אביגדור לבונטין “לביאור סימן 55 לדבר המלך” הפרקליט 11 (1955) 346
“לביאור סימן 55 לדבר המלך” אביגדור לבונטין
חלוקת סמכות השפיטה בין מערכת בתי-המשפט האזרחיים, מזה, למערכות בתי הדין העדתיים, מזה, מביאה לכך שסוגי סכסוכים משפטיים “משתייכים” אל המערכה האחת או השנייה, לא רק בהתאם לטיב הסכסוך אלא אף בהתאם לזהות המתדיינים, לפי הסדר דבר-המלך יש לבתי-הדין הדתיים המוסלמיים סמכות ייחודית בענייני מעמד בסכסוכי אישות של מוסלמים [1], ולבתי הדין הדתיים של העדות האחרות – סמכות ייחודית באחדים מענייני אישות אך ורק כשהצדדים אזרחי הארץ וחברי העדה הדתית [2].
ההוראות הנזכרות של דבר-המלך פורשו בעקביות כמוציאות את סמכות ביה”ד העדתי במקרים שבהם לא כ ל הצדדים מוסלמים (או אזרחי הארץ וחברי העדה) [3]. אין, איפוא, בי”ד עדתי שבפניו יוכל יווני לתבוע ארמני, או קתולי לתבוע מרוניטי, וכו’ [4].
לכאורה צריכות היו תביעות “מעורבות” כאלה להימצא בתחום סמכות בתי-המשפט האזרחיים, בעלי הסמכות הכוללת (סימן 38 לדבר המלח ואולם בענייני אישות בא סימן 47 לדבר-המלך ומגביל את סמכות בתי-המשפט האזרחיים “להוראות הכלולות בחלק זה על דבר-המלך”, ובמיוחד להוראות המקנות במקרים מסויימים סמכות ייחודית לבתי-הדין העדתיים. אפשר היה אמנם לחשוב: כיוון ש”תביעות מעורבות” אינן נופלות בתחום סמכותם הבלעדית של בתי-הדין העדתיים, לכן אף אינן מוצאות מגדר מענק הסמכות לבתי-המשפט האזרחיים לפי סימן 47 האמור [5]. אך לא כך פורש סימן 47. ההלכה שנתקבלה מוציאה תביעה מעורבת אף מתחום בית-המשפט האזרחי [6]. ויוצא שבית משפט מחוזי חסד סמכות בענייני מעמד אישי של אזרח המדינה חבר עדה דתית (ואולי אף יהודי ומוסלמי) – ואין חסר סמכותו נעלם רק משום שמעורב בתביעה גם צד נוסף שלגביו בנפרד יש לביהמ”ש המחוזי סמכות.
יוצא, איפוא, שבתביעות מעורבות אין סמכות לבתי-הדין העדתיים ואף לא לבתי-המשפט האזרחיים. אמנם סוגי תביעות שאין לבירורן בית-משפט, מהווים תופעה משפטית לא בלתי-ידועה: דוגמה קרובה תימצא בדבר המלך עצמו, בסימנים 64 ו- 65 המורים על איסור התרת נישואין במקרים ידועים וה”משלחים” למעשה את המתדיינים אל מחוץ למערכת בתי-המשפט כולם -האזרחיים כדתיים. ואולם לא פתרון שלילי מעין זה נקט מחוקק דבר-המלך. בחלקו הראשון של סימן 55 הורה כי ב”תביעה מעורבת” תהא סמכות לאותו בימ”ש או בי”ד אשר ייקבע ע”י זקן-השופטים. חלקו הראשון של סימן 55 עסק, איפוא, במקרים בהם אין לפי סימניו האחרים של דבר המלך (כפי שפורשו) סמכות לשום פורום. הקביעה המבוצעת ע”י זקן השופטים לפי חלקו הראשון של סימן 55 היא היא המקנה לראשונה סמכות. אשר לא הייתה קיימת קדם לכן. הקביעה הנעשית ע”י זקן השופטים היא, איפוא, קונסטיטוטיבית, בחינת יש מאין, ועל כך מרמז אף נוסח הסעיף: זקן-השופטים מחליט לאיזה בימ”ש תהא סמכות (ולא “איזה בימ”ש יפעיל סמכות”).
