איסור-לבועל (רבני ערעור) 76/1957 פלונית נ’ הנהלת בתי דין רבניים (03/02/1958) – DOCX / PDF
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
תיק תשי”ז/76
לפני כבוד הדיינים:
כ”ג הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק נסים – נשיא
הרב יוסף שלום אלישיב,
הרב בצלאל זולטי
המערערת:
פלונית (ע”י ב”כ עו”ד תדהר)
נגד
המשיבה
הנהלת בתי דין רבניים
פסק דין
זהו ערעור על פסק דין שניתן על ידי כבוד בית הדין הרבני האזורי תל אביב ביום כ”ב שבט תשי”ז בתיק (רבני תל אביב) תשי”ג/3996 בו נדחתה בקשת המערערת להינשא לפלוני.
גוף העובדות
המערערת הגישה – בבית הדין הרבני בתל אביב ביום ב’ תמוז תשי”ז – תביעה לחייב את בעלה […] בגירושין. הסיבה: בעלה הוא חולה ואיננו מסוגל לחיי אישות והיא סובלת סבל רב מחיים לא נורמליים אלה. הוא מסרב לתת לה גט. הוא אמר לה בפירוש – כך היא כותבת בכתב התביעה – שלא איכפת לו על היחסים שלה עם גבר אחר, ושהיא יכולה להמשיך בהם ורק לא לבקש גט.
לפני שהתקיים בבית הדין הנ”ל בירור התביעה הנזכרת, הגיש הבעל […] בבית הדין הרבני בפתח תקווה בי”ז תמוז תשי”ג תביעה לחייב את אשתו להחזיר את בתם המשותפת למוסד ילדים. בכתב התביעה כתוב: “הואיל ואשתי עזבה את הבית בלי כל סיבה וחיה בלי גט עם חבר אחר במושב במרחק של כמה בתים מביתנו. התנהגות זו בלתי מוסרית היא ותזיק לחינוך ילדתנו.”
בישיבת כבוד בית הדין בפתח תקווה – כ”ג תמוז תשי”ג – חזר הבעל על טענתו בכתב התביעה שאשתו חיה עם גבר זר. האישה הודתה בבית הדין בזה שהיא חיה עם גבר אחר בשם [פלוני] ובית הדין הודיע להצדדים כי האישה אסורה על בעלה ועל האדם הזר.
האישה ויתרה על כל תביעות כספיות שיש לה על הבעל, “רק שיתן את הגט.”
בתיק בית הדין פתח תקווה נמצא מכתב כתוב על בלנק של “מושב עובדים […]” וחתום על ידי מדריך הסוכנות בכפר ובו הוא פונה למשרד הרבנות בפתח תקווה:
“לעזור להמוכ”ז […] היות ואשתו [פלונית] עזבה אותו ללא גט והיא חיה עם חבר אחר במושב […]. יש להם ילדה והאישה לקחה את הילדה אתה, הח’ […] חושב שהחינוך והסידור של הילדה לא מובטח ולא טוב […].”
בה’ תשרי תשי”ד התחיל בירור התביעה של האישה לפני בית הדין בתל אביב:
“האישה: ‘יכולה לעבור שנה שבעלי לא יחיה עמי חיי אישות – לכל היותר הוא חי אתי פעם בששה חדשים. אני צריכה גבר, אני דורשת שבעלי יתן לי גט. אנו נפרדים שלושה חדשים, לי יש חבר שאני חיה אתו’.” (כאן באה בפרוטוקול חתימת האישה לאשר את דבריה).
“הבעל: ‘שם הגבר שהיא חיה אתו [פלוני]’.
האישה: ‘הבעל שאני חיה אתו הוא [פלוני]’ (חתימת האישה על זה).
הבעל: ‘היות שהיא החלה לחיות עם הגבר ההוא לכן כשאני רציתי לחיות אתה סירבה. אני לא ראיתי שהיא חיה עם [פלוני]’
האישה: ‘הבעל שאני חיה אתו – [פלוני] ונקרא גם […]’ (חתימת האישה).
הבעל: ‘אני רוצה להשלים עם אשתי’.
לאחר שבית הדין דיבר עם הבעל הוא מסכים לתת לה הגט פיטורין.” (בפסק הדין המעורער נאמר כי ביום ה’ תשרי תשי”ד אסר בית הדין על האישה לחזור לבעלה וכן אסר עליה להינשא ל[פלוני].)
בינתיים התחרט הבעל מלגרש את אשתו עד שסוף סוף הגיעו לידי הסכם גירושין בכ”ד סיוון תשט”ו. בהסכם נאמר: “הואיל ובית הדין פסק בתיק הנ”ל כי על הצדדים – הזוג הנ”ל – להתגרש והואיל ולבני הזוג בת שש שנים בשם […] הוסכם בין הצדדים כדלקמן […].”
בהחלטת בית הדין מיום הנ”ל כתוב: “הצדדים הופיעו והודיעו שבאו לידי הסכמה הדדית להתגרש […] על הזוג להתגרש […] בית הדין מאשר את ההסכם המצורף לתיק […] האישה אסורה להינשא ל[פלוני] הגר במושב […] וכמו כן אסורה לחזור לבעלה […].”
הזוג התגרשו ביום כ”ה סיוון תשט”ו.
בכ”ה בניסן תשט”ז הגישה האישה בקשה לבית הדין בתל אביב אשר בה היא טוענת (על ידי בא־כוחה) כי דבריה אשר אמרה לפני בית הדין – שזינתה עם אחר תחת בעלה – בשקר יסודם וכי מעולם לא זינתה תחת בעלה ונותנת אמתלא לדבריה כי לימדו אותה לטעון ככה כדי להשיג הגט חיש מהר. היא אמרה לבעלה כי זינתה תחתיו על פי עצת מכריה ולמען שכנעו אף קראה בשמו. האישה טוענת ומצהירה כי הטענה הנ”ל על שזינתה תחת בעלה היא שקר וכזב ותו לא – לא זינתה אף פעם ועל כן מבקשת האישה לבטל את האיסור שהוטל עליה שלא כדין ולצוות על מחיקת הערה שנרשמה בתעודת הגירושין.
