

“ואם כן בנ”ד, שהבעל תובע שלום בית ובד בבד עם זה הוא הולך לשדכנית למצוא לו אחרת, וכשבא הדבר לפי בית הדין הוא מכחיש מכל וכל ועל האשה להוכיח מה שהכחיש … ובזה אין צל של ספק שלא הייתה צריכה להוציא (= הוצאות) אילו הוא התובע לא היה מכחיש, בזה חייב הבעל לשלם לאשה ההוצאות.”

בהערה של הר”ש ישראלי הבאה בסוף פסק הדין, בה הוא דן בדבריו של הר”מ אליהו, מסקנתו היא [53] “שכל שיש מרמה בטענות התובע, חייב בהוצאות הצד שכנגד מדינא דגרמי”.

פסק דין זה הוא, ככל הנראה, היחיד שפורסם ובו נפסקו הוצאות מחמת היתנהגותו של התובע שיש בה משום מירמה.

לאור האמור נראה איפוא, כי הגישה העקרונית המקובלת בבתי הדין הרבניים היא, שלא לפסוק בדרך כלל הוצאות לטובת הצד שיצא זכאי בדין [54].

 

ד. ביקורת הפסיקה הרבנית

נראה, שיש מקום לעורר את השאלה, כלום אין מקום – במסגרת ההלכה – לנקוט גישה שונה, ולפסוק הוצאות במספר רב יותר של מקרים, ולא במקרים יוצאים מן הכלל בלבד?

שאלה זו מתעוררת במיוחד נוכח העובדה שמערכת השיפוט הרבני במדינה פועלת לצידה של מערכת המשפט החילונית, אשר בה כידוע מקובל לפסוק הוצאות כדבר שבשיגרה. אילו היתה מערכת השיפוט הרבני מופקדת באורח ייחודי על העניינים הנדונים אצלה, אפשר שלא היה מקום לעורר את שאלת ההבדל הקיים בין שתי מערכות השיפוט בעניין פסיקת הוצאות משפט. ואולם כידוע, רק ענייני נישואין וגירושין הם במסגרת סמכות השיפוט הייחודית של בתי הדין הרבניים, בעוד אשר בעניינים אחרים (מזונות) יש שיפוט מקביל, ובענייני ממונות יש לבתי-דין סמכות שיפוט כבית-דין של בוררין (אם יש הסכמת הצדדים). דומה, כי העובדה שבתי הדין הרבניים נמנעים מלפסוק הוצאות בדרך כלל, יש בה כדי להרתיע תובעים פוטנציאליים מלהיזקק לשירותיו של בית הדין – במקום שהדבר נתון לבחירתם – ולהעדיף תחת זאת את שירותיו של בית המשפט החילוני. נוכח מגמתם הברורה של בתי הדין הרבניים להרחיב את מסגרת סמכותם ולהגדיל את מספר האזרחים הנזקקים אליהם [55], בוודאי שיש מקום לעורר את השאלה אם אין דרך לפסוק הוצאות משפט במספר רב יותר של מקרים.

קודם שנדון בשאלה זו, מן הראוי להתבונן במספר נתונים מחכימים. בעוד אשר במספר העניינים שמתחום הנישואין והגירושין שנדונו בבתי הדין הרבניים במשך השנים ה’תשכ”ב-ה’תשל”ח חל גידול מתמיד, כמתחייב מן הגידול שחל באוכלוסיה באותו פרק זמן, הנה במספר העניינים שמתחום דיני הממונות – שאינם נתונים לשיפוט ייחודי של בתי הדין הרבניים, חלה ירידה חדה ומשמעותית ביותר [56], וגם בענייני מזונות הנתונים לשיפוט מקביל של שתי מערכות המשפט, חלה עלייה גדולה הרבה יותר במספר התביעות המוגשות לבתי המשפט המחוזיים, מאשר במספר התביעות המוגשות לבתי הדין הרבניים [57].

לתופעה זו בוודאי שניתן למצוא יותר מהסבר אחד – ולא כאן המקום להיכנס לפירוט בעניין זה [57א] – אבל מסתבר שאחד ההסברים לכך הוא, הימנעותם של בתי הדין מלפסוק הוצאות. עריכת משפט הוא עניין יקר, ובמיוחד בימינו כאשר מקובל לשכור את שירותיו של עורך-הדין. תובע, הסבור שהצדק עימו – וכאלו הם בדרך כלל פני הדברים – יבכר, כך מסתבר, פנייה לבית משפט חילוני, שפסיקתו עשויה לזכות אותו גם בהוצאות המשפט, על פני פנייה לבית דין רבני, שגם אם יפסוק לטובתו, לא יזכה אותו בפיצוי המתאים על ההוצאות שנגרמו לו בעטייה של התביעה.

ואולם אין זו רק שאלה של הצורך לעמוד בתחרות עם מערכת השיפוט החילונית, והאינטרס במשיכת מספר גדול ככל האפשר של בעלי-דין פוטנציאליים לבתי הדין הרבניים. חשובה לא פחות היא השאלה, אם אמנם לגופו של דבר יש צדק בשלילת הזכות להוצאות המשפט מבעל הדין שזכה בדין. יש לזכור, כי דין התלמוד והפוסקים שלא זיכה בעל-דין בהוצאות, נקבע על רקע מציאות בה מרכיבי ההוצאות לא כללו כמעט – ואולי אף בכלל – שכר טרחת עורך-דין [58]. מציאות זו נשתנתה לחלוטין, וכיום מהווה ללא ספק גורם זה את המרכיב העיקרי בהוצאות המשפט. אילו אסר בית הדין ייצוגם של בעלי-דין באמצעותם של עורכי-דין וטוענים רבניים [59], כי אז ניתן היה לחשוב שמהותית לא נישתנה הרבה במרכיבי ההוצאות. אבל מאחר שייצוגם של בעלי-דין מותר והוא אף מעוגן בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים [60], שוב אין בית הדין רשאי להתעלם מקיומו של גורם חדש זה שהרבנות הראשית עצמה נתנה לו הכשר [60].

השאלה האם צודק הוא מצב דברים זה בו נמנעים בדרך כלל בתי הדין מלפסוק הוצאות, חריפה במיוחד בנסיבות בהן נאלץ בעל-דין לילך לבית הדין בניגוד לרצונו – בין כתובע בין כנתבע – כאשר בסופו של דבר התברר שהצדק עמו, אבל בינתיים היה עליו להוציא הוצאות מרובות על מנת להוכיח זאת. מצב דברים זה בו כמעט לא קורה שבית הדין פוסק הוצאות, יש בו משום עידוד רב לבעלי-דין המבקשים להתחמק מחובותיהם או שמגישים תביעות קנטרניות משיקולים שונים [62], בלא שיהא עליהם לחשוש כלל מי יצטרכו לשאת אפילו בהוצאות [62א].

שאלה נוספת שראוי להפנות אליה את תשומת הלב היא של אחידות הפסיקה. מן האמור בסעיף הקודם מתקבל הרושם, כי הגישה העקרונית לפיה אין לפסוק הוצאות משפט אלא במקרים מיוחדים, מקובלת על דעתם של כל בתי הדין. ברם, האמור לעיל אינו מתבסס אלא על סמך הפסיקה שהתפרסמה. כידוע, רוב הפסיקה הרבנית אינה מגיעה לכלל פרסום, ואף שמסתבר כי על פי רוב אין פוסקים אמנם הוצאות, מכל מקום נודע גם על מקרים בהם פסקו בתי הדין הוצאות [63]. דומה שרצוי היה, כי תישמר אחידות בגישתם של בתי הדין בסוגייה זו, ואם אמנם קיימת נכונות לפסוק הוצאות במידה רבה יותר, מאשר בעבר, מן הראוי שגישה זו תאומץ על ידי כלל בתי הדין ותגובש מדיניות אחידה.

לאור כל האמור נשאלת איפוא השאלה, באיזו מידה ניתן להפוך את החיוב בהוצאות משפט לדבר שבשיגרה בפסיקתם של בתי הדין הרבניים – לפחות באותם מקרים בהם פעל בעל-דין שלא כהוגן?

נראה, כי בידי בתי הדין לפסוק הוצאות במידה רבה יותר מן הנהוג כיום, וזאת בשתי דרכים אפשריות: על יסוד הדין עצמו ועל יסוד התקנה. בשתי דרכים אלה נדון להלן.

 

ה. פסיקת הוצאות על יסוד התקנה

הדרך הפשוטה ביותר לחולל שינוי בנוהל פסיקת הוצאות על-ידי בתי הדין, הינה כמובן באמצעות התקנת תקנה מתאימה. על דרך זו גם המליץ בשעתו הרב מרדכי אליהו, חבר בית הדין הגדול לערעורים [63א], בפסק דינו העקרוני בשאלת חחיוב בהוצאות [64]. ואלו דבריו שם [65]:

“עם כל האמור לעיל, ראוי ורצוי הוא שיתקנו תיקון גדול, וכמו שמשמע מהרשב”א שאם תיקנו, חייב לשלם ההוצאות, ויתאספו אלו שבידם לתקן תקנות הקהל [66] ויאמרו ויקבעו באיזה מקרים ובאיזה אופניים יחייבו הוצאות כדי לצאת מכל הספקות” [66א].

ואכן, ניתן להביא דוגמאות לתקנות מעין אלו שנתקנו במרוצת הדורות. והרי, לדוגמא, נוסח התקנה שנתקנה על-ידי ועד הקהלות הראשיות במדיגת ליטא בשנת ה’שפ”ג [67]:

“אם יזמין אחד את חבירו שלא כדין לפי ראות עיני הדיינים, ישלם להנתבע ההזיקות לפי ראות הדיינים, ואם איש עני הוא ואין ידו משגת לשלם ההיזק, אזי יוכרז עליו חרם או ישב בתפיסה כ”כ ימים כמספר הפרסאות שהלך ובא הנתבע מחמת הזמנתו. כמשפט הזה באם הנתבע גרם הוצאת חנם להתובע, לשלוח אחריו הזמנה שלא פרע לזמנו על פי משמעות השטר חוב שביד התובע עליו, ואין להנתבע שום טענה נגד השטר חוב, ישלם הנתבע להתובע הוצאות ההזמנה שגרם לו לפי ראות הדיינים” [68].