כנגד זה, חלקו השני של סימן 55 הוא דקלרטיבי בלבד. פעילות ביה”ד המיוחד – שלא כפעילות זקן-השופטים לפי חלקו הראשון של הסימן – אינה באה אלא לפרש את הנתונים הקיימים במשפט; אין היא יוצרת נתונים חדשים. כל עניין הריהו “עניין המעמד האישי בתחום הסמכות הייחודית של בית דין עדתי” (כלשון הסימן) או שאינו כן.
Tertium non datur.
התפקיד העומד לפני ביה”ד המיוחד, אינו איפוא, אלא זה: לסייג
(to classify)
את הפרשה העובדתית כנכנסת לתוך הקטגוריה המושגית הנזכרת (ז”א הקטיגורייה “עניין המעמד האישי בתחום הסמכות הייחודית של בית דין עדתי”) או. כחורגת הימנה. ואין זאת אלא שאלת פרשנות במובן הרחב [7]. בעוד שחלקו הראשון של הסימן נחוץ, הרי אין הדבר נכון לגבי הלקו השני. לו לא היה קיים, גם אז הייתה ההכרעה נעשית: כל בימ”ש שלפניו הייתה מובאת השאלה, מחריב היה לסייג את הפרשה העובדתית כנ”ל, כדי לקבוע אם מוסמך הוא לדון בתביעה, אם לאו.
קשיים גדולים מתעוררים במסגרת חלק 1 לסימן 55 , עקב ההגדרה “הנועלת” שניתנה בשנת 1939 למונח “עדה דתית”, בסימן 2 לדבר-המלך. נראה כי הגדרה זאת נעשתה ללא ראיית אחדות מתוצאותיה. יוצא ממנה, למשל, כי שום סכסוך אשר אחד הצדדים לו מוסלמי, אינו נופל בגדר חלק 1 לסימן 55; הוא הדין בסכסוך שאחד הצדדים לו פרוטסטנטי; וכיום, עם התפרקות “כנסת ישראל”, הוא הדין אף בסכסוך בין יהודי ללא-יהודי [8]. יוצא כי חלק 1 לסימן 55 חדל לשרת את מרבית הסכסוכים המעורבים העשויים להתחולל למעשה. כך, למשל, תביעה כיום, בעניין נישואין בין יהודי לפרוטסטנטית – ראשית, אינה מצויה בתחום סמכות שום בי”ד דתי; שנית, אינה מצויה – או אין טעם שתימצא [9] – בתחום סמכות ביהמ”ש האזרחי; שלישית, אינה מזכה את הצדדים בפנייה לקבל הוראות מאת זקן השופטים. וכן בין יהודייה למוסלמי.
את המוצא יש אולי לחפש בתיקון חלק 1 לסימן 55 – על מנת שיהיה, למשל כך:
“בסעיף זה ‘תביעה מעורבת’ פירושה תבִיעה של מעמד אישי שבה צד אחד לפחות כפוף בענייני מעמדו האישי לבי”ד עדתי מסוים ולפחות צד אחד אינו כפוף בענייני מעמדו האישי לאותו בי”ד, נשיא ביהמ”ש העליון יחליט (תוך התייעצות, אם ימצא לנכון, ביועצים מבני עדות הנוגעות בדבר) לאיזה בימ”ש או בי”ד תהיה סמכות לדון בתביעה מעורבת”.