כבוד בית הדין בתל אביב – כזכור לעיל – דחה את בקשתה וזה מתוך הנימוקים המפורשים בפסק הדין המעורער.
נימוקי פסק הדין המעורער
הואיל ויש לנו לשאת ולתת בנימוקים אלה, לכן מן הצורך לצטט כאן תמצית הנימוקים שעליהם מתבסס פסק הדין:
“א. מכיוון שהיא נאמנת שנטמאה היות ויש רגליים לדבר (עיין ‘שולחן־ערוך’ ‘אבן־העזר’ סימן קטו סעיף ו – ברמ”א) שהרי היא טענה שבעלה חולה ואינו מסוגל לחיי אישות והיא סבלה מזה סבל רב ולכן היא חייתה עם [פלוני] ובמקום שיש רגליים לדבר היא נאמנת ובעלה חייב לגרשה […] ובמקום שיש רגליים לדבר לא מועיל אמתלא – עיין בית־יוסף (סימן קטו ובסימן ו) וב’נודע ביהודה’ (קמא סימן ח) והנראה בסברתם דמכיוון ש”רגליים לדבר” היא הוכחה לאמתת דבריה שנטמאה אין הם יכולים לשמש כאמתלא לבטל את אמיתת דבריה ולאמר שלא נטמאה.
ב. דעת ‘הרב המגיד’ (פי”ח מהלכות איסו”ב) דלא מהני אמתלא – מה שהיא טוענת עכשיו שלכן אמרה בהיותה תחת בעלה טמאה אני לך כדי שיגרשנה – מכיוון שאינו מחויב לגרשה על יסוד דבריה היא. גם להראב”ד הסובר דבאשת כהן שאמרה לבעלה טמאה אני לך (באונס) מועיל אמתלא זו שהיא נותנת אחר כך, באשת ישראל האומרת זניתי ברצון לא מועילה אמתלא הנ”ל מכיוון שהועילו דבריה להפסיד כתובתה – עיין ‘נודע ביהודה’ (קמא סימן ח) מה שכתב בזה דהואיל ולא מהני אמתלא לעניין ממון וכמו שכתב ה’חלקת־מחוקק’ (סימן קטו ס”ק כב) דלעניין ממון אי אפשר לטעון מחיוב לפטור משיצא חוץ לבית דין אף על פי שנתן אמתלא לדבריו הוא הדין דלא מהני גם בנוגע לאיסור אף על פי דבאיסור גרידא מועיל אמתלא גם לאחר זמן.
ג. באמירת ‘זניתי עם פלוני’ הווה כמו ‘נתקדשתי עם פלוני’ דלא מהני אמתלא כמבואר בסימן מ”ז סעיף ד’ וב’פתחי־תשובה’ שם.
ד. אמנם יש מקום לדון על פי דברי ה’נודע ביהודה’ (קמא ‘אבן־העזר’ סימן יא) בעובדא לפניו שהבעל והאישה היו בריב ובקטטות ובעלה היה מאיים עליה שיהרגנה והיה פוצע אותה באכזריות ושכנתה יעצה לה שתאמר לבעלה שזינתה ויגרשנה והאישה עשתה כדבריה וגירשה בעלה. אחר כך התחרטה ורצתה לשוב ולהינשא לבעלה ונתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיגרשנה. ונאמנת על זה גם אישה מדין עד אחד באיסורין ולפי זה היה מקום לדון גם בנדון דידן שהמבקשת אומרת שיעצו לה שתטען שנטמאה כדי שיגרשנה ולכן יש על בית הדין לברר מי הם המייעצים לה ולקבל עדותם וייחשב כמסירת מודעה על הודאתה ותהיה מותרת להנ”ל.
אכן בנדון דידן – שהאישה עצמה אינה טוענת שמסרה מודעה אלא שיעצו לה לטעון ועשתה על פיהם אבל לא אמרה למי שהוא שתעשה כן כדי לקבל גט – אין בזה משום כעין מסירת מודעה.
זאת ועוד שיש לחלק מהנדון של ה’נודע ביהודה’ שהרי בנדון דידן ברצונה להינשא לנטען [פלוני] וזה מחזק דבריה הראשונים […].”
טענות המערערת
על פסק דין זה הוגש ערעור. בכתב הערעור טוען בא כוח המערערת בין היתר:
“כבוד בית הדין טעה בכך שמצא ‘רגליים לדבר’ בדברי המערערת עצמה […] אין לראות ‘רגליים לדבר’ אלה בראיה נפרדת נוספת. כל עיקר של ‘רגליים לדבר’ למדנו מסוטה ובסוטה הרי דווקא אם נסתרה עם זה שבעלה קינא בה אליו. במקרה דידן אין בחומר הראיות כל עדויות על ייחוד או כל עדות אחרת שהיא […].
ועיין בתשובת ‘נודע ביהודה’ (תניינא סימן יב) שכתב:
‘ובגוף הדבר – שהחליט השואל כיוון שאמרה כן בשעת חוליה דרך וידוי מקרי רגליים לדבר – לדעתי לא החמירו ברגליים לדבר אלא ביש רגליים לדבר בלי אמירה דידה שאף אם לא הייתה אומרת כלל שזינתה רגליים לדבר ממקום אחר שזינתה וזה מצטרף בהדי אמירה דידה. וכן משמע במהרא”י (סימן רנב) שכתב דאיכא רגליים לדבר נמי בלאו הכי כו’, אבל אם אין רגליים לדבר רק מחמת אמירתה שדברים מראים שהיא אומרת אמת אין זה מועיל וערומי מערמא […].’
אכן בנידון אין שום “רגליים לדבר” חוץ מאמירתה […].
טועה כבוד בית הדין בסרבו להזמין עדי המערערת אשר יעצו לה לטעון ‘טמאה אני’ וכי אמרה כי תעשה כן כדבריהם. עדים אלו הובאו על ידי המערערת לבית הדין ולא הורשו להעיד בפניו […].