הכוונה בתקנה זו לא היתה איפוא לחייב בהוצאות משפט כל בעל-דין שיצא חייב בדין, כי אם בעל-דין שלפי ראות עיני הדיינים אשם בגרימת הוצאות מיותרות לחבירו. נוסח כזה של התקנה היה הולם בהחלט גם את צרכי הזמן הזה, הגם שחלפו כבר למעשה משלוש מאות וחמשים שנה מאז היא נתקנה. המספר הרב של מקרים בהם מוגשות מחד גיסא תביעות לבית הדין הרבני מטעמים טקטיים בלבד, ומאידך גיסא משתמשים נתבעים שונים בתכסיסי השהייה ועיכוב על מנת לא לעמוד בחובותיהם ובהתחייבויותהם, הוא מן המפורסמות. בכך גורמים אותם בעלי-דין וביודעין להוצאות מרובות של הצד שכנגד – הוצאות אשר אין להן כל הצדקה אובייקטיבית. אילו ידעו בעלי-דין אלו כי הם עלולים להתחייב בהוצאות, אין ספק כי התופעה המתוארת לעיל היתה מצטמצמת ביותר, אם לא נעלמת כמעט כליל.

סמכותם של חכמי ההלכה להתקין תקנות בעניין זה אינה צריכה ראיות כלל, והתקנה דלעיל לא הובאה אלא בתור ראייה לכך שלא זו בלבד שהעניין הוא בסמכותם של חכמים, אלא שבפועל תקנות כאלה אכן נתקנו. ואולם למה זה נרחיק עדותנו לתקופה כה קדומה, הנה דומה שתקנה כזו נקבעה בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים בארץ ישראל משנת ה’תש”ג, אלא שככל הנראה היא בוטלה עם כניסתן לתוקפן של תקנות הדיון החדשות בשנת ה’תש”כ. והדברים יתבארו להלן.

כל המשווה את הפסיקה הרבנית שהתפרסמה בקובץ הראשון של פסקי הדין הרבניים [69] – קובץ הכולל פסקי-דין שיצאו מאת בית הדין הגדול לערעורים מלפני קום המדינה – עם הפסיקה הרבנית שהתפרסמה בקבצי פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בישראל, יווכח לדעת שבעוד אשר הקובץ הראשון מכיל פסקי-דין רבים בהם נפסקו הוצאות משפט (כולל שכר טרחת עו”ד), הנה בקבצים המאוחרים פני הדברים שונים לחלוטין.

בקובץ הראשון של פסקי הדין הרבניים, לא התפרסמו פסקי הדין בנוסחם המלא, וכך אי-אפשר לדעת אל נכון אם העדר כל התייחסות לשאלת ההוצאות בחלק גדול של פסקי הדין הוא עניין של השמטה, או שבאמת לא נכללו פסקאות בשאלת החיוב בהוצאות באותם פסקי-דין. ברם, בין אותם פסקי-דין מוצאים אנו גם חיוב מפורש בהוצאות, כאשר נסיבות המקרה אינן תמיד מסוג הנסיבות בהן יש להטיל הוצאות לאור כללי ההלכה שנסקרו לעיל, ועל כל פנים לא בכל המקרים עולה לכאורה פסיקת בית הדין הגדול בקנה אחד עם גישתם העקרונית המצמצמת והמחמירה של בתי הדין הרבניים במדינת ישראל.

במקרה אחד [70], נדון בפני בית הדין הגדול לערעורים, ערעורו של בעל על חיובו במתן גט לאשתו ובתשלום סך 600 לא”י לכתובתה ופיצוייה. טענת הבעל הייתה שהאשה אשמה בהרס חיי המשפחה ואין לחייבו בתשלום הסכום האמור, ועוד טען נגד חיובו במזונות. ערעורו של הבעל נדחה, והבעל אף חוייב בתשלום הוצאות המשפט של האשה (כולל שכר טרחת עורך דינה). מנימוקי פסק הדין יש מקום לשער, כי הטעם לכך שבית הדין ראה לחייב בהוצאות הוא שבית הדין מצא כי דרישת הבעל שהאישה תחזור אליו, אינה כנה “אלא הבעל מתכוון למרר את חייה, כדי שתברח מביתו ויוכל לטעון טענת מורדת” [71].

במקרה הנדון, יש אולי מקום לראות בחוסר כנותו של הבעל את הגורם לחיובו בהוצאות המשפט. ואולם ישנם מקרים בהם אין למצוא כל יסוד של חוסר תום לב, ולמרות זאת חוייב המפסיד בהוצאות. ישגם מקרים בהם לא הוטלו על המפסיד אלא הוצאות המשפט בלבד [72], וישנם מקרים בהם חוייב המפסיד גם בתשלום שכר טרחת עורך הדין.

במקרה אחד [73], נדון בפני בית הדין הגדול לערעורים עירעורו של בעל שחוייב במשפט גירושין ליתן גט לאשתו, וכמו כן הוא חוייב בתשלום סכום מסוים לאשתו (250 לא”י). עירעורו של הבעל בא לתקוף מבחינה משפטית את קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר חיוביו הממוניים כלפי אשתו. בית הדין הגדול הגיע למסקנה שיש לדחות את הערעור וחייב את הבעל הן בהוצאות העירעור והן בשכר טרחת עורך דינה של האשה. בגוף פסק הדין אין למצוא כל רמז לכך שהבעל נהג ברמאות, ואם היה מקום לחשוב שבית הדין חייב את הבעל על אשר הגיש את התביעה למטרות קנטרניות גרידא, הרי בא בית הדין וקבע במפורש כי “ניכרים דברי אמת שגם עכשיו אין המערער רוצה לשוב ולחיות איתה בשלום, ובטענותיו בפני בית הדין לא טען כי אם לפטור את עצמו מכתובתה” [74]. ובכן, הבעל קבל על כך שחוייב בסכום הכתובה שלא כדין, ותקף את קביעת בית הדין שלא ראה את האשה כמורדת. יצויין, כי אחד מנימוקי הערעור היה שפסק הדין בו חוייב הבעל בסכום האמור לא הכיל כל נימוקים ביחס לסכום בו חוייב, באופן “שאין להוציא ממנו מה טיבו המשפטי של הסכום 250 לא”י שפסקו לטובת האשה – אם זוהי כתובתה או החזרת הנדוניא או פיצויים, ואם שלשתם גם יחד, כמה לכל סעיף” [75]. היעדר הנמקה לגוף פסק-הדין – דבר שיש בו משום אי-מילוי אחר חובת ההנמקה שנקבעה בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים [76], בוודאי שיכול לשמש עילה מוצדקת לעירעורו של הבעל [77]. למרות כל האמור, חוייב הבעל בהוצאות ובשכר טרחת עורך דינה של האשה.

והרי דוגמא נוספת מאחד מפסקי הדין הראשונים שניתפרסמו בקובץ הנ”ל, שניתן זמן קצר בלבד לאחר שפורסם בציבור על מתן התוקף לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים [78]. באותו עניין [79] נדונה תביעתה של אשה להגדלת סכום המזונות עבור בתה. בני הזוג – הורי הבת – התגרשו בזמנו, ובזמן הגירושין מסר האב בידי האם סכום מסויים באופן חד פעמי והאשה התחייבה לכלכל את בתה. בעקבות ההתייקרויות, תבעה האשה תשלום נוסף מאת האב, אבל בית הדין האזורי דחה את תביעתה. האשה הגישה ערעור, ובית הדין הרבני הגדול לערעורים קבל את ערעורה בחייבו את הבעל לשלם מעתה ואילך סכום קצוב עבור מזונות בתו, והוא אף חייב את הבעל בהוצאות הערעור ובשכר טרחת עורך-דינה של האשה [80]. בעניין זה בוודאי שאין למצוא את הטעם לחיוב בהוצאות בהתנהגותו של האב.

בדומה למקרים הללו, נפסק על ידי בית הדין הגדול לערעורים במקרים נוספים כי על בעל הדין שהפסיד בערעור לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עוה”ד של המערער בנסיבות של חוסר תום לב במהלך הדין או בהגשת התביעה, וברור שלא מטעם זה חוייב המפסיד בהוצאות. אם היה מקום לחשוב שמא התחשב בית הדין בהתנהגותו של בעל הדין שלא במהלך הדיון, דהיינו בהתנהגותו כלפי הצד שכנגד שבעטייה נולד הסכסוך, ובית הדין ביקש להביע באמצעות הטלת החיוב בהוצאות את מורת רוחו מכך, הנה לפנינו שני פסקי-דין בהם התנהגותו של בעל הדין היה בה אף משום עבירה על איסורים, אבל מאחר ובית הדין מצא שהדין עמו, הוא חייב את הצד שכנגד בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו [82]. במקרה אחד [83] מוצאים אנו גם שבית הדין החליט להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי, ופסק כי הוצאות הערעור ושכר טרחת עורך הדין בסכום שקבע, יוטלו על אותו צד שיפסיד בסופו של דבר בהתדיינות שם.

הנה כי כן, נעלה מכל ספק הוא שבכמה וכמה מקרים, היסוד האחד והיחיד לפסיקתו של בית הדין בדבר החיוב בהוצאות המשפט היה עצם העובדה שאותו בעל-דין הפסיד בדין, ובית הדין מצא לנכון לחייבו בשיפויו של הצד שכנגד על ההוצאות שנגרמו לו.

השוואת פרסומי הפסיקה הרבנית שמלפני קום המדינה עם זו שלאחר הקמת המדינה, מצביעה איפוא על קיומו של הבדל רב-משמעות בשאלת פסיקת הוצאות משפט – הבדל שאינו יכול להיות פרי המקרה בלבד. מאליה מתעוררת אם כן השאלה: מה החסבר לקיומו של הבדל זה, או במלים אחרות: מה טעם ראה דווקא בית הדין הגבוה לערעורים שמלפני קום המדינה לפסוק במקרים רבים הוצאות משפט (כולל שכר טרחת עו”ד) גם שלא בנסיבות של חוסר תום-לב, בעוד אשר בתי הדין הרבניים שלאחר קום המדינה כמעט שלא פסקו הוצאות משפט – גם בנסיבות של חוסר תום לב?

ונראה לומר, שהיסוד לפסיקתו השונה של בית הדין הגדול לערעורים בנשיאותם של הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל [84], נעוץ בתקנה. סברה זו מבוססת על ההנחה שקיים הבדל מהותי בין תקנות הדיון החדשות בבתי הדין הרבניים משנת ה’תש”כ, לבין התקנות משנת ה’תש”ג (תקנות ששימשו יסוד לפסיקתו של בית הדין הגדול לערעורים הנ”ל). כבר נאמר לעיל [85], כי תקנה 108 מתקנות הדיון החדשות לא באה לקבוע הסדר חדש, אלא היה בה רק משום הסדר פרוצדוראלי של אופן קביעת ההוצאות, בחייבה את בית הדין לפרש בפסק הדין על מי הן חלות. תקנות הדיון משנת ה’תש”ג, לעומת זאת, הסמיכו את בתי הדין הרבניים לפסוק הוצאות לא רק בהתאם להוראות הדין, אלא גם בהתאם לשיקול דעתם. מסקנה זו מתחייבת מתוך ההבדל הקיים בין שני הנוסחים של התקנות.