[1] אמנם רק של מוסלמים אזרחי הארץ או אזרתי מדינה אשר לפי חוקיה כפופים הם בענייני מעַמד אישי לסמכות בית-דין מוסלמים עדתיים: סימן 52 (כלום חייבים מוסלמים נוכריים אלה להיות כפופים בארצם לסמכותם הייחודית של בתי דין מוסלמים דתיים?).
[2] סימנים 53, 54. מאז דבר המלך הוכנס שינוי בסמכות בתי-הדין הדתיים היהודים ע”י חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953. מחד גיסא הורחבה סמכותה האישית, שכן מעתה היא משתרעת על “יהודים” ולא על “חברי העדה ההודית”. מאידך, מצטמצמת כלשהו סמכותם העניינית, שכן מעתה שוב אין סמכותם בענייני אישור צוואות ומזונות (להוציא מזונות אגב גירושין) ייחודית אלא תלויה היא בהסכמה – אף מצד אנשים שקדם לכן לא היה צרך בהסכמתם.
[3] ר’ למשל: ע”א 98/27, 1 רוט’ 200; ע”ק 15/29, 5 רוט’ 1606; בג”צ 52/37, 37 אל”ר 236; בג”צ 100/41, 42 אל”ר (כרך 1) 85; בג”צ 80/42, 42 אל”ר (כרך 11) 512; בקשה 20/43, 43 אל”ר 12; בג”צ 50/45, 45 אל”ר 777; בג”צ 40/45, 46 אל”ר 245; בג”צ 105/45, 6 אל”ר 546; בג”צ 35/46, 46 אל”ר 743; בד”מ 142/45, 46 אל”ר 147; בג”צ 8/48, פ”ד ב 168 ת”א (מחוזי תל-אביב) 1501/52, פ”מ 9 (אף כי נכונות ההחלטה האחרונה מפוקפקת, שכן מוסלמי אינו חבר עדה; והוחלט כבר כי תביעה בינו לבין חבר עדה נמצאת בסמכות בתיהמ”ש האזרחיים).
[4] יוצאים מן הכלל הנ”ל:
(א) כאשר חלה פקודת העדות הדתיות (המרה), הן לפי סעיף 2 והן לפי סעיף 4 לפקודה;
(ב) כאשר התביעה מתייחסת ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף אשר נופל לפני בי”ד העדה בהתאם למשפטה – ויהיו הצדדים המתדיינים אשר יהיו: דבה”מ סימנים 53(111), 54(111).
(ג) אישור צוואתו של מנוח שהיה אזרח הארץ וחבר עדה מצוי לעולם בתחום סמכותו של בי”ד אותה העדה. כַך הדבר גם כאשר המתדיינים בפני ביה”ד אינם חברי העדה או אזרחי הארץ (פסק המאשר צוואה או דוחה אותה אינו מטיל חיוב אישי על אף מתדיין. משום כך, בקשה המכוונת להשגת פסק כזה אינה תביעה “כנגד” מתדיין זה או אחר).
כמו-כן יש ולצורך דיון מסוים רואים צדדים המשתייכים לעדות שונות כבני עדה אחת – הם המקרים בהם אדם מנוע (estopped), כתוצאה מהתנהגותו, מלעורר את הטענה כי אין הוא חבר עדה מסוימת – ואם כך עלול הדיון להישאר בסמכות בי”ד אותה העדה בניגוד לכללים ה”אובייקטיביים”, ר’ למשל, בג”צ 6/43, 43 אל”ר 73; בג”צ 7/44, 44 אל”ר (כרך 1) 192; בג”צ 83/46, 47 אל”ר (כרך 1) 71; בג”צ 85/47, פ”ד ג 142; בג”צ 293/52, פ”ד ז 98; בג”צ 291/52, פ”ד ז 266; בג”צ 20/53, פ”ד ז 511 (ואולם השווה בג”צ 101/42, 42 אל”ר (כרך 11) 569).