כבוד הרבנים המלומדים שגו בהביאם בחשבון שיקוליהם דבר שאינו בגדר ראיה כלל. בפסקה שנייה בפסק הדין נאמר: ‘בתיק מצורף מכתב מאחד העובדים במושב הכותב: “האישה עזבה את בית בעלה וחיה עם חבר אחר במושב”.’
כלל גדול הוא במשפט ‘מפיהם ולא מכתבם’. במקרה דידן אף לא ידוע של מי הכתב. האם לא יתכן שהמכתב האנונימי הנ”ל נכתב על ידי הבעל עצמו […].”
דיון
מה נחשב “רגליים לדבר”, והאם כשיש “רגליים” לאמירת “טמאה אני לך” לא מועילה אמתלא
והנה זה פשוט כי אין לראות בדברי האישה שאמרה שבעלה לא מסוגל לחיות עמה בחיי אישות והיא סובלת מזה כרגליים לדבריה שחיה עם גבר זר כל זמן שאין לפנינו שום הוכחה על מעשי כיעור בינה לבין הנטען וכיוצא בזה אשר מתוך זה ניתן להסיק שיש מקום לחשוש שאומרת שזינתה תחתיו אבל לא בשביל שבעלה לקה בכוח גברא – לפי דבריה – נאמר שהיא נאמנת שזינתה תחתיו וצדק בזה בא כוח המערערת.
גם מה שקבע כבוד בית הדין טעם הדבר שלא מועיל אמתלא במקום שיש רגליים לדבר “מכיוון שרגליים לדבר הוא הוכחה לאמיתות דבריה שנטמאה אין הם יכולים לשמש כאמתלא לבטל את אמיתות דבריה” – יש לדון בזה כי הלוא מרא דהאי שמעתתא דברגליים לדבר והיא אומרת “טמאה אני לך” נאמנת היא הוא המהרא”י ז”ל ובפסקי מהרא”י (סימן רכב) כותב: “הואיל ויש רגליים לדבר והוא לא אמר כהאי גוונא שהנשים משקרות להאכילה דבר האסור לה […] מכל מקום לא הווה אסירא ליה אלא מטעם דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא משום שאנו סוברים שהדבר אמת […].”
אולם ה”בית מאיר” הוא אשר העלה הלכה זו (ועיין שו”ת “פני־יהושע” “אבן־העזר” סימן א) דלא מועיל אמתלא במקום שיש רגליים לדבר, והוא הסביר את דבריו (בסימן ו) כי אמתלא לא מועיל אלא במקום שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא – איסור החל על האוסר גרידא – מה שאין כן במקום שיש נאמנות לדבריו גם כלפי אחרים ואם כן כבר חרג ממסגרת של שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ודינו כעד שלא מועיל אמתלא. הוא הדין כשיש רגליים לדבר והיא אומרת: “טמאה אני לך” ונאמנת גם כלפי הבעל, ולכן לא מועיל אמתלא.
וה”בית מאיר” בעצמו (סימן קטו) העיר שה”תרומת הדשן” סובר דגם כשיש רגליים לדבר האיסור הוא משום שוויא אנפשא חתיכה דאיסורא ומשום לתא דידה נגעו בה – לא משום לתא דידיה – ותמה על ה”תרומת הדשן”. ועיין ב”צמח צדק” (סימן קמ) וב”אבני נזר” (“אבן־העזר” סימן לח) שדחו את תמיהתו, וה”נודע ביהודה” (קמא “אבן־העזר” סימן ע) מסיק: “דמצד הדין היא אינה נאמנת (לומר טמאה אני לך) אפילו ברגליים לדבר.”
וב”צמח צדק” (שם) הוכיח מהרבה ראשונים החולקים על “תרומת הדשן” וסוברים דאינה נאמנת גם ברגליים לדבר ולפי דדריהם פשוט דמועיל אמתלא כשיש רגליים לדבר כמו באישה האומרת טמאה אני לך ואין רגליים לדבריה.
גם בתשובת רעק”א (מהדורה קמא סימן קיא) כתב דבאיכא רגליים לדבר האיסור רק משום שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ומועיל אמתלא.
ועיין ב”תשובות הרא”ם” לגאון מוהר”ם מרגליות (סימן נה) בתשובתו להרב דק”ק בראד מה שכתב בתוך הדברים: “והנה ראיתי שהגאון הנ”ל האריך להוכיח דאמתלא מהני אף ברגליים לדבר ודבריו אינם צריכים חיזוק […] העולה מדברינו דאין לחלק בין רגליים לדבר או לא ולעולם מהני אמתלא.”
אמלתא כשאמירת “טמאה אני לך” גרמה לה להפסיד את כתובתה
ובדבר מה שכתב ה”בית־שמואל” (“אבן־העזר” סימן ו ס”ק כו): “ואפשר לדייק מהראב”ד שכתב דין זה דמהני אמתלא באשת כהן ולא באשת ישראל (פרק כ”ד מהלכות אישות) דסבירא ליה דלא מהני מדהפסידה הכתובה לפי דבריה הראשונים” וה”נודע ביהודה” (קמא סימן ח וסימן יא) חיזק את הדברים דהואיל ובאומרת “זניתי ברצון” הפסידה כתובתה ובממון לא מהניא אמתלא לאחר שיצא מבית דין הוא הדין דלא מועיל לעניין איסור:
לכאורה בנדון דידן המערערת ויתרה – בבית הדין בפתח תקווה – מרצונה על כל תביעותיה הכספיות שיש לה כלפי בעלה אם יתן לה גט וזאת אמרה האישה בפעם הראשונה כשהופיעה לפני בית הדין לפני עוזבה אולם בית הדין. אם כן במקרה זה מתחלק האיסור מן הממון שהרי אפילו אם נקבל אמתלא דידה בנוגע לאיסורא אכתי ויתורה לגבי הכתובה ושאר תביעותיה נשאר קיים.