בנוסח התקנות משנת ה’תש”ג יוחד פרק שלם – פרק ט – לשאלת הוצאות המשפט, ובו ארבעה סעיפים:

“83. הוצאות המשפט כוללות מלבד המסים והוצאות העדים גם שכר עורך דין.

84. ענין החיוב בהוצאות המשפט מסור לשקול דעתו של בית הדין.

85.

(1) כל פסק צריך להכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט.

(2) מקום שיש לחייב גם בתשלום שכר עורך דין צריך שהפסק יקבע את השכר.

86. הוראות שלשת הסעיפים הקודמים חלות על תביעת-נגד כעל תביעה מקורית.”

בנוסח התקנות החדשות משנת ה’תש”כ, לעומת זאת, אין אנו מוצאים במסגרת פרק יב שעניינו הוצאות ושכר עו”ד, אלא סעיף אחד – סעיף 108, שהוא העתקו – בשינויים קלים ולא משמעותיים – של סעיף 85 הקודם. נראה, שבסעיפים 83-84 של התקנות משגת ה’תש”ג, היתה הכוונה להעניק שיקול דעת לבית הדין ולאפשר לו לפסוק הוצאות בכל מקרה – גם שלא לפי שורת הדין הצרוף [86]. חיזוק רב לסברה זו ניתן למצוא בטיוטת נוסח התקנות משנת ה’תש”ג [87]. עיון בנוסח הטיוטה מגלה כי נוסחו המקורי של סעיף 84 הנ”ל היה כדלהלן [88]:

“עניין החיוב בהוצאות המשפט מסור לשקול דעתו של בית הדין, אם כי בדרך כלל יש לחייב בהן את הצד המפסיד במשפט.”

מן הנוסח הסופי של התקנות נמחקה איפוא הסיפא הקובעת כי בדרך כלל יש לחייב בהוצאות את הצד המפסיד. משמע, כי מגמתם של מתקיני התקנה הייתה אכן לחולל שינוי מהותי בסוגייה זו, וליתן בידי בית הדין סמכות לפסוק הוצאות גם כאשר אין לכך יסוד לפי שורת הדין. בסופו של דבר הוחלט אומנם שלא לכלול נוסח קיצוני זה, אבל הרישא המסמיכה את בית הדין להשתמש בשיקול דעתו לשם פסיקת ההוצאות, לא הוצאה מנוסח התקנה. ונראה שבכך היתה הכוונה להסמיך את בתי הדין לפסוק הוצאות לפי שיקול דעתם, גם אם אין לכך מקור מפורש בדין, שהרי לצורך קבלת החלטה אם להטיל הוצאות אם לאו, אין לו לבית הדין להפעיל את שיקול דעתו, אלא עליו לבדוק אם על פי הדין ניתן במקרה הנתון לחייב בהוצאות.

נמצינו למדים, שפסקי הדין של בית הדין הגדול לערעורים בהם נפסקו הוצאות גם שלא בנסיבות של סרבנות, חוסר תום-לב וכו’, ניתנו על יסוד תקנות הדיון שהסמיכו את בית הדין לפסוק הוצאות על סמך שיקול דעתו בלבד [89]. ובכן, אין מדובר איפוא בתקנה שמלפני דורות, אלא בתקנה שחידשו ראשי הרבנות הראשית בדור הקודם בלבד [90].

אלא, שתקנה זו המסמיכה את בית הדין לפסוק הוצאות על-פי שיקול דעתו, בוטלה עם כניסתן של תקנות הדיון החדשות לתוקפן. סעיף א לתקנות הדיון משנת ה’תש”כ קובע לאמור:

“על פי תקנות אלו ינהגו החל מיום א אדר ה’תש”ך, ומאותו יום יפוג תוקפן של תקנות הדיון בבתי הדין משנת ה’תש”ג”.

בהוצאתו המפורשת של סעיף 84 הישן מתוך נוסח התקנות החדשות – אותו סעיף המקנה לבית הדין סמכות לפסוק הוצאות לפי שיקול דעתו – גילו מתקיני התקנות החדשות דעתם הברורה נגד הסמכתם של בתי הדין לפסוק הוצאות על סמך שיקול דעתם. ביסוסה של סמכות בתי הדין לפסוק הוצאות על סמך שיקול דעתו, מצריכה איפוא תקנה חדשה, ואם יעלה לרצון לפני חכמי ההלכה המוסמכים לכך, להביא לידי התיקון הנ”ל, אין להם אלא להחזיר לנוסח התקנות את סעיף 84 הקודם. כלפי הטענה העשוייה להישמע כנגד מתן סמכות רחבה כל כך לבתי הדין, יש להשיב כי חזקה על דייני ישראל שלא יפריזו על המידה ולא יעשו שימוש בלתי צודק בסמכות זו. הראייה לכך היא מן הפסיקה של בתי הדין הרבניים שהסתמכה על תקנות הדיון משנת ה’תש”ג. שם מוצאים אנו אמנם פסיקת הוצאות, אבל ככל הנראה לא נעשה בתקנה שימוש אלא על ידי בית הדין הגדול לערעורים – ואף שם במידה מוגבלת, בעוד אשר בתי הדין האזוריים נמנעו מלעשות שימוש בסמכות שהוקנתה להם בתקנה [91]. אם סוברים חכמי ההלכה שבדורנו שבהסמכתם של בתי הדין לפסוק הוצאות על סמך שיקול דעתם יש משום מתן סמכות רחבה מדי לבתי הדין, יש בידם לסייג סמכות זו ברוח תקנת הקהלות בליטא [92], ולקבוע שבנסיבות של זדון וחוסר תום לב יש לחייב בעל-דין בהוצאות. ויפה שעה אחת קודם.

פסיקת הוצאות על יסוד תקנה, מחייבת פעולה מתאימה מצד חכמי ההלכה המוסמכים לכך, וכל עוד לא נעשה הדבר, אין כמובן בידי בתי הדין אלא לפסוק הוצאות במסגרת הדין [93]. עלינו לברר איפוא, כלום יש מקום במסגרת זו לפסיקת הוצאות בהיקף רחב יותר מזה הנהוג כיום.

 

ו. פסיקת הוצאות על יסוד הדין

כפי שראינו לעיל [94], על פי הדין המקורי, דהיינו דין התלמוד, אין מוטלת על מי שיצא חייב בדין כל חובה לשיפוי הוצאות משפט. גם הסוגייה בבבא-קמא [95] אינה מדברת אלא על חיובו של סרבן לשאת בהוצאות בית הדין, ואין ספק שפשט הסוגייה הוא כפי שמפרשה הרשב”א [96], לאמור: אין הסוגייה מדברת כלל ועיקר בשיפוי הוצאותיו של בעל הדין, אלא בחיובו של הסרבן כלפי בית הדין. אילו ביקשו הפוסקים לדבוק במשמעותה הדווקנית של הסוגייה התלמודית, כי אז ספק רב אם היו מחייבים בעל-דין בהוצאות המשפט של חבירו, בכל מקרה שהוא. אלא, שבעניין זה אירע את אשר אירע בעניינים אחרים. חכמי ההלכה שלאחר התלמוד, חשו בצורך לקבוע נורמות מסוימות, ומשלא מצאו לכך תימוכין מפורשים בספרות התלמודית, השתמשו בכלים – שבמסגרת ההלכה הם לגיטימיים – על-מנת ליצור נורמות חדשות. אחת מדרכים אלו היא דרך הפרשנות המרחיבה, ובה הלך בענייננו גם מהר”ם מרוטנבורג, שעה שהסיק מן הסוגיה בבבא-קמא כי על הסרבן לשאת בהוצאות המשפט של בעל דינו [97]. נחזור ונעיין בסוגייה זו, שזה לשונה:

“אמר רבינא, האי שלוחא דרבנן [= שהלך להזמין איש לדין, וחזר והודיע כי הלה סירב לבוא], מהימנינן ליה כבי תרי [= מאמינים לו כשני עדים], והני מילי לשמתא [= הדברים אמורים ביחס לנידויו של הסרבן], אבל לפתיחא – כיוון דממונא קא מחסר ליה, דקא בעי למיתב זוזי לספרא, לא [= אבל ביחס לכתיבת שטר שמתא משום שאינו מציית לבית הדין, אין השליח מהימן, שהרי בכך נגרם לאותו סרבן הפסד ממון – אותו סכום שיהא עליו לשלם לסופר – ולשם כך יש צורך בשני עדים].”

אין מדובר כאן איפוא בתשלום הוצאותיו של בעל דינו של הסרבן, כי אם בתשלום שכרו של הסופר. ואכן, על סמך סוגייה זו נפסקה ההלכה [98], שתשלום שכרו של הסופר הוא על הסרבן. יתירה מזו, כיוון שחבותו הממונית של הסרבן היא כלפי בית הדין או הסופר, מוצאים אנו בין הפוסקים את הדעה, שאם טוען התובע – המעוניין בהזמנת הנתבע-הסרבן – כי הוא מוכן לשאת בהוצאות שכר הסופר, ניתן לכתוב את שטר השמתא על פיו של השליח בלבד, שכן במקרה כזה אין חשש להוצאת ממון על-פי עד אחד, ואז צריך לכתוב בשטר במפורש כי התובע ויתר על שכר הסופר [99]. יוצא איפוא, שמשמעותה של הסוגייה היא כי על הסרבן לשלם לסופר את שכרו, ולא שחובתו היא לשפות את התובע על נזקיו.

ואכן, בפסקו של מהר”ם מרוטנבורג, אין כל רמז לכך כי הוא נתן לסוגייה פירוש שונה, ומסתבר כי אף הוא הבין שחובתו של הסרבן היא כלפי הסופר. אלא שמכאן הוא ביקש ללמוד לא רק על עניין זה, אלא גם לעניין חבותו של הסרבן כלפי בעל דינו, והוא הסיק מן הסוגייה כי עליו לפרוע לו את כל ההוצאות שנגרמו לו עקב סרבנותו [100]. יתירה מזו, כפי שראינו לעיל, חכמי ההלכה המאוחרים הרחיבו את המושג ‘סרבן’ וקבעו שגם אם בעל הדין גרם במתכוון עיכובים בדיון, יש לחייבו בהוצאות. לא זו אף זו: פסקו האחר של מהר”ם מרוטנבורג בענין “לך ואני אבוא אחרייך”, שימש יסוד לחיובו של בעל הדין גם אם התייצב לדין אלא התברר שנהג במרמה בידעו מראש שטענותיו מיוסדות על שקר והוא גורם בכך הוצאות לבעל דינו. ובכן, למרות העובדה כי לפי דין התלמוד אין לחייב בהוצאות משפט, מצאו חכמי ההלכה את הדרכים לחייב בהוצאות, באותן נסיבות בהן שיחרורו של בעל  הדין מכל אחריות יוצר מצב שאין הדעת סובלתו.