[5] ואכן ברוח זו פסקו בע”א 98/27 הנ”ל כי אם המבקש (בעניין מעמד אישי הנוגע למוסלמי) אינו עצמו מוסלמי – נמצא העניין בסמכות ביה”מ המחוזי לפי סימן 47 לדבר המלך (ור’ נטייה בכיוון זה שוב בבג”צ 40/45 (הערה 3 לעיל). אך ההלכה נשתנתה לאחר מכן: ר’ אסמכתאות בהערה 6, להלן).
[6] ר’ ע”א 178/34, 8 רוט 582 (ר’ מאידך ע”א 211/47, פ”ד ב 555. אך אין כאן – כבשם שאין בתביעה בין מוסלמי לחבר עדה – תביעה מעורבת בגדר ס’ 55. ור’ בג”צ 80/42, הערה 3 לעיל, בו הוחלט כי תבִיעה מעורבת בין מוסלמי לנוצרייה מצויה בסמכותו של ביה”מ האזרחי); ת”א (מחוזי חיפה) 249/34, 8 רוט 597 (כאן נאמר הדבר בפירוש); בקשה 27/42, 42 אל”ר (כרך 1) 187 (כאן היה הבעל חבר העדה היהודית ואילו האשה לא השתייכה לשום עדה דתית. ברור, איפוא, כי הפרשה מלכתחילה לא נכנסה לתחום סימן 55, והחלטת זקן השופטים – אשר נשענה על ההנחה כי הייתה סמכות לפי סימן 55 – בטעות יסודה. ההחלטה היא משנת 1942, ואילו הגדרת “עדה דתית” באה בדבר המלך עוד ב- 1939, ולאורה ברור כי לא היה כאן סכסוך בין שני צדדים הנמנים על שתי עדות. מאידך, מחזקת ההחלטה ביותר את ההשקפה כי לביהמ”ש האזרחי אין סמכות בתביעה מעורבת: שהרי אם אין לו סמכות (ויש צורך בהוראת זקן השופטים לפי סימן 55) אף כשאחד הצדדים אינו תפוס כלל במצודת בי”ד דתי, על אחת כמה וכמה כשכל אחד מהם חבר עדה דתית!); בקשה 33/42, 42 אל”ר (כרך 1) 326 (כל שנאמר לעיל על בקשה 27/42 חל גם על בקשה זאת. האשה הייתה פרוטסטנטית, כלומר: אף כאן לא היה סכסוך בין שני הצדדים המשתייכים לשתי “עדות דתיות” שונות. השווה גם ע”א 148/42, 42 אל”ר (כרך 2) 650).
ע”א 199/51, פ”ד ה 1667, בפתרו ספיקות שנתעוררו קודם לכן, קובע כי המילים בסע’ 6(1) לדבר-המלך “הנוגעים לזרים” אין פירושן כי שני הצדדים צריכים להיות זרים על מנת שתהא לביהמ”ש המחוזי סמכות לפי הסעיף הנזכר. המותר להקיש מכאן כי אף בי”ד דתי יש לו סמכות אף אם לא שני הצדדים הם חברי העדה? – נראה לנו שלא: בעוד שסמכות ביהמ”ש האזרחי לפי סימן 47, כפופה במפורש לחריגים בהם יש לבתי הדין הדתיים סמכות ייחודית, הרי אין לבתי הדין הדתיים סמכות ייחודית לגבי זרים.