אלא שיש לומר מכיוון שהיא מחלה רק בתנאי – אם יתן גט – ועל יסוד דבריה שאמרה “טמאה אני לך” היא מפסדת בכל גווני, הרי שוב יש כאן דררא דממונא הקשור בחלות האיסור שאסרה על נפשה ולא מועיל בכהאי גוונא אמתלא.
אולם יש לדון במקרה אשר לפנינו שהזוג התגרש לפי התנאים המפורטים בהסכם. לפי דברי בא כוח המערערת בבית הדין האזורי (פרוטוקול עמוד 61) שילמה האישה 700 ל”י לבעלה בשביל שיתן לה הגט ושיחררה אותו מתשלומי מזונות עבור הילדה כנאמר בהסכם, ואחרי כל זה באה האישה ונותנת אמתלא – הרי אמתלא זו בזמן שהיא נאמרה וכשאנו באים לדון עליה נוגעת אך ורק לעניין איסור גרידא ואיננה קשורה לשום דררא דממונא. אם כן יש לומר דגם לה”נודע ביהודה” יש לקבל אמתלא דידה לפי דעת הראב”ד.
ועיין “בית מאיר” (סימן ו) דדעתו כשיטת הראב”ד שאין הבדל בין אשת כהן לאשת ישראל והאומרת “זניתי ברצון” בכל אופן מועיל אמתלא דידה – זה לשונו (שם סעיף יג):
“וגם מה שסובר ה’בית־שמואל’ בהראב”ד לחלק באשת ישראל הואיל ומפסדת כתובה לא מהניא אמתלא נמי אינו כי טענתו אינו נתלה בהכי וההפסד כתובה נמי אינו נוגע אלא לעצמה ומשום הודאת בעל דין. וכבר חזינן דבעיקר הדין דחיישינן שמא עיניה נותנה באחר לא מחלקינן בין אשת כהן באונס לאשת ישראל ברצון כמבואר בסימן קט”ו – עיין שם סעיף ו – הוא הדין לגבי אמתלא לעניות דעתי אין סברא לחלק בהכי.”
ובעצם המחלוקת של הראב”ד ו”הרב המגיד” באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי שהלכה היא שהאישה מותרת לבעלה. מכל מקום היא אסורה לכל כהן אחר שימות בעלה אם מועיל אמתלא שנותנת האישה שאמרה כן כדי שיגרש אותה. כתב ה”בית שלמה” בתשובה (“אבן־העזר” סימן עב):
“מלשון ה’חלקת־מחוקק’ ב’אבן־העזר’ (סימן ו ס”ק יב) ו’בית־שמואל’ (שם ס”ק כו) שכתבו דהראב”ד ו’הרב המגיד’ חולקים בזה משמע להדיא מדבריהם דמדברי הרמב”ם אין הכרע אם מחמיר בנתנה אמתלא זו לדבריה. והנה אם שהמחבר ב’שולחן־ערוך’ סתם שם (בסעיף יג) כלשון הרמב”ם עם כל זה יש לי ראיה שסובר כדעת הראב”ד ודלא כ’הרב המגיד’ שהרי ב’חושן־משפט”‘ (סימן מז סעיף א) כתב במלווה שאמר על שטר שבידו ‘אמנה’ או ‘פרוע’ והיה חב לאחרים דאינו נאמן ואם אחר שאמר כן פרע לבעל חובו ובא לגבות השטר מלווה רואים אם כשהבעל חוב בא לגבות מזה השטר אמר ‘אמנה הוא’ אז ודאי לא הייתה כוונתו רק לדחות בעל חובו וחוזר וגובה בו […] ועיין ב’קצות־החושן’ (סימן פ) – שהכריע כהר”א חסון בתשובת מהר”ש הלוי (חלק א סימן כ–כא) [הובא לעיל ב’בית שלמה’] דבממון לא מועיל אמתלא – ומבואר דהך אמתלא אלימא טובא ויכול לחזור מכח אמתלא זו אך בממון ומכל שכן באיסור דמהני אמתלא דיכול לחזור באמתלא זו.”
ובנדון דידן כבר בכתב התביעה לגירושין שהגישה המערערת לבית הדין האזורי הזכירה האישה על יחסיה עם גבר זר וכן בעמדה לפני בית הדין לתבוע גט מבעלה הצהירה וחזרה על זה פעמיים ושלוש – שהיא חיה עם [פלוני] אשר מכל זה מתקבל הרושם שכוונת האישה להשתמש בדבר הזה בכדי להמריץ להבעל לתת לה גט.
ובעיקר מה שכתב “הרב המגיד” לא לקבל אמתלא זו מטעם כיוון שלא היה מחויב להאמינה אין דבריה כלום – העיר על זה הבית מאיר כי אין טענה זו מכרעת דאטו נשי דינה גמירי וידעו דבית דין של אחריהם לא נתנו אימון בדבריה? ובמקרה דנן בא כוח המערערת טען בפנינו כי “אנשים הללו לא יודעים שום דבר מחוקי היהדות – אצל אומות העולם מספיק לגירושין שהיא אומרת בגדתי בך – היא חשבה שככה הנוהג אצלנו”. לפי זה יש לומר דדין אמתלא זו כשאר אמתלא שגם “הרב המגיד” מודה דמקבלין ממנה כמו שכתב ה”בית־שמואל” (סימן ו).
(וב”ערוך השולחן” [סימן ו] כתב: “אם נתנה אמתלא לדבריה הקודמים ואמרה ששיקרה שכוונתה הייתה להפקיע עצמה מבעלה רשאה לכתחילה להינשא לכהן [ראב”ד] ויש מגמגמים בזה [הרב המגיד] ונראה עיקר כדעה הראשונה”.)