נראה, כי מקורות אלו די בהם כדי לשמש יסוד מספיק לסמכותם של בתי  הדין לחייב בהוצאות משפט כל בעל-דין שגרם במזיד הוצאות מיותרות לחבירו. דייני ישראל – בתוך עמם הם יושבים, ויש בידם לברר מידת כנותם של בעלי הדין, בין תובעים ובין נתבעים. השאלה אימתי תיחשב התנהגותו של בעלידין כהתנהגות שראוי לחייב עליה בהוצאות, היא שאלה שבית הדין יצטרך להכריע בה בכל מקרה ומקרה, וחזקה עליו שיוכל להגיע למסקנות הנכונות [101], תוך שימוש במקורות ההלכה הקדומים – של ראשונים ואחרונים – בהם הרחיבו חכמי ההלכה את היקף החיוב בהוצאות שעל פי דין התלמוד, על מנת להביא לחיובו של בעל דין בתשלום הוצאות, כאשר נהג שלא כהוגן. דומה, כי מצב הדברים הקיים בו מוענקת לבעלי-דין שאינם הגונים חסינות כמעט מוחלטת מפני חיוב בהוצאות, הינה מציאות שאין הדעת סובלתה כלל.

האם מוסמך בית חדין לחייב בהוצאות משפט גם שלא בנסיבות זדון?

לפי הדין, אין לכאורה בידי בית הדין לחייב בהוצאות משפט בנסיבות בהן פעל בעל הדין בתום לב, לאמור: בין אם מדובר בתובע שסבר בכנות שהנתבע חייב לו ולבסוף הפסיד בתביעתו, ובין אם מדובר בנתבע שסבר בכנות כי הצדק עמו ולבסוף הפסיד במשפט, אין בדין הקיים יסוד לחיובו בהוצאות המשפט שנגרמו לזולתו. הטעם לכך הוא שנזק זה הינו, לכל היותר, בבחינת נזק עקיף שבדרך כלל אין המזיק חייב עליו – על כל פנים לא בדיני אדם – שכן הכלל היסודי הוא: ‘גרמא בנזיקין – פטור’ [102]. עקרונית, ראוי היה איפוא לפטור מתשלום גם בנסיבות בהן פעל בעל הדין בזדון, אלא שבנסיבות אלה ראו הפוסקים לחייב מטעם ‘גרמי’. שאלת סיווגו של נזק זה או אחר כ ‘גרמא’ או כ ‘גרמי’, היא מן השאלות הסבוכות שבדיני הנזיקין במשפט העברי, ושיטות שונות יש בעניין [103]. כללית ייאמר, שבמסגרת ‘גרמי’ סיווגו אותם נזקים בהם אחריותו של המזיק ניכרת בעליל, והקשר הסיבתי שבין התנהגותו ומעשה הנזק חזק יותר. בשולחן-ערוך [104], דעתם של המחבר, ר’ יוסף קארו, ושל הרמ”א בהגהותיו, היא שיש לחייב סרבן בהוצאות שגרם לחבירו, והיסוד לכך – על-פי ביאור הגר”א [105] – הוא שהתנהגותו של הסרבן נחשבת ל’גרמי’. לדעת הגר”א, מבוססת הלכת השולחן-ערוך על שיטת הריצב”א [106] בביאור גדרו של החיוב ב’גרמי’. לשיטתו, גדר החיוב הוא מטעם קנס (והיסוד לכך מצוי בתלמוד ירושלמי) [107], ולכן כל היזק מצוי ורגיל לבוא קנסו חכמים כדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו. מטעם זה – מבאר הגר”א – ראוי לחייב את המסרב על כל ההוצאות שגרם לתובע, שהרי זה דבר מצוי ורגיל לבוא, ולפיכך ראוי לקונסו [108]. מוסכם על דעת כל הפוסקים, כי יסוד חיוני – לצורך החיוב בדינא דגרמי – היא הכוונה להזיק [109], וכך, לדוגמא, אם הנזק היה בשוגג או באונס, אין המזיק חייב. לפיכך, אם בעל-דין גרם לחבירו הוצאות, אבל לא הייתה לו כוונה להזיק אלא הוא פעל בתום לב, אין לכאורה כל מקום לחייבו בהוצאות.

עם זאת נראה כי יש נסיבות בהן מוסמך בית הדין לחייב בהוצאות גם בלא שיתקיימו כל היסודות האמורים, וזאת באמצעות השימוש בסמכות הענישה.

כאמור לעיל, הכלל הוא: ‘גרמא בנזיקין – פטור’. אחד מן המקרים הנזכרים בתלמוד בהקשר זה, הוא של השוכר עדי שקר עבור חבירו [110]. אם כתוצאה מעדות השקר נגרם נזק, הכלל הוא שהשוכר פטור מדיני אדם (וחייב רק בדיני שמים). למרות זאת, מוצאים אנו אצל הר”י מיגאש בתשובותיו את הדברים הבאים [111]:

“ומה שאמרו: “השוכר עדי שקר להעיד – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים” … אף על פי שאמרו בו פטור, שהכונה בו פטור לגמרי, מכל מקום אם היה בעיר דיין קבוע ונראה לו לענשו על כך – עושה. כמו שאמרו: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה … לעשות סייג לתורה וכו’, ובתנאי שתהיה השעה צריכה לכך, כגון שזה השוכר קדמה לו עשיית פעל כזה פעמים, או שהיה במדינה שעושין בפעל זה, שיש לחוש שאם יתרשלו מלענשם על זה שירבו לעשות כיוצא בו. אבל אם חסר אחד משני תנאים אלו, אין בית דין יכולין לחייב את העושה פעולה כזו שום דבר, כל שכן מי שאינו בית דין, והצבור אינם בזה כדיין קבוע.”

שומעים אנו מדבריו של הר”י מיגאש, כי גם ביחס לנזקים המוגדרים כ’גרמא’ – שם אין חולק על כך כי המזיק פטור – ניתן לחייב בדמי נזק באמצעות השימוש בסמכות הענישה שבידי בית הדין [112]. התנאי לכך – לדעת הר”י מיגאש – הוא שתהיה השעה צריכה לכך, ו’צורך השעה’ עשוי להתבטא באחד מהשנים: או שהמזיק עצמו חזר על מעשה הנזק מספר פעמים, או שמדובר בסוג נזק השכיח בחברה, וקיים חשש ששחרורו של המזיק מאחריות עלול לעודד אותו עצמו, דהיינו את המזיק, או אחרים, לחזור ולבצע נזק זה בלא כל חשש שיצטרכו לשאת באחריות.

דומה, כי על יסוד דברים אלו ניתן לחייב בהוצאות משפט – בהתקיים התנאים עליהם עומד הר”י מיגאש – גם בלא שהייתה מצד בעל הדין כוונת זדון, ובוודאי שיכולים דברים אלה לשמש יסוד לחיוב בהוצאות כאשר גראה לבית הדין שאין בעל הדין מתנהג בתום לב.

יישום מפורש של סמכות הענישה בסוגייה דנן, מוצאים אנו בדבריו של הרדב”ז. באחת מתשובותיו [113] מצטט הרדב”ז את דעתו של הרשב”א, כי “מי שמסרב לבוא לדין והוציא הלה בערכאותיהם, שהוא פטור מלשלם ההוצאות, שאין כאן אלא גרמא בנזקין דקיימא לן דפטור”. על כך מוסיף הרדב”ז וכותב:

“ומכל מקום רואה אני, שאם הוא אלם ורגיל בכך דלא ציית דינא, וראו בית דין לקונסו בהוצאות – יפה עשו”.

סמכותו של בית הדין לפסוק הוצאות ‘למגדר מילתא’, אמורה במיוחד נוכח התופעה של ההיתמעטות במספר התביעות המוגשות לבתי הדין הרבניים – היתמעטות המוצאת ביטויה הן באורח יחסי (בתביעות מזונות) והן במספרים מוחלטים (בתביעות ממוניות). אם אומנם אחת הסיבות לכך היא אי-פסיקת הוצאות על-ידי בתי הדין, ואם אמנם סבורים דייני ישראל כי מבחינה דתית עדיפה ההתדיינות בפני מערכת בתי הדין הרבניים מאשר היזקקות לבתי המשפט החילוניים של המדינה, כי אז מחייב שיקול זה בלבד את המסקנה כי על בית הדין להפעיל סמכותו זאת בהתאם לשיקול דעתו כפי שימצא לנכון.

ואין כל מקום להסתפק בשאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל – כלום מוסמכים גם הם לפסוק הוצאות מכח סמכות הענישה, או שמא אין סמכות זו נתונה אלא לבית דין במעמד מיוחד. שהרי כל המצוי בספרות התשובות, יודע שבכל התקופות ובכל קהילות ישראל עשו בתי הדין שימוש בסמכות הענישה, וברור שלא כולם היו מורכבים מגדולי הדור דווקא. וכן כותב הרשב”א [114] ש”בכל דור ודור הרשות נתונה בזה לבית דין לייסר ולהכות מי שנוהג שלא כשורה ופורץ גדרן של ישראל”. הדברים אמורים ביחס לעונשי גוף, וקל וחומר ביחס לעונשי ממון [115]. ואין מקום, להאריך בעניין זה כאן [116], בוודאי ובוודאי שבתי הדין הרבניים של מדינת ישראל – שלהם מעמד ממלכתי וסמכות שיפוט מכח החוק – רשאים ומחוייבים להפעיל את מלוא הסמכות שבידם להפעיל. אכן, אין בידי בתי הדין לעשות שימוש בסמכות הענישה על מנת להטיל עונשי גוף, כיוון שבמדינת ישראל יוחדה סמכות זו למערכת השיפוט החילונית, אבל עשיית שימוש בסמכות הענישה על מנת להטיל הוצאות משפט בעניינים שהחוק הסמיך את בתי הדין לדון בהם, הינה בוודאי לגיטימית [117],

 