נראה לנו כי דווקא בסכסוכים מעורבים עלול הדיון בבימ”ש אזרחי – ניטראלי – שלא לתת פרי או אף לתת פרי באושים, שכן ביהמ”ש האזרחי חייב לדון במעמד האישי של כל אחד מהצדדים לפי משפטו הדתי שלו (סי’ 47). ובמקרה של נישואי תערובת, למשל, עשויה התוצאה להיות שאחד הצדדים (לפי משפטו האישי) נשוי ואילו הצד השני (לפי משפטו האישי) פנוי (ניסה: אמנם זקן-השופטים פעמיים (ר’ בקשה 27/42, 42 אל”ר (כרך 1) 187; בקשה 33/42, שם 326) להורות מהו המשפט לפיו יפסוק ביהמ”ש האזרחי בסכסוך מעין זה, אך עד כמה שידוע לכותב הטורים האלה הכל מסכימים כי בעשותו כך פעל זקן-השופטים אף ללא שמץ סמכות). זאת היא אמנם תוצאה שאין ממנה מנוס. בבואנו לפתור את מעמד כל אדם לחוד. למשל, אם נמלכים בעו”ד בשאלת מוסלמי ישראלי שנשא יהודייה ישראלית כדת האיסלם, יהא עליו להשיב כי המוסלמי נשוי והיהודייה פנויה, והוא אם תבוקש הצהרה מאת בימ”ש בנושא זה (השווה, למשל, בג”צ 23/40, 40 אל”ר (כרך 2) 371); ועל כך מקווה כותב הטורים האלה להרחיב בהזדמנות אחרת). אך במידה שמתעורר סכסוך והדבר מגיע להתדיינות בין הצדדים ויש להכריע בו ע”י פסק שיחייב את שניהם, או להטיל חיובים אישיים על אחד הצדדים או על שניהם – הרי אז הפנייה לביהמ”ש האזרחי (הנאלץ, כאמור, מכוח סימן 47, להפעיל לגבי כל אחר מהצדדים את משפטו האישי) לא תביא אלא להנצחת פיצול הפתרון; מה שאין כן הפנייה לאחד מבתי הדין הדתיים המתחרים. בי”ד דתי זה אינו קשור בסימן 47, ומאחר שעניין נמצא בסמכותו (וכבר הוחלט לאחר הפנייה ע”פ סימן 55, אין סמכותו תלויה בהסכמת הצדדים: בג”צ 144/42, 43 אל”ר 210 – דבר המובן מעצמו, שהרי אחרת מה הועיל סימן 55 בתקנתו?) מפעיל הוא משפט אחד ויחיד, את משפטו הדתי, ונמצא העניין נפתר על דרך המחייבת את שני הצדדים ומחסלת לגופו. גישה זאת מתיישבת גם עם נוסחו האנגלי של סימן 55, אשר בו המלה which נוטה להצביע על אחד משני בתי הדין העדתיים המתחרים – ולא על פורום אחר.
אף כי מקובל להבחין בין סמכותו של הפורום לבין המשפט החל, רואים אנו בעליל כי כאן אחוזה סמכות במשפט כפתילה בשלהבת.
זאת ועוד: אם בלאו הכי יש לביהמ”ש האזרחי סמכות בתביעה מעורבת, מה צרך יש בחלקו הראשון של סימן 15?! הרי ביהמ”ש המחוזי ודאי שאינו חשוד בפנייה לצד המשתייך לעדה “שלו” – ונמצא ששאלת הפורום המתאים נפתרה בטרם התעוררה. אמור מכאן: מבלי סימן 55 אין לביהמ”ש המחוזי סמכות במקרה זה.
[7] ר’ למשל ע”ק 145/22, 4 רוט 1580; ע”א 120/31, 4 רוט 1596; ע”א 33/43, 43 אל”ר 60; בג”צ 54/47, 47 אל”ר (כרך 2) 525; בג”צ 12/42, 42 אל”ר (כרך 1) 254; ע”א 98/47, פ”ד א 195; ע”א 100/49, פ”ד ה 1301; בג”צ 98/53, פ”ד ז 606.
[8] כך הוא לפחות אם יפרשו את ס’ 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשיג-1953, כחל רק בהיות שני הצדדים יהודים. זהו הפירוש הנראה לנו מתקבל על הדעת, היות ולא כרוכה בו סטייה חדה מהמצב לפי דבר המלך.
[9] השווה הערה 6, לעיל.