כשאינה נאמנת מן הדין לומר “טמאה אני לך” – האם האיסור לבועל הוא מן הדין או “קנס”
ועיין שו”ת “מלבושי יום טוב” (סימן ח) מה שכתב לחזק שיטת ה”בית־שמואל” (סימן ו ס”ק כה) הסובר באשת כהן שאמרה לבעלה “טמאה אני לך” דאסורה לכל כהן היינו לכתחילה אבל אם ניסת לכהן לא תצא – זה לשונו:
“…לפי שיטת התוספות דסוף נדרים והרשב”א דסבירא להו דלכך התירו חכמים דעקרו האיסור ממנה משום דהיכא דיש טעם לדבריהם יכולים חכמים לעקור איסור […] אלא על כורחך צריך לומר דהיכא דהוצרכו חכמים לעקור את האיסור אי אפשר לעקור לחצאין וממילא נעקר לגמרי האיסור אף מה שלא הוצרכו וכן משמע לישנא דרב ששת ורבא דפליגי (נדרים צ ע”ב) לעניין אכילת תרומה דרב ששת אמר אוכלת ורבא אמר אינה אוכלת ואמאי לא קאמרי בלשון איסור והיתר אלא ודאי דלעניין איסור מן הדין לא פליגי וסוברים דמן התורה מותרת בתרומה כיוון דמותרת לבעלה ועקרו חכמים את האיסור ממנה עקרו לגמרי אלא פלוגתייהו אי מחמרינן עליה שלא תאכל בתרומה […] וכן נראה לפי זה דגם לכהונה לאחר מיתת בעלה מותרת מן הדין כיוון דכבר עקרו חכמים האיסור […] אבל בדיעבד אם ניסת לא תצא” [גם כשאינה נותנת אמתלא].
נמצא לפי זה לדעת התוספות והרשב”א כל האיסורים הנובעים מדיבורה שאמרה “טמאה אני לך” הם רק איסורא דרבנן.
נוסף לזה ראוי לנו להביא כאן את דברי הגאון ב”שואל ומשיב” (מהדורא תניינא חלק ד סימן עו) – עיין שם – בעניין: “אחד שנתקוטט עם אשת איש ובתוך הקטטה אמר לה שהיא זונה ושאלו ממנו מאין הוא יודע זה והשיב שהוא בעצמו זינה עמה.” וכעבור זמן: “מת בעלה של האישה והלך זה ונשאה ושאלו אותו על ככה והשיב ששקר הגיד בתחילה ולא אמר כן אלא לבזותה על בעלה”:
… “ולפי עניות דעתי נראה דלא שייך שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בזה דכל האיסור הוא בשביל שאמר שזינה עם האישה ונאסרה על בעלה והרי על הבעל אינו נאמן לאסרה דאין אישה נאסרת אלא על פי עדים או בקינוי וסתירה וכדאמרו בכתובות (דף ט ע”א) עיין שם גבי דוד והרי ב’חלקת־מחוקק’ ו’בית־שמואל’ (סימן יא) כתבו דכל דלא נאסרה על בעלה, כגון באונס, גם לבועל לא נאסרת דלא שייך כשם שנאסרה לבעל ומקורו מכתובות (ט ע”א) ‘התם אונס הווה’ ולפי זה כאן שלא נאסרה על בעלה שוב לא נאסרה על הבועל ולא שייך שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.”
ועיין רש”ש כתובות (ט ע”א) שכתב גם כן דלפי דמסיק דבאונס שריא לבועל משום דאינה אסורה לבעל גם בכהאי גוונא שהבעל אינו יודע שנבעלה אשתו לבועל אף שהוא אומר דבא עליה ומסיק: “וכך נראה לי להורות הלכה למעשה.”
אמנם הדמיון לבועל באונס צריך עיון כי הבא על אשת איש באונס לא חל בעצם שום איסור כלפי בעלה כי אונס שריא בישראל ומשום כך לא נאסרה גם על הבועל דאיסורו נובע מזה שנאסרה בביאתו על הבעל, מה שאין כן בנידונו של הגאון הנ”ל (וכן במה שכתב הרש”ש) שאחר בא ואומר שזינתה עמו ברצון – הלוא פשוט הדבר שלפי דבריו חל איסור על בעלה ואילו משום הבעל לא ידע ונעלם דבר מעיני הבעל חשיבא כאילו לא חל האיסור על הבעל?
אך בתשובת “דברי חיים” (“אבן־העזר” סימן יד) כתב בתוך דבריו: “וביותר יש לומר לפי מה שכתבו הפוסקים דבאישה שזינתה כיוון שהדין נותן שלא להאמינה באמת היא מותרת להבעל כל זמן שלא ידע הבעל בלא שום הפקעת קידושין.” וב”שערי דעה” (ליטוין, חלק ב סימן פא) כתוב: “דנו מקצת אחרונים ז”ל דכל שאין הבעל מחויב להאמין גם הבועל אינו מוזהר מן התורה רק מדין קנסא – עיין בברכי יוסף (“אבן־העזר” סימן יא) בשם מהריט”ץ.”
אמנם בתוספות (קידושין דף כז ע”ב דיבור המתחיל “ונקה”) מבואר דסבירא להו דגם אם לא ידע הבעל שזנתה אשתו והמשיך לחיות אתה – עבר עברה בשוגג – עיין שם. אולם במקרה והאישה אומרת לבעלה ישראל “טמאה אני לך” כנדון דנן ולפי דעת התוספות והרשב”א דחכמים עקרו מכאן איסור סוטה לבעלה הרי יש מקום לומר בפשטות (אפילו אם לא נאמר כחידושו של ה”מלבושי יום טוב” הנ”ל) מאחר וסוף סוף לפי דבריה לא גרם הבועל שתיאסר על בעלה ממילא היא מותרת להבועל. אלא דגם בזה יש לדון כי חכמים לא עקרו איסור סוטה אלא מזמן אמירתה שהיא טמאה, נמצא לפי דבריה: ברגע שזינתה חל האיסור על הבעל ועל הבועל ונהי דהפקיעו חכמים אחר כך האיסור מן הבעל אבל בנוגע לבועל באיסורה קיימי.