ז. סיכום

לפי דין התלמוד, אין מוטלת על בעל דין שהפסיד בדין כל חובה לתשלום הוצאות משפט, ואולם הפוסקים – ראשונים ואחרוגים – מצאו, כי בנסיבות מסויימות יש לחייב בהוצאות. נסיבות אלו הן, כאשר בעל-דין סירב להופיע לדין, או גרם במזיד לעיכובים בדיון, ובכלל – כאשר בהתנהגותו היה משום הולכת שולל או מרמה. פסיקת בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל, כפי שהתפרסמה בעשרת הכרכים הראשונים של פסקי הדין הרבניים, מגלה כי בתי הדין נקטו בגישה מאוד מצמצמת, ולא פסקו הוצאות משפט (כולל שכר טרחת עו”ד) אלא במקרים ספורים בלבד. גישה זו יש בה אולי כדי להסביר – באורח חלקי לפחות – את התופעה של ההתמעטות המוחלטת במספר התביעות הממוניות המוגשות לבתי הדין הרבניים, וההתמעטות היחסית במספר התביעות למזונות הנדונות בפני מערכת שיפוטית זו (כמערכת מקבילה לשיפוט החילוני). תופעה זו מחד גיסא, והשאלה – מאידך גיסא – כלום לגופו של דבר יש צדק בשלילה כמעט מוחלטת של הוצאות משפט מבעל-דין שזכה בדין, מעוררות את השאלה אם נוהג פסיקת ההוצאות בבתי הדין הרבניים כמתואר לעיל, הינו מחוייב המציאות, או שמא יש דרכים שבאמצעותן יתכן שינוי בנוהל זה. נוכחנו לדעת שהדרך הפשוטה ביותר לכך הינה באמצעות התקנת תקנה מתאימה. מסתבר, שתקנה המסמיכה את בתי הדין לפסוק הוצאות על סמך שיקול דעתו בלבד – גם שלא לפי שורת הדין – קיימת היתה בנוסת תקנות הדיון של בתי הדין הרבגיים משנת ה’תש”ג, ובה עשה שימוש בשעתו בית הדין הגדול לערעורים בנשיאות הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל ז”ל. ברם, מנוסח תקנות הדיון החדשות משנת ה’תש”כ עולה, כי תקנה זו בוטלה. לפיכך, אם מבקשים להשתית את סמכותם של בתי הדין הרבניים לפסוק הוצאות לפי שיקול דעתם, יש לקבוע תקנה חדשה בענין זה, ומצאנו גם המלצה לכך מפי אחד מדייני בית הדין הגדול לערעורים. אולם גם בהעדר תקנה כזו נראה, כי בידי בית הדין לפסוק הוצאות מעבר לנהוג כיום.

מקורות ההלכה של הפוסקים בהם הורחב היקף החיוב בהוצאות מעבר לדין התלמוד, די בהם כדי לשמש יסוד לחיוב בהוצאות משפט כל אימת שבעל-דין נהג בזדון ובחוסר תום לב כלפי יריבו, ולפחות במקרים אלה מן הראוי לחייב בהוצאות. אבל גם במקרים בהם אין יסוד לחוסר תום לב וכיו”ב, יש בידי בית הדין לעשות שימוש בסמכות הענישה אשר בידו, ומדין ‘מגדר מילתא’ לקנוס בעל-דין בהוצאות. היסוד ל’מגדר מילתא’ אינו בהכרח רק כאשר התנהגותו של בעל הדין עצמו היתה פגומה, אלא גם כאשר החברה נגועה בפגם כלשהו. ואם המציאות החברתית היא כזו, שבעלי-דין עושים שימוש לרעה בהליכי הדיון של בתי הדין הרבניים, ביודעם מראש שלא צפוי להם כל הפסד כתוצאה מכך – שהרי אין בתי הדין נוהגים לחייב בהוצאות – יש בידי בית הדין להביא שיקול זה בחשבון על מנת לחייב בהוצאות המשפט. עם זאת, אין ספק שרצוי היה להביא שאלה זו לידי הסדר ברור בדרך של תקנה, ברוח ההמלצה האמורה שיצאה זה לא מכבר מאת בית הדין הרבני הגדול לערעורים.

 

[1] ראה יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (1974) 417: “בדרך כלל, בעל דין שזכה, זכאי לקבל הוצאותיו, שלא יצא שכרו בהפסדו, ורק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להימנע מלפסוק לו הוצאות”. וראה להלן, שם, לכללים שהתגבשו בעניין זה בפסיקתו של בית המשפט העליון.

[2] תלמוד בבלי סנהדרין לא ב.

[3] פירש רש”י: “בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום ועד תלמידי חכמים הרבה, שיהא זה בוש מהם”.

[4] וראה אוצר הגאונים סנהדרין סי’ תרסד, שם הגירסה היא: “ואמר לו נלך למקום הועד, כופין וכו'”. נראה, כי פירוש רש”י האמור לעיל הולם יותר גירסה זו.

[5] ראה תוספות סנהדרין לא ב “ויוציא”; ליקוטי תוספות שאנץ סנהדרין שם; תוספות הרא”ש סנהדרין שם; מרדכי סנהדרין סי’ תשז, בשם הר”י. וזו לשון המרדכי: “מכאן מוכיח ר”י דאם הוציא ראובן יציאותיו כדי לכוף את שמעון לדין, דשמעון לא יפרע ההוצאה, אע”פ שראובן זכה בתביעתו, דאם לא כן, מאי פריך הכא: “מי שנושה בחבירו מנה, יוציא מנה על מנה”, מה בכך, מכל מקום הלווה יפרע הכל, אלא שמע מינה דאין צריך לפרוע הוצאה”.

[6] תלמוד בבלי בבא-בתרא קסח א.

[7] שו”ת הריב”ש סי’ רכב.

[8] שם, סי’ תעה.

[9] ראה גם שו”ת הרשב”א ח”ז סי’ תקכו.

[10] תלמוד בבלי בבא-קמא קיב ב.

[11] לשון הרמב”ם משנה תורה סנהדרין כה ח.

[12] שו”ת רשב”א ח”א סי’ תתקמ.

[13] זאת מוכיח הרשב”א מן התלמוד בבלי בבא-בתרא קסח א.

[14] במקרה בו פנה התובע לערכאות ללא כל צידוק, כותב הרשב”א, בוודאי שאין הנתבע חייב לשלם את הוצאותיו, שהרי התובע “עשה שלא כהוגן ועובר על לפניהם ולא לפני גויים”.

[15] פסקי הרא”ש סנהדרין פ”ג סי’ מ; שו”ת הרא”ש עג, ב, ר-קז, ו (דף ק, ע”א).

[16] שו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג, בודפסט תרנ”ה) ס’ תצז.

[17] אברהם הלפרין ספר המרדכי השלם למסכת בבא-קמא (1978) ח”ב 175.

[18] והרא”ש בתשובותיו עג, ב, דייק שחיובו של הסרבן אינו רק משעה שנכתב כתב הסירוב, אלא מרגע שנעשה סרבן, וראה עוד מה שדן בעניין זה המהרש”ל בים של שלמה לב”ק, פרק י, סי’ יד.

[19] ראה שו”ת הרא”ש הנ”ל; שו”ת ריבי”ש סי’ רכב, רסג, ותעה; שו”ת מהר”י וייל, סי’ מב.

[20] לשון המהרש”ל, שם.

[21] לשאלה אם סרבן חייב בהוצאות המשפט רק כאשר יצא חייב בדינו, או גם אם יצא זכאי, ראה פסק דינו של בה”ד הרבני תיק ה’תשט”ו/1517, פד”ר ג 18, 25-24

[22] ראה שו”ת הרמ”א סי’ קח; שו”ת נאות דשא לר’ שלמה אייבשיץ (למברג, ה’תרכ”א) סי’ נא.

[23] מובא במרדכי לסנהדרין, סי’ תשז.

[24] כך לפי נוסח הספרים שלפנינו על פי גירסת הב”ח. והשווה עם גירסת חדושי אנשי שם על המרדכי, שם, אות ב. לפי אותה גירסה, המקרה אליו מתייחס מהר”ם הוא של נתבע שהתייצב לדין על פי המוסכם, והתובע הוא שלא בא לדין, ועל כך אומר מהר”ם כי יכול הנתבע לחייב את התובע בהוצאותיו על שהזקיקו לצאת חינם מחוץ לעירו.

[25] כפי שעולה גם מגירסת חדושי אנשי שם הנ”ל.

[26] שו”ת הרמ”א (מהדורת זיו) סי’ יב, דף עד-עח.

[27] אבל ראה ישועות ישראל לשו”ע חו”מ, סי’ יד, עין משפט, ס”ק ה, שם הבחין: בין סוגים שונים של אונס, והעלה שבאונס גמור בוודאי פטור. וכן משמע לכאורה גם מדברי הרמ”א עצמו בתשובותיו, סי’ פו.

[28] שו”ת נודע ביהודה (מהדו'”ת) אה”ע, סי” צ.

[29] ראח ביאור הגר”א לשו”ע חו”מ סי’ יד, אות לא.

[30] שטמ”ק ב”מ עג, ע”ב.

[31] לדוגמאות נוספות ולדיון בהן, ראה פסק דינו של בית הדין הרבני בפד”ר ג 30 ואילך.

[32] נתיבות המשפט לשו”ע חו”מ, סי’ רלב, ביאורים, אות י.

[33] לבירור נוסף ביסודות החיוב בדין “לך ואבוא אחריך”, ראה תיק ה’תשט”ו/1517, פד”ר ג 18, 30-33, וכן ערעור ה’תשל”ד/40, פד”ר י 3, 13-12, 16,

[34] משנה תורה זכייה ומתנה ו כד.

[35] וראה גם שו”ת הריב”ש סי’ ה; תשב”ץ ח”ב סי’ קסו; שו”ת חות יאיר סי’ קסחה (דף פז, ע”ב). על הקושי שמעוררת הלכת הרמב”ם נוכח ההלכה שפסק הוא עצמו בעניין המוכר זרעוני גינה ולא צמחו (משנה תורה מכירה טז א) עמדו רבים מן הפוסקים, וכבר הראב”ד השיג עליו בהלכות זכיה ומתנה, שם, וראה נושאי הכלים לרמב”ם, שם, וכן שו”ת מהרשד”ם אה”ע סי’ לב; אור שמח שם; אבן האזל שם. ואין מקום להאריך בעניין זה כאן. ובשו”ת ישועות ישראל לחו”מ, סי’ מה כתב, שאין הלכה זו אמורה אלא כשאין למשודכת עילה מוצדקת לבטל את השידוך, אבל אם נתנה אמתלאה מבוררת לחזרתה, כגון שהמשודך קלקל מעשיו, אין לחייבה בהוצאות.

[36] ישועות ישראל שם (הערה 27 לעיל), ס”ק ד.

[37] שו”ת הריב”ש סי’ תעה.

[38] ראה גם ים של שלמה לב”ק, פרק י, סי’ יד; ש”ך לשו”ע חו”מ, סי’ קו, סייק ב.

[39] תלמוד בבלי ב”ק ס א.

[40] ראה פד”ר ג 22.

[41] ראה ביאור הגר”א לשו”ע חו”מ, סי’ יד, אות ל.

[42] תקנה זו באה במקום תקנות 83-86 של תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל משנת ה’תש”ג. על היחס שבין תקנה 108 לבין התקנות הקודמות, ראה להלן, סמוך להע’ 84, ואילך.

[43] כך גם התפרשה תקנה 108 בפסק דינו של חרב מרדכי אליהו בערעור ה’תשל”ד/40, פד”ר י 3, 14, שם הוא מעיר, כי תקנה זו משלעצמה אין בה כדי לשמש יסוד לסמכותו של בית הדין לפסוק הוצאות במקום שהדין אינו מורה כן, אלא זו באה רק להסדיר,שבתוך פסק הדין ייכתב במפורש על מי חלות ההוצאות” (במקום שעל פי הדין הן חלות על אחד מהצדדים).

[44] עיון בפסקי הדין שניתנו על ידי הרבנות הראשית בתקופה שקדמה לכניסתן של תקנות הדיון הראשונות לתוקפן בשנת ה’תש”ג מגלה כי גם אז לא נפסקו הוצאות אלא במקרים יוצאי דופן אלה, ראה לדוגמא תיק ה’תרפ”ג/83 ותיק ה’תרפ”ג/374 (החומר מצוי בארכיון הרבנות הראשית, היכל שלמה, ירושלים).

[45] תיק ה’תשט”ו/1517, פד”ר ג 18.

[46] ראוי להעיר כי בסוף פסה”ד (עמ’ 39) מצויה הערה: “הנימוקים לפס”ד זה ניתנו ברוב דעות”. וראה בהקשר זה מש”‘כ במאמרי “חובת ההגמקה במשפט העברי” שנתון המשפט העברי 6-7 (1979-1980) 366.

[47] תיק ה’תשי”ח/2029, פד”ר ו 81.

[48] ראה לעיל, ליד הערה 6.

[49] תיק ה’תשכ”ג/2776, פד”ר ו 345, 351. וראה גם ערעור ה’תשל”ה/26, פד”ר י 115, 144.

[50] ערעור ה’תשל”ד/40 פד”ר י 3.

[51] שם, עמ’ 5.

[52] שם, עמ’ 14.

[53] שם, עמ’ 16.

[54] ראוי להעיר כי בדרך כלל משתקפת גישה עקרונית זו גם בפסיקה השוטפת של בתי הדין (כפי שהתפרסמה), וגם כאשר מצא לפעמים בית הדין לנכון לפסוק הוצאות לטובת הצד שזכה בדין, הוא לא מצא לנכון לפסוק לו גם שכר טרחת עורך-דין – שהוא למעשה המרכיב העיקרי בהוצאות משפט, ראה, לדוגמא, תיק ה’תשי”ד/252, פד”ר א 65, 77; תיק ה’תשט”ו/174, פד”ר א 333, 346. ישנם גם מקרים בהם היה לכאורה על בית הדין לפסוק הוצאות לזוכה משום התנהגותו של הצד שכנגד, ולמרות זאת לא נפסקו לו הוצאות ולא שכר טרחת עו”ד, ראה תיק ה’תשל”ג/19, פד”ר א 81-77; ערעור ה’תשל”ב/122, פד”ר ט 200-225. דומה, שבכל הפסיקה הרבנית שהתפרסמה עד כה (עד כרך י) לא נזכרה במפורש פסיקה של שכר טרחת עו”ד אלא פעם אחת ויחידה, ראה ערעור ה’תשל”ה/26, פד”ר ט 115, 145.

[55] בקרב חוגים רבניים ואתרים קיימת דעה, כי בהתדיינות בפני בתי משפט חילוניים של המדינה יש גם משום עבירה על איסור התדיינות בערכאות, ראה, לדוגמא, דבריו החריפים של הרב י’ סגל, על המשפט החילוני בארץ, התורה -והמדינה 7-8 (1956-1957) 74-95. כן ראה: יעקב אריאל “המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות” תחומין 1 (1980) 319, וכן פסק דינו של הרב שמחה מירון בתיק ה’תשל”ח/2824, פד”ר יא 259, 264-266. ואע”פ שיש מקום להסתייג מדעה זו, וראה מנחם אלון המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (1971) 121-120; יעקב בזק “בתי המשפט בישראל – האמנם ‘ערכאות של גויים'” תחומין 2 (1981) 523 (וראה תשובתו של יעקב אריאל, שם, בעמ’ 528), מכל מקום ברור שלכתחילה בוודאי שעדיף להתדיין בפני בתי דין הדנים על פי דין תורה.

[56] הטבלה דלהלן המדגימה זאת, כוללת נתונים רק משנת 1962 ואילך. תופעה זו בולטת יותר אם לוקחים בחשבון את הנתונים שמאז קום המדינה. בשנת 1951, לדוגמא, הוגשו לבתי הדין בארץ 835 תביעות בענייני ממונות, וזאת לעומת רק 764 תיקי מזונות שנפתחו באותה שנה. כלומר, באותה שנה מספר המתדיינים בענייני ממונות אף עלה על מספר המתדיינים בענייני מזונות בפני בתי הדין הרבניים, וביחס לגודל האוכלוסיית אז מדובר במספרים מרשימים למזל.

[57] והרי הטבלה המדגימה עובדות אלו. הטבלה בנויה על פי נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה כפי שהתפרסמו בשנים אלה בשנתון סטטיסטיקה משפטית:

[57א] כדאי רק להזכיר גורם חשוב נוסף, והוא: הימנעותם של בתי הדין מלפסוק הצמדה (בשל בעיית רבית) כאשר הנתבע יוצא חייב בדין. בתנאי אינפלציה, כאשר פרק הזמן שבין הגשת התביעה ובין קבלת פסק-הדין עשוי להיות ממושך, הרי אי-פסיקת הצמדה לטובת התובע, גורמת לו נזק ממשי; נזק זה יימנע ממנו (כמובן בתנאי שיזכה במשפט), אם יפנה בתביעתו לבית משפט חילוני, הפוסק הצמדה, ברם, נושא זה ראוי לדיון לעצמו, שכן הבעיות הן שונות מן הנדון כאן.

[58] מעיקר הדין, אין ייצוג באמצעות מורשה אפשרי אלא ביחס לתובע שבידו להקנות את נשוא התביעה למורשה, אבל הנתבע שאין לו מה להקנות – אין בידו למנות מורשה. ראה שו”ע חו”מ קכד א. ובאמת, דעתם של הפוסקים לא היתה נוחה גם ממינויו של מורשה על-ידי התובע, וזאת מכיוון שעל בית הדין להתרשם באופן בלתי אמצעי מטיעוניו של בעל הדין בעצמו. ראה לכל זה אצל נחום רקובר השליחות וההרשאה במשפט העברי (1972) 308 ואילך, ואף שבפועל בוודאי שנעשה בזמנים שונים שימוש בשירותיהם של עורכי-דין, הנה מאחר ורוח ההלכה הייתה נגד תופעה זו, אי-אפשר היה לצפות מחכמי ישראל שיעודדוה באמצעות פסיקת שכר טרחת עורך-דין לטובת בעל הדין שזכה בדין.

[59] דבר שבהחלט היה בידי הרבנות הראשית לעשות בדרך של תקנה, וכבר היו דברים מעולם, ראה התקנות המובאות על-ידי רקובר, שם, עמ’ 333, ליד הערה 4, ועמ’ 338 ואילך. מן הראוי להעיר, שגם במציאות של ימינו יש מקום לתקנה מעין זו, שחהרי גם במסגרת מערכת המשפט החילונית יש מוסד שיפוטי אחד שההתדיינות בפגיו היתה בזמנו אישית בלבד בדרך כלל, ולא באמצעות עורכי-דין. הכוונה היא לבית המשפט לתביעות קטנות שהוקם על-פי חוק שיפוט בתביעות קטנות, ה’תשל”ו-1976. סעיף 6 לחוק זה קבע, כי “בעל דין אינו זכאי להיות מיוצג לפני (בית) משפט לתביעות קטנות על ידי עורך דין או שליח אחר, אלא ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שירשמו”. סביב נוסחו של סעיף זה היו דיונים בכנסת, ואולם לבסוף הוא נתקבל פה אחד (ראה דברי הכנסת 77 (1976) 3511). המגמה המונחת ביסוד הדברים הייתה – כך מסתבר – לפשט את ההליכים, ולהקל על בעל דין שאין בידו אמצעים מרובים המאפשרים לו שכירת שירותיו של עורד-דין. ברם, כעבור זמן קצר תוקן החוק, ובחוק שיפוט בתביעות קטנות (תיקון), ה’תשל”ז-1977, סעיף 2, נמחקה ההוראה הנ”ל האוסרת ייצוג ע”י עו”ד שלא בהרשאת בית משפט (אפשר שהדבר נעשה בלחץ לשכת עורכי הדין). דומה שיש להצטער על ביטולה של ההוראה הנ”ל, שמן הראוי היה אולי לנסות את הפעלתה פרק זמן ממושך יותר ולא למהר ולבטלה. אפשר שהניסיון המצטבר היה מלמד על כדאיות החלתה על מוסדות שיפוטיים נוספים, אבל זה כמובן עניינו של המחוקק. מכל מקום, עצם הניסיון הנ”ל מלמד על כך שהתקנתה של תקנה בכיוון האמור הינה דבר שציבור המשפטנים בארץ עשוי לקבל.

[60] ראה תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, ה’תש”כ, תקנות 41 ו-44.

[61] נראה, כי לבד מן העובדה שייצוג בעלי-דין על ידי עורכי-דין וטוענים הינה תופעה מוכרת על-ידי מערכת השיפוט הרבני, נודעת משמעות נוספת להיקף התופעה. בעוד אשר לפני עשרות שנים בלבד לא נזקקו בעלי הדין לשירותיהם של עורכי דין ברוב המקרים (על כך ניתן ללמוד מתוך עיון בתיקי הרבנות ובתי הדין השמורים בארכיון הרבנות הראשית ב’היכל שלמה’ ירושלים), הנה כיום דומה שהדבר הפך לתופעה מקובלת – ובמיוחד כאשר בעל דין אחד מיוצג על ידי עורך-דין, רואה לעצמו אף הצד שכנגד צורך להופיע עם עורך-דין. כיוון שכך, יש אולי מקום לעשות שימוש בהלכת הרמב”ם שנזכרה לעיל (ליד הערה 34), ושלפיה כל הגורם לאבד ממון חבירו – משלם, כאשר היה עליו לצפות – על סמך הנהוג והמקובל – שכתוצאה מהתנהגותו יוציא חבירו הוצאות. לכאורה יש מקום לומר, שמאחר ששכירת שירותיו של עו”ד הינה בבחינת נוהג רווח, על בעל דין התובע את חבירו בנסיבות של חוסר תום לב, או המשתמט מן הדין – בתור נתבע – לצפות מראש שחבירו ייאלץ לשכור שירותיו של עורך-דין, והרי הוא איפוא בבחינת “גורם לאבד ממון חבירו” שביחס אליו פסק הרמב”ם כי מחובתו לשלם.