האם יש לחלק לעניין זה בין אופן שהבעל האמין לדבריה לאופן שלא האמין
אבל במה דברים אמורים? באופן שלא נאסרה על בעלה מצד אמירתה “טמאה אני לך” אך במקרה דנן אסר בית הדין בפתח תקווה את האישה על בעלה, גם בבית הדין בתל אביב אסרוה על בעלה. אמנם לא נמצא בתיק נימוק לאיסור זה פרט להטענה הסתמית של הבעל הדורש להוציא את ילדתו מאשתו על סמך זה שהוא טוען שהיא חיה עם גבר זר: לא נרשם בתיק אם נחקר הבעל מאין הוא בטוח שאשתו זינתה עליו – כי הוא בעצמו הצהיר שהוא לא ראה שהיא חיה עם איש זר – יתכן שכל האסמכתא שלו היא על המכתב (הנזכר לעיל) המצורף לתיק, יתכן גם שהוא אמר שהוא מאמין לדבריה של אשתו (כאמור לעיל, האישה הגישה תביעה לגירושין בבית הדין בתל אביב לפני שהבעל הגיש תביעתו בבית הדין בפתח תקווה ובכתב התביעה שלה היא מודה שחיה עם גבר אחר) ולפי שיטת בית הדין בת”א היא אסורה עליו מפני “שהיא נאמנת שנטמאה היות ויש רגליים לדבר” (ראה בפסק הדין המעורער).
על כל פנים לפנינו קיים מעשה בית דין ולא בית דין אחד אלא משני בתי דינים יצא איסור לאסור האישה על בעלה ואנו מניחים שהאיסור יצא כהלכה, וזה מפני שראו בטענת הבעל שהוא מאמין לדבריה של אשתו, ובכהאי גוונא יש לומר דלא מועיל אמתלא דידה להפקיע את האיסור מבעלה, ויש לדון שכשם שהיא אסורה לבעל אסורה לבועל.
ובמהרי”ט (“אבן־העזר” סימן א) כתב:
“והרשב”א עצמו הביא באומרת טמאה אני לך ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שוויה חתיכה דאיסורא ואסירא ליה לעולם אפילו אם תחזור ואמרה דבאונס היה – כך הביא ה’מגיד משנה’ בשמו (פרק כב מהלכות אישות) והם דברי התוספות בשלהי נדרים. משמע שדיבורו עושה רושם שלא מכוח דבריה דאי לאו דאמר לה הכי הייתה נותנת אמתלאה לדבריה ואומרת ‘מה שאמרתי טמאה אני לפי שנבעלתי אבל באונס היה’ עכשיו שנתן האמנה לדבר חשיב כהודאה ושוויא נפשיה חתיכה דאיסורא […] ובהכי ניחא מה שסיימו שם התוספות ‘ויש אומרים דמשמתינן ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת רבנו גרשום’ דקשה הא לביה אנסיה שנראה לו שהדברים כנים ורגליים לדבר אלא דפשע במה שהוציא בשפתיו ואמר שמאמינה שעכשיו אינה יכולה לתת אמתלאה לדבריה משום דבדיבורו שוויה חתיכה דאיסורא.”
וכן סובר רבי עקיבא איגר בתשובה (שו”ת רבי עקיבא איגר קמא סימן קיא) בדעת הרמ”א (סימן קעח) דלדעה ראשונה לא מועיל אמתלא, וכן העלה בהגהת “נימוקי־יוסף” (סוף נדרים).
אמנם ב”בית מאיר” (סימן קטו סעיף ו) סובר דמועיל אמתלא דידה גם עבורו וזה לשונו:
“ואם קודם גירושין היא נותנת אמתלא [כי לאחר גירושין סובר ה’נודע ביהודה’ (קמא ‘אבן־העזר’ סימן יא) דלא מהני אמתלא לדידיה אחר מעשה שעשה וגירשה] למה שאמרה נטמאתי בזה כתב ‘ים־של־שלמה’ (פרק ב דיבמות סימן יח) ד’נאמנת ואינו יכול להוציאה כלל אפילו אמר בתחילה להדיא “אני מאמין לך” ואחר כך נתנה אמתלא שלא זינתה ולמה אמרה תחלה שזינתה בטלה דבריה הראשונים’ עכ”ל. ואם כן מה שכתבו התוספות סוף נדרים […] דאפילו חזרה ואומרת דבאונס היה דאסורה משום דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא היינו דווקא אם אינה חוזרת לגמרי אלא שרצתה לתרץ דבריה שכיונה במה שאמרה ‘נטמאתי’ היינו על ידי אונס – אמתלא זו לא מהני […] אבל חוזרת לגמרי עם אמתלא הוגנת אף איהו בתר דהימנה מותר בה כפסק הרש”ל (ב’ים־של־שלמה’) […].”
וב”שואל ומשיב” (מהדורה תניינא חלק א סימן טו) כתוב:
“ומה איקבע איסור שייך בדידיה טפי מבדידה דהא היא גם כן אמרה ונתנה אמתלא ואדרבה הוא לא ידע וסמך עליך כסומא בארובה וכל שחזרה בה – אמירתו מידי מששא אית ביה […] ועל כורחך דכל שאמרה אמתלא והוא לא בא רק מכוחה – בהתבטל הסיבה נתבטל המסובב […] וכל שכשל עוזר – דתברא לגזיזיה ואמרה אמתלא – נפל סומך וזה ברור מאוד […].”
ואפילו אם נאמר כשיטת המהרי”ט ודעימיה דאמתלא דידה לא מהני לבעל בהאמין לדבריה מכל מקום יש לומר דמה שהבעל מאמין לה לא מהני לאוסרה על ידי זה להבועל כי לאו כל כמיניה לאסור מחמתו על הנטען – עיין אוצר הפוסקים (סימן יא אות נג).
ואשר לנימוק הכתוב בפסק הדין המעורער כי “באמירת ‘זניתי עם איש פלוני’ הווה כמו באומרת ‘נתקדשתי עם פלוני’ דלא מהני אמתלא כמבואר בסימן מז וב’פתחי־תשובה’ שם” – הנה שני טעמים כתב ה”נודע ביהודה” (הובאו דבריו ב”פתחי־תשובה” הנ”ל) להסביר את שיטת הרא”ה שהוא המקור להלכה זו – שאם נקבה בשם המקדש לא מועיל אמתלא:
טעם א – מכיוון שלפי דבריה הראשונים יש לפלוני זכות בה הרי זה כדררא דממונא דלא מועיל אמתלא. וזה הרי לא שייך כלל בנדון דידן שאמרה “זניתי עם פלוני.”