[62] דוגמאות לכך, ראה במאמרו של מנשה שאווה “על ‘כרוך’ ועל ‘כנות’ – הייפסק ‘מירוץ הסמכויות’ בענייני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני? עיוני משפט 2 (1972-1973) 719, 726 ואילך.

[62א] מן הראוי להעיר, כי ביחס לענייני מזונות, העלה הרב מרדכי אליהו בסוף פסק דינו הנ”ל (הערה 50), עמ’ 15, את ההצעה ששכר טירחת עורך דינה של האשה יחושב במסגרת חיובו של הבעל במזונות. ואלו דבריו: “ובכלל, ייתכן שבין בעל ואשה הדין שונה מכל תובע ונתבע. אם נחליט שאשה שתבעה מזונות והבעל סירב לשלם, והוכיחה טענתה, והוציאה שכר טרחה לעו”ד, ובית הדין יחייב את הבעל במזונות, יתכן ובכלל המזונות מה שהוציאה להשיגם והוא חייב בהם”. אלא שהרב מרדכי אליהו לא הכריע בשאלה זו, והחליט שיש להשאיר זאת למתקני התקנות (בעקבות המלצתו קודם לכן, בעמ’ 14, שעניין החיוב בהוצאות, יבוא על פתרונו בדרך של תקנה, וראה להלן). בהקשר זה, מן הראוי להפנות לפסק דינו של הרב עובדיה הדאיה שנתפרסם על ידו בשו”ת ישכיל עבדי ח”ה, אה”ע, סי’ עב, שם נדון ערעורו של בעל שחוייב במזונות ע”י בית הדין האזורי, אשר חייבו גם בהוצאות המשפט, בדחיית הערעור, נאמר (בין היתר): “הרי הגורם העיקרי לתביעת האשה הוא הבעל שהפסיק לתת לה למזונות, ולזה בצדק הוא חייב לשאת בהוצאות ההתדיינות. לאור כל האמור: (א) יש לאשר את פסק הדין. (ב) הוצאות המשפט ושכר עו”ד של האשה חלות על הבעל”. וראה בסוף המאמר, הוספה שלאחר ההגהה.

[63] כגון בערעור ה’תשל”ח/105 (לא פורסם). אגב ראוי להעיר כי אי-פסיקת הוצאות בדרך כלל בדרגת הערעור חמורה אף יותר מאשר אי-פסיקת הוצאות בדרגה הראשונה, שכן בעוד אשר בהתדיינות הראשונה יש מקום לומר, ששני בעלי הדין מעוניינים לברר את הדין, וכל צד מוציא הוצאות לתועלתו, הרי ההתדיינות בפני בית הדין לערעורים הינה בשלב בו הדין כבר ידוע (לאחר שניתן פסק הדין בעניין), ואם למרות זאת הוגש ערעור והמערער הפסיד – מדוע על המשיב לשאת בהוצאות הערעור? לכאורה צריך לומר, שכל אימת שבעל דין מערער ומפסיד, עליו לשאת בכל הוצאות הערעור, ואין כל הצדקה לחלק את ההוצאה בין שני הצדדים.

[63א] בינתיים, לאחר שכבר נסתיימה הגהתו של מאמר זה, נבחר הרב מרדכי אליהו לכהונת הראשון לציון, הרב הראשי לישראל.

[64] הערה 50 לעיל.

[65] בעמ’ 14.

[66] הצורך בתקנות קהל נובע כנראה לדעתו מכך, שמדובר בתקנה בענייני ממונות הגזרמת הפסד לבעלי-דין, ולשם כך יש צורך בהסכמת הקהל ונציגיו, וזאת לדעה שכיום אין בידי חכמים הכח של ‘הפקר בית דין’ שבאמצעותו יכולים הם להתקין תקנות שיש בהן משום הפקעת ממון.

[66א] המלצה לדון ולבצע בהקדם את הצעתו של הרב מרדכי אליהו, מצאנו לאחרונה בפסק דינו של הרב שמחה מירון בתיק ה’תשל”ח/2824, פד”ר יא 259, 266.

[67] פנקס המדינה או ועד הקהלות הראשיות במדינת ליטא, יצא לאור על ידי ש’ דובנוב, ברלין ה’תרפ”ה, תקנה טז, עמ’ 6.

[68] וראה דוגמאות נוספות בתקנות מדעת מעהרין (יצאו לאור ע”י ישראל הילפרין), ירושלים ה’תשי”ב, תקנה עב, ריא ורטו (עמ’ 23-24, 72-73).

[69] אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בית הדין הגדול לערעורים, בעריכת ז’ ורהפטיג (1950).

[70] תיק 1/30/705, שם, עמ’ 83.

[71] שם, עמ’ 84.

[72] ראה לדוגמא, תיק 1/35/705, שם, עמ’ 91; תיק 1/24/707, שם, עמ’ 157; תיק 1/45/701, שם, עמ’ 168.

[73] תיק 1/6/705, שם, עמ’ 72.

[74] שם, עמ’ 75.

[75] שם, עמ’ 173.

[76] תקנות 79-80 לתקנות הדיון של בתי הדין בארץ ישראל משנת ה’תש”ג, שמכוחן מחיייב היה אז בית הדין ליתן את נימוקיו. כיום קבועה חובה זו בתקנה 103-104 של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, ה’תש”כ.

[77] שהרי טעמה של חובה זו הוא, שיהיה בידי בעלי הדין לבדוק אם פסק הדין נכון או שמא נפלה בו טעות, ובהעדר הנמקה נשללת מבעלי הדין האפשרות לבדוק זאת. על עניינה של חובה זו ראה מאמרי: “חובת ההנמקה במשפט העברי” שנתון המשפט העברי 6-7 (1979-1980) 319.

[78] הודעה למתן תוקף לתקנות, יצאה מטעם הרבנות הראשית ביום ז כסלו ה’תש”ג, ראה מאמרי הנ”ל (הערה 77), עמ’ 369. פסק הדין האמור ניתן ביום כב אדר-ב ה’תש”ג.

[79] תיק 1/17/703, אוסף ורהפטיג, עמ’ 13.

[80] ראה שם, עמ’ 16.

[81] ראה תיק 1/2/70, שם, עמ’ 28, בעניין פירוד זמני בין בני זוג וחיובו של הבעל במזונות אשתו וילדו. וראה להלן.

[82] ראה תיק 1/64/705, שם, עמ’ 122; תיק 1/60/706, שם, עמ’ 132. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בפסיקת בתי הדין שלא התפרסמה, ראת לדוגמא תיק 1/18/707 (התיק שמור בגנזך המדינה, חטיבה 98, מיכל ג/4794).

[83] תיק 1/21/707, שם, עמ’ 155. דוגמא נוספת לפסיקה מעין זו, ניתן למצוא בתיק 1/70/710 (לא פורסם) – פס”ד מיום טז אדר-א’ ה’תשי”א (התיק שמור בגנזך המדינה, חטיבה 98, מיכל ג/7787).

[84] פסיקת הוצאות על ידי בית דין זה לא הסתיימה עם קום המדינה, והיא נמשכה כמובן גם לאחר מכן (ראה הערה 89 להלן), אלא שלכלל פרסום לא הגיעו הדברים. ‘

[85] סמוך להע’ 43.

[86] יש מקום לסברה, שלנגד עיניהם של מנסחי התקנות משנת ה’תש”ג, עמד נוסחן של תקנות הפרוצדורה האזרחית משנת 1938 (נתפרסמו בתוספת השניה לעתון הרשמי, 1938, עמ’ 138). תקנה 278, שם, מסמיכה את בית המשפט להשתמש בשיקול דעתו על מנת לפסוק הוצאות, ועל פי זה, כנראה, נוסחה הקנה 84 הנ”ל. ראייה כמעט וודאית לכך היא תקנה 86 הנ”ל, שיסודה ללא ספק באותן תקנות. בתקנה 280, שם, נאמר: “מותר לפסוק הוצאות על תביעה שכנגד כמו על תביעה מקורית”. עם זאת, נוסת תקנה 84 המצוי בטיוטת נוסח תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים (ראה להלן), אין יסודו בתקנות הפרוצדורה האזרחית משנת 1938, וברור שלא נוסח זה בלבד שימש את מנסחי התקנות.

[87] נוסח הטיוטה (בשכפול) שמור בארכיון הרבנות הראשית שב’היכל שלמה’ ירושלים.

[88] סעיף 85 של הטיוטה.

[89] מן הראוי להעיר, כי פסיקת הוצאות על סמך שיקול דעת בלבד, בלא שמצד הדין תהא עילה ברורה לכך, מוצאים אנו גם בפסיקת בית הדין הגדול לערעורים שלא התפרסמה, מן התקופה שלאחר הקמת המדינה. במקרה אחד (תיק 1/16/711 – פס”ד מיום כז ניסן ה’תשי”א), ניתן על-ידי בית הדין האזורי פסק-דין המחייב את האשה להתגרש. האשה ערערה וערעורה התקבל. הבעל – המשיב – חוייב בהוצאות ושכ”ט עורך דין. במקרה אחר (תיק 1/20/711 – פס”ד מיום כה סיוון ה’תשי”א), תבעה האשה בפני בית הדין האזורי לחייב את הבעל לגרשה ותביעתה נדחתה. בערעור זכתה האשה ונפסק כי הבעל חייב לגרשה, הבעל – המשיב – חוייב בהוצאות ובשכר טרחת עו”ד. בשני המקרים ניתן פסק הדין על ידי הרכב זהה של בית הדין: שני הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, והרב הדאיה (התיקים שמורים בגנזך המדינה, חטיבה 98, מיכל ג/4789).

[90] חשוב לציין כי הקנות הדיון משנת ה’תש”ג לא הוחלפו אלא בשנת ה’תש”כ, כלומר במשך שתים עשרה שנה פעלו בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל במסגרת התקנות משנת ה’תש”ג, ולמרות זאת אי אנו מוצאים בפסיקה הרבנית שהתפרסמה בקובצי פסקי הדין הרבניים כל מקרה של פסיקת הוצאות – גם לא על ידי בית הדין הגדול לערעורים. אלא שבמסגרת הפרסום הנ”ל, אין אנו מוצאים פסיקה שיצאה מבית דינם של הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל (כל הפסיקה שנתפרסמה הינה מן התקופה שלאחר פטירתו של הרב עוזיאל), ומסתבר שדווקא בית דין זה עשה שימוש בסמכות הרחבה לפסוק הוצאות על סמך שיקול הדעת, בעוד אשר בתי דינים אחרים נמנעו מכך (עדות לפסיקת הוצאות ע”י בית דינם של הרבנים הראשיים בתקופה שלאחר הקמת המדינה – פסיקה שלא נתפרסמה כלל עד עצם היום הזה – מצויה בתיקי בית הדין הגדול לערעורים השמורים בגנזך המדינה, וראה לדוגמא פסקי הדין הנזכרים בהערה הקודמת).