טעם ב – אין לה אמתלא מספקת לזה שאמרה “לפלוני אני מקודשת” כי לדחות את האנשים הקופצים עליה היה מספיק אם אמרה “אשת איש אני” סתמא. אבל – מסיק ה”נודע ביהודה” – אם יש לה אמתלא גם לזה שהזכירה את שמו ושם עירו של פלוני מקבלים את האמתלא גם בכהאי גוונא. ובכן בנדון דידן היא טוענת שאנשים אמרו לה: “תכתבי שאת חיה עם גבר אחר ורק זה יעזור לקבל גט” והיא אמרה שחיה עם [פלוני] הואיל ובעלה ידע שיש לה סימפטיה ל[פלוני] ויאמין לה (ראה פרוטוקול בית הדין האזורי עמוד 61) – הרי היא נותנת אמתלא גם על זה.
תנאים נוספים לאמתלא
יש לנו להוסיף כאן ולדון בעוד כמה נקודות בסוגיה של אמתלא אשר לא דן בהם כבוד בית הדין האזורי בפסק הדין.
נותן אמתלא כשעשה מעשה לחיזוק דבריו הראשונים – מתי נאמן?
א) אם מועיל אמתלא למעשה שעשה לקיום דבריו הראשונים.
ובמקרה דנן – האישה חתמה על כתב התביעה שבו כתוב: “הוא אומר לי בפירוש שלא איכפת לו על היחסים שלי עם גבר אחר ושאני יכול להמשיך בהם”. היא גם חתמה בבית הדין בתל אביב על כל פעם שהזכירה לפניהם שחייתה עם גבר אחר.
וב”יורה־דעה” (סימן קפה סעיף ג) פסק: “אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נידותה ואחר כך אמרה ‘טהורה אני’ אף על פי שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת”. ומשום שעשתה מעשה – לא מועיל אמתלא.
ועיין “תרומת הדשן” (סימן שכו):
“שאלה: ראובן היה במצוק ושמעון היה מתעסק בעבורו […] ונותן כתב בחתימת ידו שתעיד עליו כמאה עדים וכתב בכתב ידו איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע בשבועת התורה לפרוע לו ולא יטעון נגדו שזה טענת אונס או שאר אמתלא בעולם ותבע שמעון את ראובן לפרוע לו […] השיב ראובן טענות ואמתלאות. טען שמעון הלא יש לי כתב בחתימת ידך שנשבעת שבועת התורה […].
תשובה: […] ולא אמרינן הואיל והודה שנשבע שלא יטעון שום אמתלא שווי לנפשיה חתיכה דאיסורא כההיא דפרק ב’ דכתובות – אמרה ‘אשת איש אני’ […] הא לא אמרינן דהא מסיק התם – פרק ב’ דכתובות – גבי אישה שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.”
וב”תבואות שור” (סימן א סוף ס”ק עו) רמז לה”תרומת הדשן” הנ”ל והוכיח מזה דאם לפי האמתלא דידיה היה לו צורך המעשה מקבלין אמתלא גם בכהאי גוונא. גם ה”חתם־סופר” עמד על ה”תרומת הדשן” – עיין חלק “יורה־דעה” סימן ט’ – זה לשונו: “הלוא אין אמתלא אחר מעשה רב ואין לך מעשה רב מכותב וחותם בשטר” והעלה: “דאם אי אפשר בעניין אחר – שנותנת אמתלא המספקת גם למעשה – מהני אמתלא וכן הסכים ב”ח וש”ך ובספר ‘שמלה חדשה’ (סימן א [ב’תבואות שור’] ס”ק עו [הנ”ל]) מייתי ראיות רבות מדוכתא טובא שאי אפשר לסתור אותם שהדין דין אמת […].”
לפי זה יש לומר לכאורה גם בנדון דידן יש לקבל אמתלא שהיא נותנת שאחרים לימדוה לכתוב לבית הדין, אשר יש לראות בזה תשובה גם על המעשה שעשתה האישה. כמו כן בזה שחתמה האישה בפרוטוקול בבית הדין – כפי שיש להניח – חתמה בפקודת בית הדין ואילו סירבה לעשות זה היה מתגלה לכול כי רק עלילת דברים שמה עליה.
שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בפני בית דין
ב) ובשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לפני בית הדין – עיין תשובת רבי עקיבא איגר (סימן פח) דדווקא בנאמן מדין עדות והעיד בפני בית הדין בזה אינו חוזר ומגיד אף באמתלא מה שאין כן בשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא מהני אמתלא.
וב”תשובת הרא”ם” (מרגליות) הנ”ל (סימן נו) כתב:
“וכבר הוכחתי דהודה מעצמו ודאי מהני אמתלא אפילו כשהודה בבית דין […] גם מה שכתב הב”ח בתשובה (סימן צח) דבבית דין הודית לא מהני אמתלא כתבתי שמבואר בתשובת מהר”י בן לב בשם ‘בעל העיטור’ להיפך וזו לשונו: ‘אם אמר בבית דין “קידשתיה” וחזר ואמר “לא אמרתי בפניהם” הרי היא בחזקת מקודשת אבל אם לא כפר באמירתו אלא אמר “לא קידשתיה” – אם נתן אמתלא לדבריו נאמן ואם לאו אינו נאמן’.”
ודן בדבריו באריכות ומסיק: “נחזור לעניין ראשון דסבירא ליה ל’בעל העיטור’ דאף בבית דין אם נתן אמתלא לדבריו נאמן.”
נותן אמתלא לאחר שהוחזק שלושים יום כדבריו הראשונים – האם נאמן?