[91] ספק אם דייני ישראל כלל היו ערים לסמכות זו שהוקנתה להם בתקנה 87, וייתכן שרק בבית הדין הגדול שבנשיאות הרבנים הראשיים נפסקו הוצאות כיוון שהרבנים הראשיים היו אלה שהתקינו את התקנות ולהם היו נהירים כל השינויים שהתחוללו בעקבות כניסתן של תקנות הדיון לתוקפן.

[92] ראה לעיל, ליד הערה 67.

[93] מן הראוי להעיר גם על הקושי שבהתקנת תקנות חדשות – קושי הנובע מן הצורך בקבלת הסכמת כל הגורמים הנוגעים בדבר. הנה, לדוגמה, בעניין חובת מזונות לילדים, ביקשו לאחרונה להתקין תקנה המעלה את גיל הילדים שלגביהם חייב האב בתשלום מזונות לגיל 18 שנה, וביום ט תמוז ה’תשל”ו נתקבלה אמנם החלטה ברוח זו על-ידי מועצת הרבנות הראשית. ואולם הרב הראשי, הראשל”צ, הרב עובדיה יוסף, שלא נכח בישיבה בה נתקבלה ההחלטה הנ”ל, סירב לתת את אישורו וחתימתו לכך בנימוק, שלדעתו, תקנה כזאת צריכה להיות ע”י כל דייני ורבני ישראל גדולי התורה … אחרת אין לתקנה כזאת שום תוקף לפי ההלכה”. ראה ציטוט הדברים במאמרו של זרח ורהפטיג “למקורות החובה למזונות ילדים” תחומין 1 (1980) 272.

[94] ראה ליד הערה 2 לעיל.

[95] ראה ליד הערה 10 לעיל.

[96] הערה 12 לעיל,

[97] על חידושים אחרים של מהר”ם מרוטנבורג (מתחום המשפט הציבורי), שהביסוס להם ניתן על ידו בדרך של הפרשנות המרחיבה, ראה מנחם אלון המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (1973) 72.

[98] רמב”ם משנה תורה סנהדרין כה ח; טור חו”מ סוף סי” יא; שו”ע חו”מ, סי’ יא ד, וראה ב”י לטור, שם, וכסף משנה  שם.

[99] ראה שלטי הגבורים על הרי”ף לסנהדרין, פרק א (דפוס וילנא) דף ג, ע”א. אות א; נתיבות המשפט לשו”ע חו”מ, סי’ יא, חידושים, אות ה; כנסת הגדולה לטור חו”מ, סי’ יא, הגהות הטור, ס”ק ט; אורים ותומים לשו”ע שם אורים, אות ה.

[100] וראה שו”ת הרא”ש קז, ו (דף ק, ע”א), שמדבריו משמע כאילו משמעותה של סוגיית התלמוד היא הטלת חובת השיפוי כלפי התובע, אבל ברור שאין זה פשוטם של דברים, וגם בפסקי הרא”ש לב”ק, פרק י, סי” ו, לא משמע כן. גם לשונם של אחרים מן הפוסקים מגלה כי הם פירשו את חיובו של הסרבן כמתייחס לסופר בית דין ולא לבעל דינו, ראה לדוגמה שו”ת מהרי”ק, שורש יא.

[101] למרות העובדה שיש בידי בעלי הדין למנות עורך דין או טוען רבני שייצגם בדין (ראה תקנות 41-44 לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, ה’תש”כ). הנה על פי תקנה 54 של התקנות הנ”ל – “חייבים בעלי הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם”, ו”בזמן שבעל הדין מברר את דבריו או עונה לשאלות או נדרש לענות, אין מורשהו רשאי לעזור לו” (תקנה 56). תקנות אלו, שמקורן בספרות הפוסקים, מיוסדות על ההנחה “דיותר יכול להתברר האמת כששומע מפי בעלי דינין עצמן” (סמ”ע לשו”ע חו”מ, סי’ יז, אות יד), וכל תכליתן לאפשר לבית הדין להגיע לחקר האמת מתוך התרשמות בלתי אמצעית מבעלי הדין עצמם.

[102] תלמוד בבלי בבא-קמא ס א.

[103] ראה על כל העניין בהרחבה אצל שלום אלבק פשר דיני נזיקין בתלמוד (1965) 43 ואילך.

[104] חו”מ סי’ יד ה.

[105] אות ל, שם. וראה בפירוש באר אליהו לראי”ה קוק על באור הגר”א, שם.

[106] תוספות בבא-בתרא כב ב “זאת אומרת”, וראה מש”כ בביאור הדברים הש”ך לשו”ע חו”מ, ס’ שפו, אות א.

[107] משנה כלאים ז ג; שבועות ו ו.

[108] וראה גם תשב”ץ ח”ג, סי’ קסה, לעניין אחריות לנזק שנגרם כתוצאה מכך שבעל-דין נאלץ להיזקק לערכאות: “… דלא מחייב מדינא דגרמי אלא היכא דברי היזקיה, אבל בנדון הזה – כיון שמתחילה לא תבעוהו בדיני ישראל, ובדיני האומות שתבעוהו הפסיד ממון כדי לקיים דינו, אע”פ שאח”כ תבעוהו בדיני ישראל – חייבים לשלם לו הוצאותיו מדין מזיק, דהאי ברי היזקן, שכיון שתבעוהו בערכאותיהם, דבר ידוע הוא שהוא יוציא הוצאות להעמיד קרקעו בידו בדיניהן”. מכאן ניתן להסיק שכל שברור הדבר שכתוצאה מהתנהגותו של בעל דין ייאלץ חבירו להוציא הוצאות, ניתן לחייבו על כך מדין מזיק.

[109] ראה ש”ך שם (הערה 71 לעיל).

[110] תלמוד בבלי בבא-קמא נו ב.

[111] שו”ת הר”י מיגאש סי’ קסא.

[112] וראה גם רמב”ם משנה תורה רוצח ב ד, והדברים שכתב על כך הריב”ש בתשובותיו, סי’ רנא: “כבר כתב הרמב”ם זַ”ל על השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו ועל כיוצא בו, שעם היות שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אם ראו ב”ד לעונשו בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך, חרי יש להם רשות לעשות בהורמנא דמלכא כאשר יראן”.

[113] שו”ת הרדב”ז ח”ב סי’ תשסג.

[114] שו”ת הרשב”א ח”ד סי’ רסד.

[115] ראה שו”ת הריב”ש סי’ שצט.

[116] וכבר דן בעניין זה בהרחבה יעקב-משולם גינצבורג משפטים לישראל (1956) 41-45. ‏ יאה גם המקורות שמביא ר’ חיים פלאג’י בספר החפץ חיים, סי’ ע, סעיף ב’.

[117] למעשה, בפסיקת בתי הדין הרבניים גופה ניתן ביטוי להשקפתם של בתי הדין בדבר סמכותם העונשית. כך, לדוגמא, בשאלת החיוב בפיצויים על הפרת הבטחת נישואין, כאשר המיפר לא התחייב מראש לשלם קנס בגין הפרת ההבטחה. בשאלה זו מוצאים אנו אצל הפוסקים שתי שיטות לביסוס האפשרות לחייב בפיצויים: (א) מדין דמי נזק על הבושתה שנגרמה בעטייה של ההפרה. (ב) מדין קנס. בעניין אחד שהובא בפני בית הדין הרבני הגדול לערעורים (ערעור ה’תשכ”ד/160, פד”ר ה 322), קובע בית הדין, שאף על פי שמבחינה ממונית יש לחוש לדעת הפוסקים שאין לחייב את מיפר ההבטחה בתשלום דמי בושת, מכל מקום “מדין בית דין שעליהם מוטל הדבר לגדור גדר בעד בעַלי הלשון לנדותם שיפייסו אותו כראוי … יש לגדור גדר ולנדותו עד שיפייס חבירו”. וראה גם תיק א/669/יח, פד”ר ג 61. לדיון מפורט בשאלה זו ראה מאמרי: “עוד לשאלת החיוב בפיצויים על הפרת הבטחת נישואין” משפטים 9 (1979) 109, 119-121.

הוספה לאחר ההגהה (בעגיין החיוב בהוצאות משפט בתביעת מזונות):

הדעה לפיה מן הראוי לזכות אשה התובעת מזוגות בהוצאות משפט, כחלק ממזונותיה, הועלתה לפני מספר שנים ע”י חבר ביה”ד הגדול לערעורים, כתוארו אז, הרב מרדכי אליהו. ברם הודגש אז על ידו, כי יש צורך בתקנה מיוחדת שתקבע זאת, ובהעדר תקנה מתאימה אין מקום לחייב בהוצאות משפט גם בתביעות מן הסוג הזה (ראה לעיל, הע’ 62א). אכן, כפי שצויין לעיל (שם), כבר נפסק בזמנו ע”י בה”ד הגדול כי יש לחייב בהוצאות משפט בנסיבות כאלה, אבל ככל הנראה לא נתפשטה הוראתם. והנה, לאחרונת שב ונזקק בה”ר הגדול לסוגייה עקרונית זו, וקבע ברוב דעות, כי יש אמנם לחייב בהוצאות משפט בתביעות מן הסוג הזה. פסק הדין המבטא את דעת הרוב נכתב ע”י מרן הרב הראשי, הרב א’ שפירא (עמו הסכים למסקנות הרב ש’ מזרחי), ובין היתר נאמר בו: “נראה שבכל תביעת מזונות של אשה מבעלה, וביה”ד מוצא שהיא צודקת … הרי בזה כרוך גם פס”ד עקרוני שהבעל חייב לשאת גם בהוצאות המשפט שהאשה הוציאה כדי להביא את הבעל לביה”ד כדי לחייבו במזונות … כי אם האשה זקוקה להוציא ממון כדי לחשיג את המזונות. ובלי הוצאה זו גם המזונות עצמם לא יגיעו לידה, הרי זה גם כן מזונות שלה … נראה שגם שכר עו”ד … בכל חיוב מזונות … משום שאין דרכן של סתם נשים להופיע ולטעון ולהתווכח בפני בי”ד כדי שתוכל להגן על ענייניה נגד הבעל, ובפרט כשהוא מופיע עם עו”ד … ובמיוחד הוא חייב בהוצאות משפט כשהבעל מערער על חאיוב מזונות שביה”ד האזורי פסק שחייב מהדין” (תיק (רבני ערעור) ה’תשמ”א/34, פד”ר יב 186, 190-193). עיי”ש לנימוקיו. חולק עליו מרן הרב הראשי הראשל”צ, הרב מ’ אליהו, החוזר על דעתו “שאם בתי הדין רואים לנכון לחייב בהוצאות משפט, יהא זה בגדר תקנה, ותקנה צריכים לתקן וכו'”.