ג) דעת ה”בית־שמואל” (סימן יט ס”ק ב): “וכן אישה שאמרה שהיא נידה – תוך שלושים יום מהני אמתלא, אבל אם אמרה כל שלשים יום שהיא נידה ואחר כך שימשה – לא מהני אמתלא” (כמו בהלכה הפסוקה שם [“אבן־העזר” סימן יט סעיף ב] ב”שולחן־ערוך”: “איש ואישה שבאו ממדינת הים היא אומרת ‘זה בעלי’ והוא אומר ‘זו אשתי’ – אם הוחזקו בעיר שלושים יום שהיא אשתו הורגין עליה”).
אמנם עיין “פתחי־תשובה” (“יורה־דעה” סימן קפה ס”ק ה) – זה לשונו: “ובדרושי הוכחתי דאם האמתלא באופן שהעניין היה צריך להאריך שלשים יום מועיל האמתלא. ושוב מצאתי ב’חתם־סופר’ בתשובה (“יורה־דעה” סימן ט) שהחליט כן לדינא.”
ובמקרה של אישה האומרת: “טמאה אני לך” במקום שמצד הדין אינה נאמנת לאסור את עצמה על בעלה, נראה לדון דבכלל לא שייך בזה דין “הוחזק שלושים יום” שהרי למעשה מתייחסים לדבריה של אישה היושבת תחת בעלה וטוענת טענות מעין אלו כבלתי נכונים מתוך הנחה שעיניה נתנה באחר, אלא שבנדון דידן אנו מניחים – כאמור לעיל – שהבעל האמין לדבריה ואם כן אין מקום לזה.
אמתלא צריכה להיות נראית וניכרת כאמת לדעת בית הדין
סילקנו לכאורה המכשולים שעמדו לפום רהיטא על דרכה של קבלת אמתלא זו שאנו דנין עליה. אבל עלינו לדון גם על עצם כושרה של אמתלא הזאת ומבחינה אחרת כי כלל גדול בתורת אמתלא: שתהיה נראית וניכרת לבית הדין שהיא אמת – עיין “שיטה מקובצת” כתובות (דף כב ע”א) בשם הרא”ה ז”ל: “אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כלומר בדברים הניכרים לנו אמת אף על פי שאינם ידועין לנו” ובשם תלמידי רבנו יונה ז”ל: “פירוש אמתלא – טענה שנראית אמת.”
ולכן עלינו לעיין בדבריה של האישה בעצמה איך הם נראים לנו.
והנה אישה זו בעומדה לפני בית הדין האזורי בתל אביב ביום י”ב אלול תשט”ז לבקש ביטול איסור נשואין – אנו קוראים את דבריה שאמרה בפני בית הדין: “אני רוצה להתחתן עם [פלוני]. אני מכירה את [פלוני] שש שנים אני החלטתי להתחתן עם [פלוני] לפני שמונה חודשים. סתם אמרתי שזניתי עם [פלוני] – יש פסק דין מבית הדין הגדול המתירים אישה במקרה שמכחישה.”
וזה לאחר שבא כוחה של האישה הגיש כתב בקשה אשר בו הרחיב את הדיבור וביסס את טענת אמתלא שלה לכל פרטיה ודקדוקיה. ורק בעבור יותר מארבעה חודשים – ביום כ”ג טבת תשי”ז – כשהופיעה שוב לפני בית הדין אז הייתה אמתלא כבר שגורה בפיה דבר דבור על אופניו וחזרה על תמצית הדברים הכתובים בכתב הבקשה על ידי בא כוחה.
הנה פשטות סגנון הלשון הזה אשר האישה הפטירה בפני בית הדין – “סתם אמרתי כי זניתי עם […] יש פסק דין […] המתירים אישה במקרה שמכחישה” – נותן מקום להרהורים אם לא האמתלא הערוכה וסדורה בכתב הבקשה על ידי בא כוחה לאו מלבה יצאו הדברים ומשום כך לא העלתה אז על שפתיה לא דבר ולא חצי דבר לתרץ את עצמה מה המריץ אותה להוציא שם רע עליה שהיא נפקת־ברא ובוגדת בבעלה. היא “יצאה ידי חובתה” בזה שהצהירה כי “סתם” אמרה מה שאמרה וכדי לקבל היתר מספיק אם מכחישים את הדברים ותו לא מידי. רק לאחר זמן כנראה למדה האישה את תורת אמתלא ובאה בבית הדין ותלמודה בידה.
ובכן אם לדון על פי הדברים שבכתב כפי הרשום בפרוטוקול נראה על כל פנים כי לא ברור כלל שאמתלא של המקרה שלפנינו אפשר להכניסה במסגרת של “דברים הניכרים ונראים אמת.”
מסקנה
על אף הנ”ל איננו רואים מקום למה לא לקבל את טענת בא כוח המערערת בסעיף 13 לכתב הערעור הקובל על בית הדין ש”סירבו להזמין עדי המערערת אשר יעצו לה לטעון טמאה אני […] וכי אמרה להם כי תעשה כן כדבריהם, עדים אלה הובאו על ידי המערערת לבית הדין ולא הורשו להעיד בפניו”.
אם נכון הדבר שיש בידי האישה לברר כי אחרים יעצו לה לטעון טענת שווא שאין לה כל יסוד ואחיזה שכאילו היא חיה עם גבר זר וזה לשם המטרה שהבעל יסכים לתת לה גט, אם כן לא רק מפיה אנו חיים בנתינת אמתלא הנזכרת אלא על פי עדים והם “יתנו עדיהן ויצדקון” – עיין “נודע ביהודה” (קמא “אבן־העזר” סימן יא) וב”אוצר־הפוסקים” (סימן י אות יג).
לאור כל האמור אנו מחליטים להחזיר את התיק לכבוד בית הדין הרבני האזורי על מנת לתת אפשרות בידי האישה להוכיח את דבריה בהוכחות מספיקות כי אחרים לימדוה לומר בפני בית הדין שהיא זינתה תחת בעלה – טענה שלא היה לה כל יסוד – כדי להמריץ את בעלה שיתן לה גט, ולהוציא פסק דין לפי התוצאות.
ניתן ביום י”ג שבט תשי”ח (03/02/1958).